הן בעוון חוללתי

היחס להנאה באופן כללי ביהדות הוא אחד הנושאים המרכזיים העומדים ביחס שלנו למיניות בכלל. אם עונג והנאה הם מושג שלילי, אז ברור שזה יבוא לידי ביטוי גם ביחסי אישות בין בעל ואישה. כתבתי על זה באריכות בסיפרי ובמאמרים שונים, ולאחרונה למדתי מדרש מעניין ביותר בהקשר זה בויקרא רבה פרשה יד..

"אשה כי תזריע", הדא הוא דכתיב (תהלים נא) "הן בעוון חוללתי", -

רבי אחא אמר: אפילו אם יהיה חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה לו צד אחד מעוון.

אמר דוד לפני הקב"ה: רבון העולמים כלום נתכוון אבא ישי להעמידני? והלא לא נתכוון אלא להנאתו,

תדע שהוא כן שמאחר שעשו צרכיהן זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן.

המדרש דורש את הפסוק הפותח את פרשת תזריע: אישה כי תזריע וילדה זכר. המדרשים עוסקים כאן בלידה והריון, ומצטטת פסוק מתהילים שבו דוד המלך אומר שהוא נולד בחטא: "הן בעוון חוללתי" (מלשון תחילה ויצירה). רבי אחא אומר שגם גדול החסידים, או במילים אחרות מי ששואף לעשות את כל מעשיו לשם שמים ממש בלי שום אינטרס או הנאה אישית, לא יוכל להימלט מהנאה בעת קיום יחסי אישות והוא קורא הנאה זו "עוון". לשם הוכחת דבריו הוא מצטט את דברי דוד המלך שהוא עצמו נולד בחטא של אביו, שאפילו ישי אבי דוד לא נמלט מהנאה זו. דוד אומר שאביו בכלל לא התכוון להוליד אותו אלא לקיים יחסי אישות עם אשתו לשם הנאתו, וכיון שקיימו יחסים, אז בכל זאת נולד ילד והוא דוד המלך. אם כן, מה המדרש רוצה? מצד אחד, הוא קורא להנאה המינית "עוון", ומצד שני, למעשה אף אחד לא נמלט מזה, אפילו "חסיד שבחסידים". אז האם כולם מלאי עוון?

השאלה מתחדדת לאור העובדה שעל ישי אבי דוד אומרת הגמרא במסכת שבת (נ"ה ע"ב) שהוא היה אחד מארבעת האנשים בהיסטוריה ש"מתו בעטיו של נחש". כלומר, הם הסתלקו מן העולם רק בגלל שנקנסה מיתה על העולם מאז חטא אדם הראשון, ולולא גזירה כללית זו הם היו חיים לנצח כיון שהם היו ללא חטא כלל. אבל כאן המדרש במפורש קורא "עוון" להנהגתו של ישי ביחסי האישות. יש אפילו הוכחה לכך, כיון "שעשו צרכיהן זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן". כלומר, כיון שכל אחד נהנה בעצמו, כאילו בשביל זה בלבד הם באו והם עתה מפנים גב זה לזו במיטה. לכאורה מבין המדרש שאם כל מעשיהם היו ללא הנאה אישית, הם היו ממשיכים לשכב פנים מול פנים, בדומה לכרובים בבית המקדש שפונים זה לזה.

ייתכן שהמדרש כאן חולק על הגמרא בשבת וסובר שלישי אבי דוד כן היו עוונות. אבל אני סובר אחרת. אני לומד

הספר "לדעת לאהוב" בגרסה דיגיטאלית. מומלץ לקרוא בזוג.

שהגמרא והמדרש משלימים זה את זה. הרי בראשית המדרש רבי אחא קורא ל"חסיד שבחסידים" אפילו לאדם שיש לו הנאה מינית. אם זה היה באמת עוון, הוא לא היה יכול לקבל כינוי חשוב זה. אלא שיש במדרש הכרה במצב האנושי. רבונו של עולם שתל בעולם את ההנאה המינית על מנת שנמשיך את קיום העולם וזה ימשוך אותנו להוליד את הדור הבא. בזכות ההנאה המינית נולד דוד מלך ישראל, כיון שאביו לא נתכוון "אלא להנאתו", וכך באמת ב"ה באים ילדים רבים לעולם. הנאה זו, ביחס להתבטלות המוחלטת כלפי אלוקים הוא אכן עוון, אבל עוון רצוי. עוון בעיקר בעיני עצמו, אבל לא בעיני אלוקים. ישי אבי דוד נפטר מהעולם לחלוטין בלי שום חטא, על אף שברגע השיא עם אשתו היתה לו הנאה מינית. רגשי האשמה המלווים את האדם על מה שמותר ולא אסור, הוא הוא העוון שעליו מדבר בעל המדרש.

מכאן, אני מבקש לדון במצבינו. אנו לא חסיד שבחסידים, ואנו מתים בעוונותינו כדרך כל הארץ על אף שאנו מתאמצים להיות נקיים וחסידים. ביחד עם זה, גברים ונשים רבים מוצפים ברגשי אשמה כאשר מגיעים למקום של הנאה, חלקם הנאה בכלל, וחלקם הנאה מינית. יש אנשים שכאשר הם נהנים בעולם הזה, זה נראה להם לא קדוש ולא ראוי, כאילו ירידה בעבודת ה'. אני סבור שזה המסר העיקרי שבעל המדרש מבקש להעביר לנו: אפשר להיות צדיק גמור, אפילו מארבעת אלו שמתו בעטיו של נחש, ובכל זאת לחיות חיי אישות מלאים ומספקים.

המסר הזה הוא מורכב. רבים לא מבינים אותו. איך ייתכן שקדושה והנאה ילכו יד ביד? דת שלימה נוסדה על בסיס ההכחשה של הגוף ושל האפשרות הזאת. אך המיוחד בתורה היהודית שהיא ידעה לקדש לא רק את הנשמה, אלא גם את הגוף. וכמו בכל דבר בתורה, כל דבר במידה: אוכל במידה, הנאה במידה, מיניות במידה ובמקום ובזמן הראוי. וחכם עיניו בראשו!

רפי אוסטרוף

---

הכותב, הרב רפי אוסטרוף, מחנך למיניות חיובית. בוגר ישיבות מרכז הרב והר עציון ומוסמך לרבנות על ידי הרבנים הראשיים לישראל.

מחבר הספר "לדעת לאהוב" אשר פורסם בעבר כ"אברהם שמואל" מסיבות המפורטות בהקדמת המהדורה השישית של הספר.