שו"ת: האם מותר לפנטז על אנשים אחרים כדי להתעורר מינית?

בספרות של הטיפול המיני, עולה הנושא של פנטזיות מיניות[1]. יש המשתמשים בהם כדי לעורר את המיניות כלפי בן הזוג, או על מנת להפיג את השעמום או ה"רגילות" של היחסים עם בן קבוע, לעורר את החשק המיני בכללי ועוד ועוד. לזוגות מסויימים זה נחוץ בעת קיום היחסים כדי שיהיה חיבור מוצלח ביניהם. איך מתייחסת לכך הספרות ההלכתית והמחשבתית?

בשפת ההלכה, פנטזיות מיניות מכונות: "הרהורי עבירה". כבר מעצם השם ניתן להבין את האיסור שבדבר.

מה יסוד האיסור של הרהורי עבירה? הגמרא במסכת עבודה זרה כ' ע"ב אומרת את המאמר הבא:

ת"ר: ונשמרת מכל דבר רע - שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה.

התוספות במקום מעירים:

שלא יהרהר אדם ביום - האי קרא דרשה גמורה היא ולא אסמכתא כדמוכח פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מו.). והקשה ה"ר אלחנן א"כ מאי רבותיה דיחזקאל דאמרינן פרק שני דחולין (דף לז:) ונפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה? ואור"י דמכל מקום רבותא היא ממה שהיה מציל עצמו מהרהור מה שאין כן בשאר אדם דאינו ניצול מהם בכל יום, כדאמרי' בבבא בתרא פרק גט פשוט (דף קסד:) שלשה דברים שאין אדם ניצול מהם בכל יום וקא חשיב הרהור.

לפי הבנת התוספות, איסור הרהור הוא איסור דאורייתא ממש הנדרש מהפסוק "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כ"ג י')

ולא דרשה בעלמא. ולכן הוא מקשה מה הגדולה שהגמרא מייחסת ליחזקאל בכך שלא בא לידי הרהור עבירה. עונה הגמרא, שמצד אחד זה איסור ומצד שני זה דבר מצוי עד כדי כך שהגמרא אומרת שזה אחד משלושה דברים שאדם אינו ניצול מהם בכל יום. והשבח של הנביא יחזקאל היה בכך שהוא הצליח להימנע מזה.

ואכן הרהורי עבירה נכללו במניין המצוות[2] ולומדים את האיסור מהפסוק:

"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר ט"ו ל"ט).

לכאורה מפשט דברי הגמרא, ההרהורים האסורים חלים רק על גברים (כי רק הם יכולים לבוא לידי טומאה בלילה) ונתייחס להרהור אצל אישה בהמשך.

הגמרא לפני כן הביאה דוגמאות לסוגים שונים של מראות אסורים: בגדי צבעונין של אישה ובהמות הנזקקות זה לזה.

יש יוצאים מהכלל לגבי המראות שהם לכאורה אסורים, אך אם אנו לא חוששים שיבוא מזה מכשול, הם מותרים. וכך כותב בשולחן ערוך באבן העזר כא סעי' ד':

מותר לאדם להביט באשתו, אף על פי שהיא נדה והיא ערוה לו; אף על פי שיש לו הנאה בראייתה, הואיל והיא מותרת לאחר זמן אינו בא בזה לידי מכשול.

וכן הגמרא מביאה שם שאם האדם טרוד בעבודתו יכול הוא לראות או אפילו לעסוק בדברים שהם לכאורה יכולים להביא לידי הרהור, וכיון שהוא עסוק במלאכתו, אין זה מביא לידי הרהור. כך נפסק גם בשולחן ערוך[3].

האם נשים מצוות על הרהורי עבירה?

בספר החינוך במצווה שפ"ז שהבאנו לעיל לא חילק וכתב שגם זכרים וגם נקבות נכללים באיסור של "ולא תתורו". אך כפי שהערנו לעיל, החינוך צירף את איסור מחשבת כפירת עבודה זרה ביחד עם מחשבות כלליות על רדיפה אחר תאוות ולכן קשה ללמוד ממנו איסור מפורש על הרהורי עבירה של נשים. אך במצווה קפח בעניין קריבה לעריות הוא כתב דברים יותר מפורשים:

"ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שגם להן אסור להרהר אחר אנשים זולתי בבעליהן שעליהם ראוי להמשיך כל חשקן וחפצן, וכן יעשו בנות ישראל הכשרות".

ועל אף לשונו כאן, הרי דבריו אינם ברורים כלל, וכאשר הוא כותב "וגם" ומסיים "וכן יעשו בנות ישראל הכשרות" משמע שמעיקר הדין עניין איסור הרהור לא שייך בבנות ישראל. אין צורך להוכיח בראיות שאישה נשואה החושבת על איש

הספר "לדעת לאהוב" בגרסה דיגיטאלית. מומלץ לקרוא בזוג.

זולת בעלה, יש בזה מחשבה מכוערת שלא תעלה על הדעת. אבל, עדיין אין זה אומר שיש כאן איסור מעיקר הדין.

ברמב"ם בהלכות איסורי ביאה וכן בשו"ע באה"ע סימן כ"ג וכ"ה לא בא זכר לאיסור הרהור של נשים, למרות ההתייחסות לכך אצל גברים בסימנים אילו. שתיקתם בנושא זה מגלה שלדעתם אין איסור הרהור שייך בנשים.

אין כוונת מאמר זה לדון באריכות בנושא הרהורי עבירה של נשים, כיון שהמאמר עוסק הם בגברים והן בנשים, אך די ברור מהמקורות לעיל שיש חילוק ברור בין נשים לבין גברים, וגם לסוברים שיש איסור הרהור לנשים, ברור שאיסור זה הוא קל לעומת האיסור הברור של גברים[4].

איזה סוג של הרהורים נקראים הרהורי עבירה?

האם כל מחשבה מינית נקראת הרהורי עבירה? ראינו לעיל שאדם יכול להרהר באשתו אפילו כשהיא אסורה לו, כיון שהוא לא יבוא מזה לידי מכשול. משמע מדברי השולחן ערוך שהקריטריון של מה אסור בעיקר תלוי האם הוא יכול לבוא לידי מכשול בעקבות ההרהור וכפשט הגמרא בעבודה זרה. ברוח דברים אילו כתב ב"עזר מקודש" בשו"ע אב"ע סי' כ"ג ס"ק ג:

"לגבי ספק ספיקא...ספק שלא יהרהר וספק שלא יתטמא... ועל ידי זה אין שום בחור נמנע מללמוד בספרים הק' דברים שיש בהם צד גרם הרהורים בכמה הלכות שבסדר נשים ובספה"ק וכל שהוא בסגנון שכתוב של הספרים הק' אין בזה שום פתחון פה חשש דררא דניבול פה או גרם הרהורים".

סיכום דבריו שאין לחשוש מכל מחשבה או כל דבר שעלול להביא לידי מחשבת איסור, ולא ניתנה התורה למלאכי השרת. עיקר עניין האיסור הוא אם המחשבות גוררות את האדם לגילוי עריות ממש או לטומאה בלילה. עיינו שם בכל דבריו. לענייננו, עיקר האיסור במחשבה האם הוא גורם לאדם לבוא לידי טומאה בצורה זו או אחרת, ולא עצם המחשבה מצד עצמה.

מחשבות על איש\ה שלא מכירים

הגמרא במסכת סנהדרין דף מה ע"א מביאה את הברייתא הבאה:

תנו רבנן: האיש מכסין אותו פרק אחד מלפניו, ואשה שני פרקים, בין מלפניה בין מלאחריה, מפני שכולה ערוה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: האיש נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה. מאי טעמייהו דרבנן - אמר קרא ורגמו אתו. מאי אותו? אילימא אותו ולא אותה - והכתיב והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא. אלא מאי אותו - אותו בלא כסותו, הא אותה - בכסותה. רבי יהודה אומר: אותו בלא כסותו, לא שנא איש ולא שנא אשה. למימרא דרבנן חיישי להרהורא, ורבי יהודה לא חייש להרהורא? והא איפכא שמענא להו, דתנן: הכהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו - נקרעו, ואם נפרמו - נפרמו, עד שמגלה את לבה וסותר את שערה. רבי יהודה אומר: אם היה לבה נאה - לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה - לא היה סותרו! - אמר רבה: התם היינו טעמא שמא תצא מבית דין זכאה, ויתגרו בה פירחי כהונה. הכא - הא מקטלא. וכי תימא אתי לאיתגרויי באחרנייתא - אמר רבה: גמירי, אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות.

יש מחלוקת בברייתא בין רבי יהודה לחכמים ביחס למצוות הסקילה של אישה, האם היא נסקלת ערומה [כמו איש] או לא. הגמרא מעמתת את הברייתא כאן עם ברייתא במסכת סוטה ששם משמע שדעתו של רבי יהודה היא הפוכה ודורש שלא יגלו את בגדיה של אישה סוטה. באישה נסקלת, הרי היא נסקלת. באישה סוטה, יש חשש שהיא תצא זכאית ממעמד הסוטה, ויתגרו זה פרחי כהונה (כהנים צעירים). שואלת הגמרא, למה רבי יהודה לא חושש שיראו האנשים את האישה הערומה הנסקלת ויתגרו באישה אחרת? עונה הגמרא:

"אין היצר הרע שולטת אלא במי או במה שעיניו של אדם רואות".

יש להעיר שהגמרא כאן לא חוששת כלל להרהורי עבירה בגלל המראות הלא צנועים, אלא רק מגירוי באישה עצמה במקרה של סוטה.

יש להסביר את תשובתה הסופית של הגמרא כך: אדם מתגרה בעיקר ממה שעיניו רואות או הוא מכיר, והרבה פחות או בכלל לא, מה שהוא לא בר השגה עבורו.

התוספות בד"ה "אלא במה שעיניו רואות" שואל: -

והא דאמר סוף פ"ק דמגילה (דף טו ע"א) כל האומר רחב רחב מיד נקרי? האמר התם ביודעה ומכירה.

התוספות מקשה מגמרא במסכת מגילה ששם משמע שמספיק שאדם אומר את השם של רחב ומיד יוצא לו קרי. מתרץ תוספות שזה קורה רק למי שהכיר את רחב, ולא בסתם אדם.

המהר"ם מרחיב ומבאר את דברי התוספות:

"והא דאמר כו' ביודעה ומכירה ר"ל שעיניו ראו אותה והכיר אותה ולכך מגרה בו יצה"ר כשמזכירה שיתאווה לה לעצמה אבל לא אמרינן שע"י שרואה אשה זו יתגרה באחרת שלא ראה. וא"ל אם כן הכא נמי שכשיראה את האשה הנסקלת ערומה ויכיר כשיזכירנה אחר כך יהא נקרי כמו ברחב, ז"א דאין זה אלא ברחב שהיתה מן הד' יפיפיות שהיו בעולם כדאיתא התם ולא באשה אחרת. ומ"מ הקשו התוס' מרחב אף על גב דלא דמו לה שאר נשים משום דהא רבה סתמא קאמר אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות ואין צריך לחלק וק"ל:

המהר"ם מחזק את שיטת התוספות ואומר שלא רק ברחב אין אנו חוששים שאדם יתגרה אם לא הכירה, אלא ק"ו בנשים אחרות שלא היו מד' יפיפיות של העולם. ולכן אין לחשוש.

ניתן להסיק מסוגיה זו, שיש הבדל משמעותי במחשבות על אישה מוכרת לבין מחשבות על אישה שאינה מוכרת. דוגמת הגמרא היא רחב וכמובן, אפשר לחשוב על כל דוגמא אחרת[5].

מחשבות על אישה אחרת

בטיפול המיני, יש אנשים שמקבלים הדרכה להרהר על אישה אחרת שמרגשת אותו בזמן שהוא נמצא עם אשתו.

באופן עקרוני הגמרא מתנגדת להדרכה כזאת בצורה חריפה, וכך מסופר על רבי אליעזר, בעלה של אימא שלום בגמרא במסכת נדרים כ' ע"א:

"שאלו את אימא שלום מפני מה בניך יפיפין ביותר? אמרה להן: אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח ודומה עליו כמי שכפאו שד, ואמרתי לו מה טעם? ואמר לי כדי שלא אתן את עיני באשה אחרת ונמצאו בניו באין לידי ממזרות".

משמע מהגמרא שרבי אליעזר חשש מאד מלחשוב על אישה אחרת בזמן שהיה עם אשתו, ולכן קיים יחסים רק בחצות הלילה, ובמהירות רבה[6], כדי שלא יגיע למצב של מחשבה על אישה אחרת.

גם בהדרכה בהמשך הגמ' בהנהגות של בני תשע מידות משמע שעיקר הכוונה שם הוא לכך שאדם ייחד את מחשבתו באשתו ולא באישה אחרת. וכל כותב הר"ן על בני שנואה:

"בני שנואה - ששונאה ומתוך כך נותן דעתו על אשה אחרת".

כלומר, אדם מקיים יחסים עם אשתו ומתוך שנאתו אליהו הוא חושב על אישה אחרת, ובכך יש עבירה. אכן, אם אדם אמור לייחד את מחשבתו על אשתו והאהבה ביניהם, ובמקום זאת הוא חושב על השכנה, החברה לעבודה או כל אישה אחרת שהוא מכיר, הרי מעשה זה הוא אסור, חמור ופוגע בכל הכוונה הנדרשת בעת קיום יחסי אישות.

אני רוצה להדגיש כאן נקודה חשובה הנלמדת מ"בני תשע מידות". בניגוד לרוב המצוות האחרות שבהם אנו פוסקים ש"מצוות לא צריכות כוונה"[7], במעשה האישות, הכוונה קובעת הכל. אם אדם מקיים יחסים לתאוותו או לא[8], מה היו מחשבותיו ועוד. ועל כן, קיום יחסים שלא בכוונה נכונה, הרי יש בהם פגם בעצם מעשה האישות.

סיכום

1. הרהורי עבירה אסורים לגברים ויש אומרים גם לנשים.

2. מי שזקוק על דרך הרפואה על מנת לקרב או להתעורר בינו לבין בן\בת זוגו, יכול להרהר בעניינים מיניים בתנאי שאינו מכיר את מושא המחשבה, ואין לו אפשרות להכירה גם בעתיד בסבירות רגילה.

3. הרהורים מיניים על איש או אישה המוכרים לבן\בת הזוג הוא איסור חמור ומעשה מכוער ויש לדחות אותו מכל וכל. ועל זה נאמר, "ולא תתורו אחרי לבבכם" – אחרי המחשבות נמשכים הלבבות.

4. איסור המחשבה המינית על אישה מוכרת הוא בין בשעת מעשה התשמיש ובין בכל שעה אחרת ואיסור זה חל בצורה שווה הן על גברים והן על נשים. אצל גברים מתווסף איסור של הרהור ביום שמביא לידי הוצאת קרי בלילה. בשעת תשמיש יש חומרא נוספת של האיסור.

5. אדם צריך לשאוף שמחשבותיו תהיינה תפוסות תמיד באהבת ה' ובאהבת אשתו וכל כותב הרמב"ם בהלכות תשובה פרק י' ה"ה:

"וכיצד היא האהבה הראויה: הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתרה רבה, עזה עד מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד--כאלו חולי האהבה, שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אישה שהוא שוגה בה תמיד, בין בשוכבו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו, ושוגים בה תמיד, כמו שציוונו, "בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ו,ה; דברים י,יב; דברים ל,ו). והוא ששלמה אומר דרך משל, "כי חולת אהבה, אני" (שיר השירים ב,ה); וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה".

בברכה,

רפי אוסטרוף

---

המשיב, הרב רפי אוסטרוף, מחנך למיניות חיובית. בוגר ישיבות מרכז הרב והר עציון ומוסמך לרבנות על ידי הרבנים הראשיים לישראל.

מחבר הספר "לדעת לאהוב" אשר פורסם בעבר כ"אברהם שמואל" מסיבות המפורטות בהקדמת המהדורה השישית של הספר.

---

[1] דוגמאות ספורות בלבד: Laura Berman, Loving Sex pg. 257, Barbara Keesling, Sexual Healing, pg.57

[2] ספר החינוך שפז. אמנם יש להעיר שמדברי החינוך משמע שהאיסור של "לא תתורו אחרי עיניכם" הוא יותר כללי ולאו מוגבל למראה עיניים של זנות: "וכמו כן שלא ירדוף אחר מראה עיניו, ובכלל זה שלא לרדוף אחר תאוות העולם הזה". ויש לדייק בדבריו שכלל באיסור אחד את "לא תתורו אחרי לבבכם" בלאו אחד [והעיר על זה במנחת חינוך] ביחד עם "לא תתורו אחרי עיניכם" שאין איסור תורה פרטי על הרהורי עבירה אלא דווקא כתוצאה ממראה עיניים.

[3] אבן העזר כ"ג ב'.

[4] עיין עוד על נושא זה בהרחבות לשמחת הבית וברכתו, פרק ד', אות י"א.

[5] חילוק בין מי שמהרהרים אחריה לבין אישה אחרת נמצא בפוסקים ביחס לחומרת העבירה, ויש הבדל בין הרהור באישה נשואה לבין הרהור באישה פנויה (וק"ו נכרית) עיין אינציקלופדיה תלמודית, ערך הרהור עבירה הערה 11 ו-24.

[6] עיין פירוש רש"י ור" על אתר ל"דומה כמי שכפאו שד".

[7] עיין מסכת ר"ה כ"ח ע"א ושו"ע או"ח סי' תע"ה סעיף ד' לעומת מצוות קריאת שמע שחייבת כוונה שמבחינות מסויימות דומה קצת לאישות, עיין שו"ע או"ח סי' ס' סעי' ה ובמ"ב שם.

[8] עיין בראב"ד ­­­בעלי הנפש שער הקדושה ובטור סי' ר"מ.