מה קדוש במיניות?

לאחרונה העברתי סדנה לגברים צעירים בנושא מיניות. אחד הגברים שאל אותי לכאורה שאלה פשוטה ותפס אותי לא מוכן.

מה קדוש במיניות?!

מה קדוש? הרי ברור שזה קדוש. על זה גדלנו מאז מדריך החתנים בישיבה ועד היום.

יכולתי בקלות לצטט לו את הרמב"ן באגרת הקודש:

כי חיבור זה הוא עניין קדוש ונקי כשיהיה הדבר כפי מה שראוי, ובזמן הראוי, ובכוונה הראויה. ואל יחשוב האדם כי בחיבור הראוי יש גנאי וכיעור, חלילה מזה, כי החיבור נקרא ידיעה, ולא לחינם נקרא ידיעה, כאומרו וידע אלקנה את אשתו. והסוד: כי טיפת הזרע כשתהיה נמשכת בקדושה ובטהרה נמשכת ממקום הדעה והבינה שהוא המוח, וידוע שאלו לא יהיה בדבר קדושה גדולה לא יהיו קורין לחיבור ידיעה.

או את הריעב"ץ בסידור בית יעקב ("מוסך השבת – חדר המיטות – מיטות כסף", עמ' 158), לאחר שציטט את דברי הרמב"ן לעיל, הוסיף:

והנה סוד ידיעה הרמוז בזה הוא סוד היות האדם כלול בסוד חכמה ותבונה ודעת, כי האדם הוא סוד החכמה; והאישה סוד התבונה; וחיבור הטהור הוא סוד הדעת. וזהו סוד איש ואישה. ולזה כיוונו חז"ל באומרם "בשעה שאדם מתחבר לאשתו בקדושה – שכינה שרויה ביניהם" (סוטה יז ע"א). וזהו שם י-ה, שהיו"ד באיש והה"א באישה, והוא רמז לשתי עולמות שנבראו בשם זה, כמו שכתוב "כי בי-ה ה' צור עולמים" (ישעיהו כו, ד). ונוסף בהם שם זה כדי שיזכו שתשתתף עמהם שכינה שנותנת נשמה.

מקור דבריהם הם בדברי הזוהר הקדוש (ויקרא דף פ"א ע"ב):

בְּגִינֵי כַּךְ, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמֶחְדֵּי לְאִתְּתֵיהּ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, לְזַמְּנָא לָהּ בִּרְעוּתָא חֲדָא עִמֵּיהּ. וְיִתְכַּוְּונוּן תַּרְוַויְיהוּ כְּחַד לְהַהִיא מִלָּה. וְכַד מִשְׁתַּכְּחֵי תַּרְוַויְיהוּ כְּחַד, כְּדֵין כֹּלָּא חַד בְּנַפְשָׁא וּבְגוּפָא. בְּנַפְשָׁא: לְאַדְבְּקָא דָּא בְּדָא בִּרְעוּתָא חֲדָא. וּבְגוּפָא: כְּמָה דְּאוֹלִיפְנָא דְּבַר נָשׁ דְּלָא נָסִיב, הוּא כְּמַאן דְּאִתְפְּלִיג, וְכַד מִתְחַבְּרָן דְּכַר וְנוּקְבָּא, כְּדֵין אִתְעָבִידוּ חַד גּוּפָא. אִשְׁתְּכַח דְּאִינְהוּ חַד נַפְשָׁא, וְחַד גּוּפָא, וְאִקְרֵי בַּר נָשׁ אֶחָד. כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁארֵי בְּאֶחָד, וְאַפְקִיד רוּחָא דִּקְדוּשָּׁה בְּהַהוּא אֶחָד.

[תרגום: מִשּׁוּם כָּךְ צָרִיךְ אָדָם לְשַׂמֵּחַ אֶת אִשְׁתּוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, לְזַמֵּן אוֹתָהּ בְּרָצוֹן אֶחָד עִמּוֹ. וְיִתְכַּוְּנוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד לְאוֹתוֹ הַדָּבָר. וּכְשֶׁנִּמְצָאִים שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, אֲזַי הַכֹּל אֶחָד בַּנֶּפֶשׁ וּבַגּוּף. בַּנֶּפֶשׁ - לְהִדָּבֵק זֶה בָּזֶה בְּרָצוֹן אֶחָד. וּבַגּוּף - כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ שֶׁאָדָם שֶׁלֹּא נִשָּׂא הוּא כְּמִי שֶׁנֶּחֱלָק, וּכְשֶׁמִּתְחַבְּרִים זָכָר וּנְקֵבָה, אָז נַעֲשִׂים גּוּף אֶחָד. נִמְצָא שֶׁהֵם נֶפֶשׁ אַחַת וְגוּף אֶחָד, וְנִקְרָא אָדָם אֶחָד. אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹרֶה בְאֶחָד, וּמַפְקִיד רוּחַ שֶׁל קְדֻשָּׁה בְּאוֹתוֹ אֶחָד].

האדם מתאחד על ידי הזיווג עם אשתו והיא כדוגמת או גורמת לאחדות העליונה.

ועוד בזוהר (בראשית דף נ' ע"א):

בְּשַׁעֲתָא דְּעָאל לְבֵיתֵיהּ בָּעָא לְחַדְתָּא דְּבִיתְהוּ (ביתיה). בְּגִין דִּדְבִיתְהוּ גָּרְמָא לֵיהּ הַהוּא זִוּוּגָא עִלָּאָה. כֵּיוָן דְּאָתָא לְגַבָּהּ בָּעֵי לְחַדְתָּא לָהּ בְּגִין תְּרֵין גַּוְונֵי. חַד בְּגִין חֶדְוָתָא דְּהַהִיא זִוּוגָא חֶדְוָותָא דְמִצְוָה הִיא וְחֶדְוָותָא דְּמִצְוָה חֶדְוָותָא דִשְׁכִינְתָּא אִיהוּ.

וְלָא עוֹד אֶלָּא דְאַסְגֵי שָׁלוֹם סְתָם (לתתא) (נ''א לאתתא) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ה) וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ, וּפָקַדְתָּ נָוֶךָ וְלֹא תֶחטָא. וְכִי אִי לָא פָּקִיד לְאִתְּתֵיהּ חֵטְא אִיהוּ. הָכִי הוּא וַדַּאי. בְּגִין דְּגָרַע יְקַר זִוּוּגָא עִלָּאָה דְּאִזְדַּוְוגַת בֵּיהּ וּדְבִיתְהוּ גָּרְמָא לֵיהּ. וְחַד דְּאִי מִתְעַבְּרָא אִתְּתֵיהּ זִוּוּגָא עִלָּאָה אֲרִיקַת בָּהּ נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא דְּהַאי בְּרִית אִקְרֵי בְּרִית דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא בָּעֵי לְכַוְונָא בְּחֶדְוָותָא דָא כְּמָה דְבָעֵי בְּחֶדְוָותָא דְשַׁבָּת (דאנון חכימין) דְּאִיהוּ זִוּוּגָא דְחֲכִּימִין. וְעַל דָּא וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ דְּהָא שְׁכִינְתָּא אַתְיָא עִמָּךְ וְשָׁרְיָא בְּבֵיתָךְ. וְעַל דָּא (איוב ה) וּפָקַדְתָּ נָוֶךָ וְלֹא תֶחטָא. מַאי וְלֹא תֶחטָא. לְשַׁמָּשָׁא קַמֵּי שְׁכִינְתָּא חֶדְוָותָא דְמִצְוָה.

[תרגום: בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָס לְבֵיתוֹ צָרִיךְ לְשַׂמֵּחַ אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֶׁאִשְׁתּוֹ גָּרְמָה לוֹ אוֹתוֹ זִוּוּג עֶלְיוֹן. כֵּיוָן שֶׁבָּא אֵלֶיהָ, צָרִיךְ לְשַׂמֵּחַ אוֹתָהּ מִשּׁוּם שְׁנֵי טְעָמִים. אֶחָד מִשּׁוּם חֶדְוַת אוֹתוֹ זִוּוּג, חֶדְוַת הַמִּצְוָה הִיא, וְחֶדְוַת הַמִּצְוָה חֶדְוַת הַשְּׁכִינָה הִיא. לֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמַּרְבֶּה שָׁלוֹם סְתָם [למטה] [נ''א: לאשה]. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (איוב ה) וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךְ וּפָקַדְתָּ נָוְךְ וְלֹא תֶחֱטָא. וְכִי אִם לֹא פוֹקֵד אֶת אִשְׁתּוֹ זֶה חֵטְא? כָּךְ זֶה בְּוַדַּאי! מִשּׁוּם שֶׁגּוֹרֵעַ כְּבוֹד זִוּוּג הָעֶלְיוֹן שֶׁהִזְדַּוְּגָה בּוֹ וְאִשְׁתּוֹ גָּרְמָה לוֹ. וְאֶחָד - שֶׁאִם אִשְׁתּוֹ מִתְעַבֶּרֶת, הַזִּוּוּג הָעֶלְיוֹן מֵרִיק בָּהּ נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה, שֶׁהֲרֵי הַבְּרִית הַזּוֹ נִקְרֵאת בְּרִית הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְעַל זֶה צָרִיךְ לְכַוֵּן בְּחֶדְוָה זוֹ כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ בְּחֶדְוַת הַשַּׁבָּת [של אותם חכמים], שֶׁהוּא זִוּוּג הַחֲכָמִים. וְעַל זֶה וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךְ, שֶׁהֲרֵי הַשְּׁכִינָה בָּאָה עִמְּךְ וְשׁוֹרָה בְּבֵיתְךְ. וְעַל זֶה (שם) וּפָקַדְתָּ נָוְךְ וְלֹא תֶחֱטָא. מַה זֶּה וְלֹא תֶחֱטָא? לְשַׁמֵּשׁ לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה חֶדְוַת הַמִּצְוָה].

הזיווג עם האישה הוא שמחת המצווה והשכינה מתגלה על ידי הזיווג של האיש והאישה.

יחסי האישות הם כמובן מצווה מהתורה, כדברי הטור בתחילת אבן העזר:

יתברך שמו של הקב"ה שהוא חפץ בטוב בריותיו שידע שאין טוב לאדם להיות לבדו ועל כן עשה לו עזר כנגדו ועוד כי כוונת הבריאה באדם כדי לפרות ולרבות וזה אי אפשר בלא העזר ועל כן צוהו לדבק בעזר שעשה לו לכך חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות.

אך גם לאחר כל זאת, נשארתי עם השאלה הפשוטה, מה קדוש בזה? למה זה קדוש? למה הנאה גופנית של חיבור איש ואישה הוא מעשה של קדושה?

אחדד את השאלה. חוץ מהדרשות הרוחניות של הזוהר שיש לנו בהם הבנה מעטה, איך חיבור בין איש ואישה הופך אדם ליותר קדוש? במיוחד לאור העובדה שדברי הזוהר באים עם התניות והלכות שרוב הציבור אינו מקפיד עליהם בימינו (עיינו: זוהר ויקרא פ"א ע"ב ד"ה אימתי ושם גם הנחיות מיוחדות לתלמידי חכמים), אז האם גם אז תחול הקדושה?

אפשר להבין שיש מצווה על מנת לקיים את העולם ולהוליד עוד ילדים עובדי השם. אפשר להבין שיש חכמה בהגבלות המיניות, כדברי רבי סעדיה גאון (רב סעדיה גאון, אמונות ודעות ג,ב, תרגום הרב קאפח):

ומן החכמה לאסור את הזנות, כדי שלא יהו בני אדם כבהמות, עד שלא ידע כל אחד את אביו, שיכבדהו כגמול על שגדלו. ויוריש לו האב מה שחננו ה', כמו שירש ממנו את מציאותו... אבל ה[קשר המיני עם] אם והאחות והבת, [נאסרו] מפני שההכרח מביא לידי התייחדות עמהן, והתרת הנישואין אתם תביא לידי זנות עמהן. (רב סעדיה גאון, אמונות ודעות ג,ב, תרגום הרב קאפח).

הספר "לדעת לאהוב" בגרסה דיגיטאלית. מומלץ לקרוא בזוג.

אך עדיין השאלה נשארת במקומה ואדייק אותה: איש ואישה הנשואים זה לזה כדין, האישה טהורה ואינה נידה, הם מקיימים יחסים מתוך רצון והסכמה מלאה – מה קדוש בזה?

אנסה להקשות עוד כאשר אשים בצד את הנושא של המצווה. כלומר בקיום יחסי אישות בין בעל ואישה מתקיימים שתי מצוות מהתורה: מצוות פרו ורבו (למי שלא קיים את המצווה) ומצוות עונה שהיא חובת הבעל כלפי אשתו. יש עוד מצווה מדרבנן של "לערב על תנח ידיך" – להוליד ילדים עבור גם מי שכבר קיים מצוות פרו ורבו.

אז כאן יש תשובה חלקית: בעצם קיום יחסי אישות, הבעל והאישה מקיימים לפחות מצוות עשה אחת, (תלוי במצב הילדים או באפשרות ההיריון): מצווה נוספת מדאורייתא ומצווה נוספת מדרבנן. עצם קיום המצווה על ידי יחסי אישות מוסיף קדושה בעולם כמו כל מצווה של הנחת תפילין, נטילת לולב וכד'.

אך עדיין הסבר זה אינו מספק. מעטים המצוות שכרוכים בהנאה גופנית מוחשית כמו יחסי אישות (הדימיון כמובן הוא רק לאוכל, אך שם איננו מגדירים כל ארוחה כמצווה). מה גם, שבתחושה של האדם, פעמים רבות ההרגשה היא שאיננו עוסקים במצווה אלא בהנאה מינית גרידא. כלומר, אמנם החיבור יכול להיות נעים, מתוך אהבה ושמחה וההרגשה היא טובה, אך האם זו קדושה? האם כך לא יכולים להרגיש כל זוג בעולם, יהודי ולא יהודי, שמקיימים יחסי אישות מתוך אהבה?

כמובן, אדם יכול לשקר בעצמו שבזמן יחסי אישות הוא בורא מלאכים, אבל בפועל מעטי מעטים מגיעים למדרגה זו שיכולים להעיד על עצמם באמת שתחושותיהם בזמן האישות הם של קדושה וטהרה בלבד ללא תחושות גופניות.

חוץ מנושא המצווה, האם יש קדושה במעשה עצמו של האיש והאישה? או בניסוח אחר, מה עושה את זה למעשה של קדושה לעומת מעשה של טומאה, והאם האדם עצמו יכול לחוש בזה?

על מנת לנסות לחדור לעומק העניין נחזור לדברי הרמב"ן בראשית אגרת הקודש:

דע כי חבור זה הוא ענין קדוש ונקי כשיהיה הדבר כפי מה שראוי ובזמן הראוי ובכוונה הנכונה.

כלומר, מה שמגדיר את זה כקדוש הוא בין השאר כאשר זה נעשה בגדרים מסויימים; אופן ראוי, זמן ראוי וכוונה נכונה.

על זה ברצוני להוסיף דברים מאד מיוחדים ברש"י מהגמרא במסכת נדרים.

רש"י מביא 2 דוגמאות לאפשרות שאדם יקיים יחסים עם אשתו כאשר היא מותרת לו, אך המעשה עצמו ייחשב כמעשה זנות, כלומר היפך הקדושה; אם הוא מקיים יחסים כאשר הוא שיכור או שונא את אשתו בליבו.

ואלו דברי רש"י:

שנואה. שלבו על אחרת בשעת תשמיש ואמרו כשבא עליה לאו ביאה גמורה היא הואיל וכל כך שונאה אלא כזנות בעלמא הוא.

ועל בני שכרות הוא כותב כך:

שמשמש בשכרות דביאתו לאו ביאה גמורה אלא כביאת זנות היא שאין מתכוון אלא לבעול בעלמא.

רש"י כותב דברים נוקבים על הכוונה של האיש ביחסי האישות. לפי דבריו, ייתכן שאדם יבוא על אשתו החוקית והמעשה יהיה כזנות בעלמא, לעומת ביאה של מעשה המקרב בין האיש והאישה, כפי שהוא כותב בעניין דומה בסנהדרין ז ע"א: כשאהבתינו היתה עזה ביני לאשתי. הסיבה לכך היא שאם הוא לא מתכוון לאהבה וקירבה בינו לבין אשתו, אלא לפורקן מיני בעלמא, אין זה יותר טוב מאשר מעשה זנות.

אם כן, מה עושה יחסי אישות לקדושים? התשובה: כאשר הם נעשים באהבה ובשמחה מתוך רצון מלא בין הבעל והאישה, ולא מתוך רצון לממש תאווה בלבד.

זו קומה אחת.

אני רוצה לעלות עוד קומה בהבנת העניין.

היהדות ביקשה לעשות את הבלתי אפשרי ביחסה למיניות. היא לא בקישה לאסור אותה לחלוטין על מנת להתקדש בפרישות כמו הנצרות הקתולית, או לחלופין שהיא תהיה מותרת ללא סייג (בעיקר של האיש) כמו שהחל בתקופת הרנסנס ובהופעתה העכשווית בעולם.

היהדות ביקשה להתיר את מימוש התאווה המינית בגדרים, ביחד עם ניסיון להעלות את הגוף ולקדש אותו. שימו לב: לא לקדש את הנשמה. לקדש את הגוף.

זה החידוש בעולם של היהדות. גם הנצרות וגם האיסלם בעיקר דיברו על קידוש עולם הנשמות באמצעות העולם הזה. היהדות מדברת על קידוש הגוף בתוך העולם הזה.

אפשר לקדש את האוכל על ידי העלאת ניצוצות ועל ידי אכילה במידה ובנקיות. אפשר לקדש את האוכל גם על ידי שאדם מברך את מי שנתן לו את האוכל לפני האכילה ולאחריה. אפשר לקדש אוכל בזמנים מיוחדים כגון ארוחות שבת וחג, סעודת מצווה וכד'.

אם כן, ניתן לקחת את הדבר החומרי ביותר ולהפוך אותו למעשה רוחני (יותר).

באותה מידה, ניתן לקחת את תחושת הגוף החזקה ביותר, את פיסגת ההנאה הגופנית ולהפוך אותה למעשה של קדושה. איך?

קומה אחת, מנינו אותה לעיל, על ידי שהמעשה נעשה בגדרים מותרים: אשתו או בעלה החוקי, כשהאישה מותרת וכמובן, מתוך רצון והסכמה.

קומה שנייה, זה לכוון למעשה המצווה של פרו ורבו, מצוות עונה וכד'.

קומה שלישית, זה מתוך רצון לחיבור בין איש ואישה, ולא רק מימוש תאווה.

הקומה הנוספת היא הדבר הבא:

בזמן קיום יחסי האישות, יכולים האיש והאישה להגיע לפיסגת ההנאה ובזמן הזה הם נמצאים בשיא, לפעמים באיבוד שליטה ובתחושה עילאית של הנאה עד כדי הרגשה רוחנית עוצמתית. אם בזמן הזה ממש, וכמובן בכל הדרך עד להגעה לזה, הכוונה של כל אחד מבני הזוג הוא של "ואהבת לרעך כמוך", של לגרום לבן\בת הזוג שלי להנאה, לא פחות ואולי יותר מאשר לקבל ולחוות הנאה, ברגע זה, האדם יוצא מגדר עצמו, ומצליח להיות אדם שהוא קצת מעבר לגבולות הפיזיים של גופו. כלומר, אם גם ברגע זה, האיש או האישה מצליחים להיות ביחד, ולחשוב אחד על טובת השני ולא רק על עצמו, זה רגע שאדם יוצא מגדרו של עצמו והופך להיות קצת מאלוקים כלומר, נותן ומעניק ללא גבול.

המושג "מעבר" לקוח מתורתו של ר' שלמה קרליבך שדיבר פעמים רבות על האדם שמצליח להיות "מעבר". להיות קצת יותר מאדם. אדם שהוא קצת יותר מאדם הוא מתקרב לאלוקות. כי בהמה או האדם "הנמוך" לא מסוגל לחשוב מעבר לקיבה שלו או להנאה הריגעית שלו. אבל אם אדם מצליח בשיא ההנאה שלו, להיות שם גם למען האחר, ולא רק על עצמו הרי כאן נתון מעשה הקדושה.

הד לדברים אלו ניתן אולי לקרוא בתוך דבריו של הריעב"ץ בסידור בית יקב, חדר המיטות פרק ו':

וכן צריך שיהא מיישב דעת אשתו ומשמחה ומכינה ומסעדה בדברים שמשמחים את הלב כדי שתשיג את התאווה אליו [בקדושה ובטהרה דמיונית גם כן] וזה יהא ניכר בנשימתה ובעיניה ואז יאהבו זה לזה.

וכן בדברי הרמב"ן באיגרת הקודש פרק ב' על הדימיון לבורא עולם:

והסוד הגדול הזה סוד גדול בכרובים שהיו מעורים זה בזה דמיון זכר ונקבה ... וזהו סוד בנין שלמה שכתוב (מלכים א, ז, לו) כמער איש ולויות, איש המעורה בלויות שלו, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים סט, כא) חרפה שברה לבי ואנושה, אמרו רז"ל (מדרש איכא פתיחתא ט) כשהרגישו עמונים ואמרו ראו אלהיהם של אלו עושה כזו וחירפו וגידפו בענין הכרובים. ואם תבין סוד הכרובים ממה שנאמר והקול נשמע מביניהם, תדע מה שאמרו חז"ל בשעה שאדם מתחבר עם אשתו בקדושה ובטהרה שכינה שרויה ביניהם. נתחממו שכינה מסתלקת מביניהם וישאר אש ואש. כדגרסינן בסוטה (יז א) היה דורש ר"ע איש ואשה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתם. פי' כשהאדם מתחבר לאשתו בקדושה שכינה ביניהם, תמצא בשם האיש יו"ד ובשם האשה ה' הרי זה שמו של הקדוש ברוך הוא מצוי ביניהם. אבל אם לא נתכוונו לחבור קדושה אלא למלאות תאותם ומתוך התאוה והחמוד נתחממו כאש, יו"ד של שם האיש וה' של שם האשה שהוא י"ה מסתלק מביניהם ונשאר אש ואש. [והבן זה כי בכאן יש כל הסוד].

ואל זה הסוד נתכוונו ז"ל באמרם (נדה לא א) ג' שותפין יש בו באדם, ואלו הן איש ואשה והקב"ה [ואמרו בגמ' קידושין (ל ב) בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו הקדוש ברוך הוא אומר מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני.

הרמב"ן עושה חיבור ישיר בין רבונו של עולם ומציאותו של ה' כאשר האיש והאישה מתכוונים ביחסי האישות בכוונה הראויה. הדרך להגיע לכוונה הראויה הזאת היא לוותר על תאוות עצמו ולכוון לזיקוק של מצוות "ואהבת לרעך כמוך". דייקו מתוך דבריו; אם התאווה האישית נוכחת, אז האלוקות נעלמת מהמעשה, ואם האדם מתחבר לאשתו מתוך התחשבות בה והיא בו, אז י-ה מחבר את האיש והאישה.

רוב בני האדם ברגע האורגזמה או השיא מאבדים שליטה והשכל לא קיים אז. אך כל אחד לפי מדרגתו, יכול להפוך את מעשה האהבה שלו, לא רק להנאה, לא רק לחיבור שהוא טוב ליחסים, אלא למעשה של קדושה על ידי שהוא מתעלה קצת מעבר לאדם רגיל.

כל הדברים הנ"ל הם מה שעושים את המעשה המיני למעשה של קדושה אפשרית. הכל תלוי במחשבותינו, כוונותינו ומעשינו.

רפי אוסטרוף

---

המשיב, הרב רפי אוסטרוף, מחנך למיניות חיובית. בוגר ישיבות מרכז הרב והר עציון ומוסמך לרבנות על ידי הרבנים הראשיים לישראל.

מחבר הספר "לדעת לאהוב" אשר פורסם בעבר כ"אברהם שמואל" מסיבות המפורטות בהקדמת המהדורה השישית של הספר.