"אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בני – לא אצא חפשי"

(שמות כא, ה)

יותר ויותר אנשים בעולם בוחרים לא להינשא. לא להיכנס לאותו מוסד ותיק הנקרא: נישואין. רוב הילדים הגדלים עתה בארה"ב אינם גדלים להורים נשואים. באירופה ורוסיה אחוז הילודה הוא נמוך בהרבה מהאחוז הנדרש כדי לקיים חברה צומחת וגדלה. ב"ה המצב בארץ רחוק מכך, אך הקולות של המשפחה החדשה נשמעים גם כאן.

כאשר מדברים עם רווקים על הכניסה לנישואין, הרבה פעמים עולה החשש מפני כניסה להתחייבות, התבייתות, ואחראיות. במילים אחרות – השעבוד לבית. לא רק לבית, לאישה אחרת, לאיש אחר, לדעה אחרת, למישהו או למשהו.

הרצון לחירות מוחלטת וחופש הוא רצון פשוט המשותף לאנשים רבים, ואת זה בדיוק אנו חוגגים בחג הפסח. חירות זו עצמאות מחשבתית ופיסית, והיציאה של עם ישראל משעבוד מצרים, מסמל לנו ולעולם כולו את רוח החירות של האדם. בבית ילדותי ניגן ברקע תקליט של להקת שחורים מארה"ב בשם Golden Gate Quartet ואחד השירים היפים והאהובים משם הוא על משה רבינו: let my people go.

שחרור העבדים היהודים, סימל עבור מיליוני שחורים באמריקה את השחרור שלהם.

אך האם ייתכן אדם הרוצה בעבדות כמאמר הפסוק בראש המאמר? התשובה היא כן. אך עבדות קצת שונה. אדם הנכנס לברית הנישואין מקבל על עצמו ברצון ובלב שלם סוג של עבדות ושעבוד. מאותו רגע, אתה כבר לא לבד, יש לך אחריות כלפי האיש/ה, כלפי הילדים, כלפי המשכנתא ועוד ועוד. אז למה שאדם שפוי יעשה דבר כזה?

כי זה שעבוד אהוב. אם אני אדם חופשי לגמרי, ללא שום מחויבות לאף אחד אחר, אז אני גם לא חשוב לאף אחד בעולם. אם אני יכול בהתראה של חמש דקות לקום ולנוסע לכל מקום שארצה, אז גם אף אחד לא יתגעגע אלי, וכנראה גם אני לא. יש קסם מיוחד בחופש הזה, ואולי זה מתאים לתקופות מסויימות בחיים של בן אדם. אך בחיים האמיתיים: השעבוד, או אם תרצו הקשר והחיבור, הוא הדבר האמיתי.

הספר "לדעת לאהוב" בגרסה דיגיטאלית. מומלץ לקרוא בזוג.

לצערי, פגשתי במהלך חיי יותר מדי אנשים בודדים. יש מעט מאד קללות שאני יכול לאחל לאויבי שהם חמורים יותר מהבדידות. הכרתי אדם בן חמישים, שהיה לו הכל, לאחר שהתמסר לעבודתו ללא גבול והצליח בה מעל למשוער. אך כיון שהוא הותיר מאחור את אשתו וילדיו, אז בעצם לא היה לו כלום.

מה טוב בשעבוד-התחברות הזאת? קשה להסביר, כמו שלא ניתן להגדיר במילים את משמעות האהבה. הקשר המתמיד, החיבור, הדאגה, הידיעה שאני חשוב למישהו ושיש לי מקום בעולם הנקרא בית – הוא שווה לאין ערוך יותר מאשר איבוד החופש המדומה של הלבדיות המוחלטת.

כמובן, הדאגה של אמא פולניה יכולה להיות כובשת ודביקה משהו. ואם אין לאדם זמן לעצמו, אז הוא יכול להרגיש חנוק, אך כאשר האדם יעשה את חשבון נפשו – ה"ביחד" הוא סוג של שעבוד, שאנו שמחים לקראתו אפילו ואולי במיוחד בחג הפסח. דווקא החג הזה, שהוא החג המציין את יציאתנו לחירות ועצמאות, הוא החג שה"ביחד" הוא החזק יותר מכל. ואפילו אותם ישראלים המרחיקים עד קצוות תבל על מנת להיות קצת לבד ולצאת מהארץ הלחיצה ודביקה שלנו, מחפשים להיות ביחד בסדרי פסח בכל רחבי עולם.

חג חירות שמח לכולם!

רפי אוסטרוף

---

הכותב, הרב רפי אוסטרוף, מחנך למיניות חיובית. בוגר ישיבות מרכז הרב והר עציון ומוסמך לרבנות על ידי הרבנים הראשיים לישראל.

מחבר הספר "לדעת לאהוב" אשר פורסם בעבר כ"אברהם שמואל" מסיבות המפורטות בהקדמת המהדורה השישית של הספר.