שו"ת : אינטימיות בזמן מלחמת שמחת תורה

עודכן: 4 באוג׳

אנו בעיצומן של ימי מלחמה, אבל ותפילות לפדיון שבויים. בינתיים פנו אלי לשאול על תשמיש המיטה בזמן שישראל שרויים בצער. השבתי בתשובה מנומקת עם התייחסות מיוחדת גם לחיילים שחוזרים לחופשה הביתה.

בתפילות ותקוות לנצחון גדול בקרב, לפדיון שבויים ולרפואה שלימה לכל הפצועים בגוף ובנפש.

שאלה:

אנו בימים נוראיים של מלחמת שמחת תורה. האם מותר לקיים יחסי אישות בימים אלו ובפרט בליל טבילה?

תשובה:

הגמרא במסכת תענית י"א. אומרת את הדבר הבא:

אמר ריש לקיש: אסור לאדם לשמש מיטתו בשני רעבון שנאמר (בראשית מא, נ) וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב. תנא חסוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון.

הגמרא אוסרת קיום יחסים למי שכבר קיים מצוות פרו ורבו בשנות רעב. היא לא דיברה שם על צרות אחרות, אך ניתן להבין את זה מדברי רש"י במקום:

"דצריך אדם לנהוג צער בעצמו."

כלומר, אם יש צער, גם אדם צריך לנהוג כך בעצמו, אף אם הוא עצמו לא בצער. הוא צריך ממש להרגיש בצרת הציבור ולבטא את זה בהתנהגות שלו כמו שאומרת הגמרא שם בהמשך:

בזמן שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי… אלא יצער אדם עם הצבור שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור שנאמר: (שמות יז, יב) וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה, וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער, וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור.

משה רבינו לא נלחם בעצמו כנגד עמלק. אבל כיון שעם ישראל היה בצער והוא הרים את ידיו כדי לעזור להם, הוא ישב על סלע ולא על מושב נוח.

אך אם נשים לב, הגמרא דיברה רק על שנת רעבון וכך כתבו הטור והשולחן ערוך.

התוספות במקום (ד"ה אסור) כתבו שאיסור זה שלא לשמש בשני רעבון נאמר רק למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות ולא לשאר בני אדם. אולי זה המקור לשולחן ערוך (סי' תקע"ד סעי' ד') שאמנם אוסר לשמש מיטתו בשני רעבון אבל מתיר בליל טבילה ולמי שאין לו בנים. המגן אברהם חלק עליו במקום וכתב שאין מקור לדברי השו"ע שמתיר לשמש בליל טבילה. אבל כיון שיש מצווה לשמש בליל טבילה והתוס' אומרים שהאיסור חל רק כמנהג חסידות, לכן השו"ע התיר בליל טבילה (עיין ט"ז שם ס"ק ב').

בשערי תשובה כתב שהאיסור נוהג גם בשאר צרות ולא רק בשני רעבון אך מצד שני הוא מסיים את דבריו כך:

"כיון שהוא ממידות חסידות אפשר במקום חשש שאם לא ישמש יבוא לדבר עבירה או הוא או אשתו אם משתוקקת אליו, אפשר דמותר לשמש".

לפי דבריו, אם אשתו משתוקקת אליו או שהוא עלול להגיע לדבר עבירה, מותר לשמש כיון שזה אסור רק ממידת חסידות.

אם כן, נמצאנו למדים את הדבר הבא: יש פוסקים האוסרים לשמש את המיטה בשני רעבון. יש שהרחיבו את האיסור גם לצרות נוספות. יש שכתבו שזה אסור רק ממידת חסידות וזה לא חל לחשוכי בנים. לגבי ליל טבילה – השו"ע מתיר ואף חובה לקיים יחסים והמגן אברהם אוסר.

בפועל בצרה שלנו: אנו בעצם ימי האבילות של מאות רבות של משפחות. חוץ מהאבל, ליבנו מפרפר מדאגה לשלומם של עשרות השבויים שנמצאים בידי המרצחים. אני סבור שעלינו לנהוג בצער עם עצמנו ואנו לא יכולים לנהוג בעצמנו בעונג, וכמו שנאמר בגמרא לעיל:

אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלייך נפשי…

ואם יאמר אדם עד מתי? אני סבור שזה נכון כל עוד לא הובאו רוב ההרוגים מהטבח בשמחת תורה לקבורה. אני כותב דברים אלו בעיצומם של הקרבות והאבל. אם המצב יימשך יותר מ-30 יום, אזי יש גבול לאבילות שאדם צריך לנהוג עצמו בצער על אבילות שהיא לא האבילות הפרטית שלו, אלא צרת הציבור. כיון שאנו מוצאים שזמנים של אבילות הם שבעה, שלושים ושנה. שבעה ימי אבילות הם קצרים מדי לאסון הגדול שנפל עלינו, שנה של אבילות זה ארוך מדי, לכן נראה לעניות דעתי שהזמן הראוי הוא שלושים יום. יותר מזמן זה, זה גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

אני חושב שהגישה הזאת רמוזה בגמרא הבאה במסכת תענית יא א:

תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור. תניא אידך: בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי, ואם עושה כן עליו הכתוב אומר: (ישעיה כב-יג) והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות. מה כתיב בתריה? ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. … ושמא יאמר אדם מי מעיד בי? אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו: שנאמר (חבקוק ב-יא) כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. …רבי חידקא אומר נשמתו של אדם היא מעידה עליו שנאמר (מיכה ז-ה) משוכבת חיקך שמור פתחי פיך ויש אומרים אבריו של אדם מעידים בו שנאמר (ישעיה מג-י-יב) אתם עדי נאם ה' (דברים לב-ד).

הגמרא מחייבת את האדם לשתף את עצמו בצער הציבור ואומרת דברים חריפים מאד על מי שאינו מרגיש בצרה זו. לאחר מכן היא שואלת: מי יודע אם באמת הוא מצטער בצרת הציבור והגמרא נותנת כמה תשובות: אבני וקורות ביתו, אך גם נשמתו והיא מצטטת פסוק: "משוכבת חיקך". הכוונה בפסוק היא לנשמה, אבל ברור שהיא מדברת גם על האישה ששוכבת בחיקו. הם אילו שיעידו האם האדם מצטער בצרת הציבור. אם כן, נראה בבירור שהגמרא סוברת שיש להימנע, בין השאר, מתשמיש המיטה, כאשר הציבור שרוי בצער.

כל הדברים הנ"ל הם נכונים לציבור שבעורף. אבל לעניות דעתי יש דין אחר לחייל שנמצא בחזית ויצא לחופשה קצרה או חזר מהקרבות. במקרה זה, מותר לו לשמש את מיטתו, כמו שמצינו אצל אוריה החתי (שמואל ב יא יא):

וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל-דָּוִד, הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, וַאֲנִי אָבוֹא אֶל-בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וְלִשְׁכַּב עִם-אִשְׁתִּי; חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ, אִם-אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה.

אך הגמרא (שבת נו א, קידושין מג א) מבינה שזו בדיוק היתה הפקודה של דוד המלך אליו, לשכב עם אשתו, ובזה שהוא לא הלך, הוא מרד במלכות. כלומר, דוד המלך לא ראה שום בעיה בכך שילך וישכב עם אשתו וגם הגמרות הנ"ל לא מעירות על כך.

מצד שני, אנו רואים שחלק מהפוסקים אסרו על תשמיש המיטה בזמן צרות אחרות, ולא רק בשני רעבון. אלא ייתכן לומר שהדברים נכונים כלפי כל אדם רגיל. אבל חייל שחוזר לביתו למספר שעות או ימים פטור מאיסור זה כמו שמצינו אצל דוד. או יש לומר שדוד המלך לא סובר שצרה זו כלולה באיסור. ממה נפשך מותר לחייל לשמש עם אשתו כאשר הוא חוזר הביתה.

סיכום:

אסור לזוג לשמש את מיטתו כאשר יש צרה לישראל. האסון הגדול שנחת עלינו מחייב השתתפות עם צרת הציבור גם בחדרי חדרים.
לנוכח גודל האסון ומורכבותו, אני סובר שאיסור זה חל גם בליל טבילה אך זוג שטרם קיים מצוות פרו ורבו, ישמשו כרגיל.
ראוי להימנע מכך, עד ל-30 יום משמחת תורה, גם אם עדיין לא הובאו אחרוני הנרצחים לקבורה עד אז. אך, כפי שכתבו חלק מהפוסקים לעיל, זה מידת חסידות ולא שורת הדין. אני סובר שיש מרווח הלכתי כאן להרגשות של שני בני הזוג בזמנים כאלו.
ביחד עם זה, אין להימנע כלל מחיבוק וקירבה של בני הזוג שמאד מאד נחוצה בימים אלו בין בני הזוג ולכל בני המשפחה.
חייל שחוזר לחופשה מהקרב, מותר ואף נראה לענ"ד שיש חובה שישמש עם אשתו. גם אם הוא לא זקוק לזה, אשתו הגיבורה בבית בוודאי שכן.
מכאן, שאם חל ליל טבילה לאישה בזמן שהבעל מגוייס, על האישה לטבול במועד, שמא האיש יגיע במפתיע הביתה.

בשורות טובות ישועות ונחמות

הבהרה

קיבלתי תגובות רבות לתשובה, ואני מבקש להוסיף כמה הבהרות.

א. יש הרבה בני אדם שצריכים חיזוק בימים אלו, ובעבור חלקם, זה כולל יחסי אישות מלאים. אם האיש או האישה מרגישים שזה מה שיתרום לחוסן הנפשי שלהם והם זקוקים לזה עכשיו, אז בוודאי מותר להם לקיים יחסי אישות מלאים, בלי נקיפות מצפון. החוסן הנפשי של כל אחד ואחד הוא הרבה יותר חשוב מכל דבר אחר בימים אלו.

ב. ביחד עם הדברים לעיל, אני סבור שהצרה שנחתה עלינו היא לא צרה רגילה. אפילו לא מלחמה רגילה. מאז השואה, לא נרצחו כל כך הרבה יהודים באכזריות כזאת ולא נשבו לארץ אויב כל כך הרבה. אינני יכול לתאר אפילו מה עובר על המשפחות שבני משפחתם בשבי.

ג. הצרה הזאת, של מאות יהודים בארץ אויב וחוסר הוודאות של המשפחות היא צרה מתמשכת בעת כתיבת שורות אלו, ואנו מתפללים שהם יחזרו במהרה לישראל שלמים בגופם, אם לא בנפשם.

ד. לכן סברתי, ואני סבור גם היום, שבדיוק על צרה בסדר גודל כזה אמרה הגמרא:

"בזמן שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלייך נפשי..."

ה. אמנם, אנו ממשיכים לאכול, אבל בהחלט אני סבור שלא ראוי ללכת ולשבת במסעדה ולהתענג על האוכל.

ו. ביחד עם זה, כפי שכתבתי בסיכום, זוהי מידת חסידות במחלוקת דרבנן שניתן להקל בה בעת הצורך. אלו דברים שמסורים ללב, יותר מכל דבר אחר. רבי נפתלי מרופשיץ פעם אמר את הדבר הבא: "שני ימים יש בשנה שאסור לאכול בהם – תשעה באב ויום כיפור. בתשעה באב – מי יכול לאכול? וביום כיפור – מי רוצה לאכול?". הוא רצה לבטא את הכאב על חורבן בית המקדש ואמר: מי מסוגל בכלל לאכול בתשעה באב. אני מרגיש שהצער שלנו הוא כזה. מי רוצה בכלל להתענג כאשר כל כך הרבה יהודים שרויים בצער.

ז. אבל כאמור בסעיף הראשון, הצו שלנו היום הוא החוסן הנפשי, ומי שמרגיש שזה מה שמחזק אותו בימים אלו, החוסן הנפשי קודם לכל.

בתפילות לניצחון מהיר על האויבים הרשעים, לרפואת כל הפצועים ופדיון שבויים במהרה ממש!

בדמע, רפי אוסטרוף

המשיב, הרב רפי אוסטרוף, מחנך למיניות חיובית. בוגר ישיבות מרכז הרב והר עציון ומוסמך לרבנות על ידי הרבנים הראשיים לישראל.

מחבר הספר "לדעת לאהוב" אשר פורסם בעבר כ"אברהם שמואל" מסיבות המפורטות בהקדמת המהדורה השישית של הספר.