מגע פיזי בין בני זוג נשואים

מתוך: מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה, כתב העט 'אסיא'

ראשי פרקים:

א. ביאה שלא כדרכה

ב. ביאה דרך איברים

ג. מעשה ער ואונן

ד. הוצאת זרע בידיים שלא לכוונת השחתה

א. ביאה שלא כדרכה

בגמרא בנדרים אנו למדים לדעת חכמים שככלל אין ההלכה מטילה הגבלות על בני הזוג בשעת תשמישם זה עם זו, ו'כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה'. אולם, הראשונים נחלקו בשאלה אם הדברים נאמרו אכן ללא כל סייג וכלול בהם אף היתר להוציא זרע במסגרת מעשה ביאה שלא כדרך כל הארץ.

הטור (אבן העזר סימן כה) מסכם את שיטות הראשונים ופותח תחילה בדעה המחמירה המיוחסת לרמב"ם[1]:

ואשתו של אדם מותרת לו, לפיכך כל מה שירצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה בין דרך איברים, ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה, ור"י פירש דאפילו בהוצאת שכבת זרע נמי מותר לשמש שלא כדרכה, ובלבד שלא יהא רגיל כן, אלא אקראי בעלמא שמתאוה לאשתו לשמש שלא כדרכה אלא אסור להיות רגיל בכך...

התשובה לשאלתנו תלויה לכאורה במחלוקת זו: לדעה המיוחסת לרמב"ם כל היתר מעשי שיינתן לבני הזוג יותנה בכך שהדבר לא יביא את הבעל להוצאת זרע, ואילו לדעת ר"י אין בעיה זו מתעוררת כלל.

ב. ביאה דרך איברים

אולם מסקנה זו צריכה עדיין בירור נוסף. דבריו של ר"י נאמרו ביחס להוצאת זרע בעקבות ביאה שלא כדרכה, ויש לבחון אם היתרו זה חל אף ביחס להוצאת זרע כתוצאה ממעשי התקרבות אחרים שבין בני הזוג אותם כינו חכמים בלשון 'ביאה דרך איברים'.

מניסוח ההלכה בטור שלעיל, ניתן לדייק כי ר"י חולק על כל שנאמר לפניו וכי לדעתו ההיתר להוציא זרע באופן אקראי כתוצאה ממעשה ביאה שלא כדרכה תקף אף לביאה דרך איברים, וכך אכן הבין בעל ה'דרישה' כי ההיתר חל על שני המקרים בשווה[2].

אולם, באוצר הפוסקים מובאת דעת הפני משה המדייק בדברי הרמ"א (אהע"ז כה' ב'), כי ההיתר של ר"י מתייחס להוצאת זרע במסגרת ביאה שלא כדרכה בדווקא, ואין להחילו על מעשה ביאה דרך איברים.

מקור החילוק הנ"ל במעמד ההלכתי הנבדל של מעשה ביאה שלא כדרכה וביאה דרך איברים ביחס לכל דיני התורה (איסורי עריות, קידושי ביאה וכו')[3], שממנו ניתן להבין שאין מקום להחיל בהכרח היתר הנאמר ביחס למעשה האחד על חברו. ב'אוצר הפוסקים' הובאו דברי הפני משה ללא חולק, ואולם מהעיון בדברי הפוסקים נראה כי רבים פסקו למעשה כהבנתו של הדרישה דווקא[4].

בכדי להבהיר את צדדי המחלוקת, נעיין בדברי ר"י במקורם.

ג. מעשה ער ואונן

הגמרא ביבמות (דף לד,ב) קובעת כי ער ואונן נענשו על ששימשו עם תמר שלא כדרכה. הראשונים במקום עמדו על הסתירה לכאורה בין קביעה זו לבין דעת חכמים (נדרים כ,ב) המתירים לאדם לשמש עם אשתו באופן זה.

בדברי התוספות על אתר (יבמות לד,ב ד"ה 'ולא כמעשה ער ואונן'), מובאים דבריו של ר"י שהציע שתי דרכים ליישב סתירה זו. לתירוצו הראשון יש לחלק בין מעשה ביאה שלא כדרכה המותר כשלעצמו (ללא הוצאת זרע), לבין השחתת זרע במסגרת ביאה זו שזהו העוון עליו נתפשו ער ואונן.

"ואומר ר"י דהתם (במסכת נדרים) מיירי בלא הוצאת זרע – דשרי, דכיוון דליכא השחתת זרע לא הוי כמעשה ער ואונן"

הגמרא בנדרים התמקדה בבירור צורת הביאה המותרת בין בעל לאשתו, ובהקשר לכך קבעה כי 'כל מה שרוצה אדם לעשות עם אשתו עושה', וכי אין מציאות של ביאה אסורה בין איש לאשתו הטהורה. אולם, אין ללמוד מכך כי הדבר מותר למעשה, שכן הגמרא כלל לא עסקה בצדדים בעיתיים אפשריים אחרים הכרוכים בו, ואכן על מעשה זה בדיוק נענשו ער ואונן משום השחתת זרע, וכדברי הר"ן (סנהדרין נח,ב ד"ה ומי איכא מידי):

שאף על פי שהענין אסור לעשות, מכל מקום הביאה בעצמה אינה ערוה, ואינה ביאה של איסור. אבל עניין השחתת זרע, איסור אחר יש לו. ומאי דאמרו התורה התירתך לו היינו שאין בה משום איסור ערוה אלא משום השחתת זרע...

בתירוצו השני מציע ר"י ליישב בין הסוגיות באופן שונה לחלוטין, לפיו יש להבין את ההיתר שבגמרא בנדרים כפשוטו: מעשה ביאה שלא כדרכה מותר לחלוטין בין איש לאשתו הגם שהמעשה כרוך בהוצאת זרע. לדרך זו מסביר ר"י כי מבחינה חיצונית אין כל הבדל בין המעשה המותר לחטאם של ער ואונן, שכן ההבחנה שבין השניים תלויה בכוונתו של האדם:

"ועוד אומר ר"י, דלא חשוב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכווין להשחית זרע, ורגיל לעשות כן תמיד, אבל באקראי בעלמא, ומתאווה לבוא על אשתו שלא כדרכה שרי, כדאמרינן בנדרים, כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו יעשה..."[5]

– ההיתר שבגמרא בנדרים מתייחס אל אדם המתאווה לשמש את אשתו שלא כדרכה, ועושה כן באופן אקראי בכדי למלא תאוותו, ואילו ער ואונן שימשו כך בקביעות ובשיטתיות[6], היות וכוונתם היתה להשחית בכך את זרעם ולוודא שהאשה לא תתעבר ולא תוליד[7].

אם לפי תירוצו הראשון של ר"י איסור השחתת זרע מקיף כל מקרה בו האדם מוציא זרע מגופו שלא במסגרת מעשה ביאה כדרכה, הרי שלתירוצו השני יש להגדיר את הענין באופן אחר לחלוטין ולומר שהאיסור חל רק במקום בו האדם משחית את זרעו בצורה מכוונת בשאיפה למנוע הולדה[8].

מהעיון בדברי ר"י נראה לצדד בהבנתו של הדרישה לעיל, לפיו היתרו של ר"י שנאמר ביחס להוצאת זרע בביאה שלא כדרכה תקף אף לביאה דרך איברים, שכל עוד אין האדם מוציא הזרע מתוך כוונה להשחיתו אין הדבר נוגע לחטאם של ער ואונן.

ד. הוצאת זרע בידים שלא לכוונת השחתה

ואולם קשה לקבל מסקנה זו, שכן אם נאמר שמותר להוציא זרע באקראי לשם מילוי תאווה מותרת, היה עלינו להתיר לכאורה אף מעשה של הוצאת זרע בידיים ממש:

"אם יש היתר להוציא זרע כשמכוין לדבר אחר, מאי טעמא אסור ליגע באמה כדי להשתין, ומאי טעמא אסור לרכוב על גמלים, ולמיגני אפרקיד – וגם יותר מזה יקשה מאי טעמא אסור להוציא על העצים ועל האבנים? מאי שנא משלא כדרכה שמותר בשביל תאוותו..." (אגרות משה, אהע"ז סימן סד).

לדעת הרב פיינשטין, אנו מוכרחים לומר שהיתרו של ר"י מוגבל אך ורק להוצאת זרע במסגרת מעשה התקרבות של איש לאשתו בדרך אישות, וזאת משום שהתקרבות זו נחשבת לענין חשוב ונצרך:

"שבענין אישות לאיש עם אשתו, התירה תורה להחשיב גם זה שמתאוה לבעול שלא כדרכה כצורך ואינו לבטלה ומותר... דמתכוין לתאות יצרו נחשב באיש ואשתו לצורך מחדוש הקרא" (אגרות משה, אהע"ז סימן סג).

אולם אם נאמר כן, הרי ששוב יש מקום לאמץ את הסברו של הפני משה לפיו היתרו של ר"י נאמר ביחס למעשה ביאה דווקא. אם היתרו של ר"י נוגע אך ורק למעשה אישות וכל המוציא זרע מחוץ למסגרת חיי האישות נחשב הדבר לבטלה ולאיסור אף שאין כוונתו בכך להשחתה, הרי שאין לנו אלא מה שחידשה תורה בפירוש. אם כך, עלינו להסיק שההיתר מצומצם אכן למעשה ביאה שלא כדרכה בלבד, ואין להרחיבו מעבר לכך ולהחילו אף על מעשה ביאה דרך איברים. כמסקנה זו נראה שיש לדייק מדבריו של הנצי"ב[9]:

"ולא קשה הא הוי השחתת זרע, דמשכבי אשה כתיב, דשני המשכבות לא מיקרי השחתת זרע אפילו אינה ראויה להוליד כמו בקטנה וכדומה, מה שאין כן במכווין שלא להתעבר" (מרומי שדה, סנהדרין נח,ב, וחזר על דבריו אלו במשיב דבר, ב פח).

אולם, בעוד שהנצי"ב הבין בדעת ר"י שהיתר הוצאת זרע לבטלה במסגרת ביאה שלא כדרכה נלמד במה מצינו ממה שהתירה תורה לבוא על הקטנה שאינה ראויה לילד, מפורש בדברי התוס' רי"ד (יבמות יב עמוד ב') שעצם ההיתר לבוא על הקטנה מבוסס על סברא זו שאין האיסור קיים כל שאינו מוציא זרע בכוונה להשחיתו:"... איזה הוא מעשה ער ואונן שאסרה תורה כל שכוונתו שלא תתעבר, כדי שלא יכחיש יופיה, ואינו רוצה לקיים פריה ורביה ממנה, אבל אם כוונתו שלא תבא לידי סכנה מותר, וכן נמי אם מתכוין לתאות יצרו ואינו מתכוין שלא תתעבר מותר, ... שכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, ולא יקרא משחית זרעו, שאילו כן אל ישכב אדם עם הקטנה והמעוברת ועקרה"[10].

הבנה זו, לפיה אין איסור להוציא זרע כל שאין כוונתו להשחית, וזאת מבלי שההיתר יוגבל למעשה אישות דוקא, הבינו שניים מגדולי נושאי כלי השו"ע. כך כותב הבית שמואל על אתר (אבהע"ז כה ב) כי מהיתרו של ר"י יש ללמוד להתיר לאדם במקום צורך חשוב להוציא זרע בידיים, וכך קובע העזר מקודש (בסימן כג), כי דברי ר"י אינם מתייחסים אך ורק למקרה של ביאת איש ואשתו, וכי לשיטת ר"י "אין לחלק בין שלא כדרכה לבין ביד"[11],[12].

האריכות שלעיל בביאור דעת ר"י היא משום שמלשון הרמ"א שהביא דבריו (אבן העזר כ"ה, ב) יש לדייק שפסק להלכה כדעתו זו מעיקר הדין[13].

בהכרעת השאלה הלכה למעשה, יש להתחשב בכך שבנתונים שתוארו בשאלה שלעיל יש בהתקרבות שבין בני הזוג קיום של מצוות עונה, וכן יש בדבר חשיבות רבה לשמירה על שלום הבית ולהציל מהרהורי עבירה[14]. ואמנם, יש להוסיף ולהעיר שלנוכח הפריצות הרבה בדורנו ו'קנאת ירך מחבירתה', יש מקום למשוך הדין לקולא על מנת שלא יבואו להתאוות לעבירה, וכהוראת האחרונים שבדור פרוץ יש להורות כי עונת תלמידי החכמים היא פעמיים בשבוע כדין הפועלים, כי "שלום הבית דורש בזה להקל ולא להחמיר"[15]. שיקולים חשובים אלה מעוררים צד היתר נוסף, והוא לדברי הפוסקים הסבורים כי האיסור קיים רק כאשר האדם מוציא זרע לבטלה וללא צורך, אך כל שעושה כן לתכלית חיובית אין הדבר נחשב לבטלה וכלל אינו אסור[16].

ויש לחתום בדברי הרמ"א:

"ואע"פ שמותר בכל אלה כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו"

(אהע"ז כה, ב)[17].

מקור: אסיא צז-צח עמ' 140-134 (2015).

---

הכותב: הרב ד"ר יצחק רונס, רב קהילה בבית שמש, מרצה במספר מכללות.

---

1. יש לציין כי לחלק מהראשונים (כדוגמת הר"ן בסנהדרין שדבריו יובאו בהמשך) היתה גירסא אחרת בדעת הרמב"ם, ולפיו דעת הרמב"ם זהה בנקודה זו לדעת ר"י. גירסא זו מופיעה ברוב כתבי היד הקדומים – עיין ברמב"ם פרנקל.

2. כך כותב הדרישה בריש סימן כג, ובסימן כה ג, אף מדייק מכאן כי לעיתים הביטוי 'ביאה שלא כדרכה' אינו מכוון למעשה 'הפיכת השולחן' בדווקא, אלא משמש כביטוי כללי לכלל אופני הביאה שאינם כדרך כל הארץ.

3. ביאה שלא כדרכה נחשבת כמעשה ביאה של ממש, ואילו הביאה דרך איברים נחשבת למעשה פריצות בעלמא, ראו רמב"ם איסורי ביאה כא ט.

4. לפי מנהג שהיה נפוץ בקהילות ישראל, החתן לא היה בועל את בעילת המצוה עד שעוברים ימים מספר ממועד החתונה. המהר"ם מינץ (תשובה מט) מזכיר דרך אגב כי בימים שבינתיים, הנוהג היה כי החתן מתקרב אל אשתו ואף בא עליה דרך איברים. ובשו"ת חלקת יעקב (אהע"ז פו) אף ביאר כי המנהג נוסד מתוך כוונת מצווה: "מפני שאחר הביאה נאסרה עליו כנדה... והוא רוצה איזה ימים לשחק עמה בחיבוק ונישוק ושארי קריבות, ולשמחה, וכמו שהאריך מהר"ם מלובלין דגם זה הוי מצוה, ומזה נתפשט מנהג שלא להזדווג עמה תיכף כדי שתהיה לו אפשרות איזה ימים לשמחה בשארי מיני קריבות". בשו"ת יד הלוי (אבן העזר כ) ציין כי המהר"ם מינץ וכן המור וקציעה (או"ח סימן רפ) מזכירים בדבריהם מנהג זה מבלי לגנותו, ועל כן הסביר שם כי אין במנהג זה משום עבירה על איסור הוצאת זרע לבטלה, זאת בהסתמך על דעת ר"י המתיר באקראי הוצאת זרע שלא לכוונת השחתה.

(אמנם היד הלוי צירף אף את הטיעון כי בדרך רחוקה ייתכן והכלה תתעבר אף מביאה זו). לאור מחלוקתם של הדרישה והפני משה, סביר להניח כי אחת מטענות המתנגדים למנהג (עיין בש"ך יו"ד קצב יא) היתה משום בעיית השחתת הזרע בביאה דרך איברים.

5. וכך גם בסנהדרין נח עמוד ב בתוספות ד"ה מי איכא מידי נאמר: "ויש לומר שלא אסיר אלא שעושה כך שלא תתעבר ויכחיש יופיה, אבל אם רוב תשמישו כדרכה אלא שבאקראי מתאוה לה שלא כדרכה שרי"

6. לדברי הנצי"ב (משיב דבר ב פח) הקריטריון העיקרי הוא כוונת ההשחתה: "פשוט דבאמת אין נפקא מינה בין באקראי בין בתמידות – אלא משום דבאקראי אינו עושה כן משום שרוצה להשחית זרע... אבל בתמידות אינו עושה אלא כדי להשחית הזרע". בדרך דומה הבין גם הרב פינשטיין כי לשיטת ר"י יהיה מותר עקרונית "גם בכל עת כמו באקראי" (אהע"ז ד,ע), ועל כן התיר לבעלה של אשה שאינה מוכנה לשמש עמו ללא מוך לשמש עמה במוך בתמידות.

7. בחידושיו לסנהדרין (סנהדרין נח,ב ד"ה מי איכא) כותב הר"ן כי כזו היא גם דעת הרמב"ם (כך הבין בדבריו החיד"א בברכי יוסף, או"ח ר"מ, ה, והוסיף ש"כן משמע קצת מדברי ר' יונה בחידושיו לסנהדרין כ"י שם"). נראה כי בגירסת הרמב"ם שלפניו, כברוב כתבי היד הקדומים, הרמב"ם אינו מזהיר מפני איסור השחתת זרע בהקשר לביאה שלא כדרכה, וראו לעיל הערה 1. והנה אם דעת הרמב"ם היא כדעת ר"י, הדבר מאפשר להבין את דבריו בענין הנושא קטנה שנתקשו בהם רבים. אם ההיתר תלוי בכוונתו הפנימית של האדם, הרי שנקל להבין כי ההיתר לשאת קטנה תלוי בכוונת האדם הנושאה: אם נושאה משום שאוהבה או מתכלית חיובית אחרת הרי שאין בכך כל פסול, אולם אם רצונו לנושאה מתמקד בעובדה שאינה מסוגלת עדיין להוליד הרי שעובר על הוצאת זרע לבטלה. (ועיין בדברות משה יבמות [פרק א הערה קצו] שהסביר כוונת הרמב"ם בדרך דומה).

8. מצינו ככלל הסברים שונים בנוגע לשאלת מקור איסור הוצאת זרע לבטלה. יש המסבירים כי איסור זה הינו חלק ממצוות פריה ורביה, מעין 'לאו הבא מכלל עשה' של מצוה זו (ר"ת בתוספות סנהדרין נט,ב ד"ה והא פריה ורביה, וכן תוספות רא"ש שם. ויש שפירשו בדרך זו אף את דעת הרמב"ן בנדה יג, ראו פסקים וכתבים אהע"ז סב), ולחילופין יש שכתבו כי מדובר באיסור עצמאי לא להוציא את הזרע מהגוף לריק על שום השחתת פוטנציאל יצירת החיים ("איסור מיוחד להשחית זרע שהוא מכיל בקרבו גרעין של חיים אנושיים", לשון השרידי אש (א, קסב, אות כז), ובדרך דומה הסביר הערוך לנר (נדה יג,א) (לדברי השרידי אש זהו איסור דרבנן והפסוקים אינם אלא אסמכתאות לרעיון זה, ואלו לדעת הערוך לנר האיסור נכלל באיסור דאורייתא הכללי של 'בל תשחית').

יש שביקשו לקשור בין תירוציו של ר"י לבין הגישות השונות בדבר מקור והגדרת האיסור, והסבירו כי בבסיס כל אחת משתי תירוציו עומדת הבנה עקרונית שונה בדבר מהותו של איסור הוצאת זרע לבטלה, ראו על כך בשרידי אש (שם אות כח), ובכיוון הפוך בתורה שלמה (בראשית לח' ט', אות מד').

9. בדעת האג"מ נראה שאין הכרח לומר כן. כאשר חידשה תורה כי כל התקרבות שבין בעל לאשה נחשבת לצורך, אין הכרח לומר שזהו רק במעשה ביאה של ממש. יתר על כן, נראה לומר שאם מילוי התאווה נחשב לצורך חשוב המתיר הוצאת זרע אף בביאה שלא כדרכה הנחשב כמעשה מגונה וכמנהג בהמה, יש מקום ללמוד מכך בק"ו אף לביאה דרך איברים.

10. מן הראוי להזכיר את הערתו של הרב הרצוג (פסקים וכתבים אהע"ז סב) כי רבים מהפוסקים לא זכו לראות את דברי תוספות רי"ד ויש לשער כי אילו הכירום היו מודים ליה.

11. וקרובים לכך דבריו של החכמת שלמה בשולחן ערוך על אתר (סימן כג'), הכותב כי במקום צורך מצווה שאין הדבר לבטלה, הרי שאין להבחין בין הוצאה דרך ביאה להוצאה בידיים. דבר זה נידון בהרחבה ביחס לזוגות האמורים לעבור הפריה חוץ גופית, ואכן נגד דעתו של הרב פינשטיין האוסר הוצאה בידיים בכל מצב, כותב הרב עוזיאל כי אין לחלק כלל, וכן פסקו רבנים נוספים מגדולי רבני ימינו כשיש צורך בדבר, עיין על כך בנשמת אברהם (אבן העזר כג).

12. אמנם יש להבין לשיטה זו כיצד יתרצו את קושיותיו של הרב פיינשטיין שהבאנו לעיל מהאיסור לגעת באמתו וכו'. נראה לומר לשיטה זו, שיש לחלק בין האיסור ההלכתי של הוצאת זרע לבטלה המוגדר רק כהוצאת זרע לכוונת השחתה, לבין איסורים אלו אותם קבעו חז"ל בכדי להרחיק אדם מהרהורי עבירה. כראיה להבחנה הנ"ל בין איסורים הנובעים מאיסור הוז"ל לאיסורים חינוכיים נלווים, יש לציין את דברי הרמב"ן (נדה יג,א ד"ה נשים דלאו) לפיהם דברי חכמים על כך שהמקשה עצמו לדעת יהא בנידוי כלל אינם תלויים באיסור הוצאת זרע לבטלה, ויש להטיל נידוי זה על אדם הגורם לעצמו הרהורי עבירה אף לו יצוייר כי אינו מחוייב כלל באיסור הוצאת זרע לבטלה.

יש לצרף לכך את העובדה שהגמרא בנדה כלל לא התייחסה להבדלים שיש בחומרת האיסור במקרים שונים (בפוסקים העוסקים בשיטת ר"ת שהאיסור הוא משום ביטול מצוות פר"ו הוזכרו חילוקים שונים כגון דינו של מי שכבר מילא חובתו מחד, וצעירים שטרם התחייבו במצווה מאידך וכדומה). כך למשל כתב הרב ירוחם פערלא (ספר המצוות לרס"ג עמ' קמב,ב) כי לשיטה זו עובר על האיסור רק המשחית זרעו בתמידות, ואלו העושה כן 'לפעמים דרך מקרה בעלמא', "אין זה ענין לעשה זו כלל". הבנה זו לפיה דברי הגמרא החריפים בענין ה'מקשה עצמו לדעת' מכוונים כלפי הסכנה הרוחנית שבהשתקעות היתירה ליצר ולתאווה אף במקום שהמעשה עצמו איננו אסור על פי דין, עולה אף מדברי הראב"ד שהובאו להלכה בשולחן ערוך (או"ח רמו א) בענין המעורר את תאוותו בכדי לשמש עם אשתו הטהורה: "מי שאינו צריך לדבר (ולשמש עם אשתו) אלא שמעורר תאותו כדי למלאות תאותו, זו היא עצת יצר הרע ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור ועל זה אמרו רבותינו ז"ל המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי". מכאן שהיחס החמור כלפי 'הנואף בידיו', אינו נובע בהכרח מכך שהאדם עובר בכך עוון חמור במיוחד, אלא שזהו המעשה המובהק והבוטה ביותר לכך שהאדם מעורר את יצרו ומושכו עליו. ויש להזכיר עוד בהקשר זה את דברי הריב"ש (סי' קעא) שכתב בענין זה "שדרך החכמים להפליג בהגדלת העונות כדי שישמר אדם מהכשל בהן". ובמיוחד נכון הדבר בעבירות שהעם פרוצים בהם הרבה וסבורים שהם כהיתר, ראו על כך לשונו של החיד"א בכסא רחמים בפתיחת מסכת כלה.

13. ראו בדברי העזר מקודש על אתר, ובכתב סופר (אהע"ז קז) שאף שסומך על שיטה זו רק בשעת הדחק, מודה כי עיקר ההלכה כדעה זו, ובאגרות משה (אהע"ז סג) ציין כי "רוב הפוסקים" פסקו להלכה כדעה זו. בענין הערת הבית יוסף בבדק הבית, שר"י לא היה כותב את היתרו אילו היה רואה את דברי הזוהר על חומרתו של איסור הוצאת זרע לבטלה, כבר העיר התשורת ש"י כי אין דברי ר"י סותרים כלל את דברי הזוהר על חומרת העבירה, אלא שלשיטתו החטא מוגדר רק בעושה כן לכוונת השחתה, ולא במוציא זרע למילוי תאוותו, ואף הוסיף שניתן לדייק כן מדברי הזוהר עצמם. בחידושים וביאורים כתב אף הרב גריינימן להבין כך בדברי הזוהר.

14. ראו יו"ד קפד י, ופתחי תשובה כב שם, בענין חובת היוצא לדרך לפקוד את אשתו, וכן יו"ד קצז פתחי תשובה ח. בדברי יציב יו"ד עא, הזכיר כי חובה זו של היוצא לדרך לפקוד את אשתו טרם יציאתו מכוונת אף לטובת האדם עצמו, ועל כן כתב לדחות חומרה מסוימת בענין הפרישה סמוך לווסת: "ובפרט בדור חלוש ובדיוטא של עקבות משיחא ברוחניות וגשמיות, יש מקום לחוש ח"ו לקלקולא, ופקדת נוך ולא תחטא כתיב". על החשיבות ב'דור יתום זה' להטות את הכף לקולא ראו עוד בהר צבי יו"ד קסה. בבית יצחק (אהע"ז צא) הסביר ביחס לסוגיית שלש נשים משמשות במוך כי חכמים התירו לאדם לשמש לכתחילה באופן המחייב להשחית את הזרע, בכדי להציל את האדם מהרהורי העבירה, אליהם היה נופל אילו אסרו עליו לשמש עם אשתו במשך זמן עיבורה.

15. ראו ציץ אליעזר י, יג. במקור הדברים בשו"ת מעיל צדקה (סי' נא) משמע כי אין זה מדין חובת עונה אלא כתקנת חכמים הנצרכת לגדור את פירצת הדור, ואילו באגרות משה (אהע"ז ג, כח) הבין שהיות והמציאות משפיעה על צרכי בני אדם בתחום זה, בדור פרוץ גוברת ה"תשוקה ותאווה" ואין זה בגדר עצת חכמים כי אם גדר חובת העונה מן הדין ממש. בספר מצוות הבית (עמ' צח) הוסיף הרב יוסף אפשטיין ש"אם לפי 'פרצות הדור' בזמנו של בעל שו"ת מעיל צדקה כך, מה נענה אנן אבתריה, אשר כל חללו של עולם נתמלא מזה, ולפי המסתעף מזה במזגי האישים הוא גם נוגע בשלום בית, כמובן"

16. כן הסביר החכמת שלמה (שו"ע אהע"ז כג) את דברי הספר חסידים כי 'טוב' לו לאדם להוציא זרע בידיו אם בכך יציל עצמו מלבוא על ערווה או על אשתו בנדתה. היות וההימנעות מעבירה נחשבת לקיום מצוה, המוציא זרע להציל עצמו מעבירה אינו עובר כלל על איסור הוצאת זרע לבטלה. בשו"ת מהרש"ג (סימן רמג) הוסיף כי עצה זו נכונה אף כשהאדם עושה כן בכדי להימנע מלבוא על פנויה טהורה שאיסורה מדרבנן, שגם כאן כוונתו להציל עצמו מעבירה ואין חומרת האיסור ממנו מציל עצמו משנה כלל. ובדברות משה (יבמות הערה ק) כתב בענין מה שהתירו חכמים לישא קטנה שאינה ראויה לילד על אף הבעייתיות מצד איסור הוצאת זרע לבטלה, שהתירו זאת מפני שהדבר משרת תכלית של מצוה פרטית וציבורית ועל כן אין זאת לבטלה

17. אמנם כל המבקש 'לקדש עצמו בשעת