יחסי אישות חלקיים

מאת: הרב דוד סתיו והרב אברהם סתיו

מתוך: שו"ת אבוא ביתך

שאלה:

"אנחנו נשואים שנים מספר וברוך ה' שמחים בזוגיותנו ובמשפחתנו. עננה מסוימת מעיבה לפעמים על יחסי האישות בינינו כאשר אני חש כי אינני יכול עוד להתאפק, ואילו רעייתי חשה כי מבחינתה היא אינה מוכנה עדיין, פיזית ונפשית, לחדירה מלאה. שנינו שומרי תורה ומצוות ומודעים לקיומו של איסור הוצאת זרע לבטלה ועל כן גם אשתי אינה חפצה שאכשל באיסור זה. מאידך, היא אינה רוצה לסבול במהלך חיי האישות ולא להגיע בהם לידי סיפוק. שאלתנו אפוא היא: מהי הדרך שבה ראוי לנו לנהוג במציאות שכזו?"

תשובה:

פתיחה

המודעות לצרכיהם הנפשיים של שני בני הזוג, בכל הנוגע לתחום חיי האישות, הולכת וגוברת בשנים האחרונות, והחשיבות של ההקשבה וההיענות לצרכים אלו ברורה כיום לכול. ואכן, תחום זה עבר שינויים משמעותיים, וכך לדוגמה מדריכי חתנים מורים לתלמידיהם כיצד להיות רגישים לתחושות בת זוגם (וכן להפך), ורבנים ממליצים לזוגות על פנייה לייעוץ מיני.

מגמה מבורכת זו ניצבת במקרים מסוימים אל מול איסור הוצאת זרע לבטלה – לעתים כאשר במהלך טיפול מיני מקבל הזוג המלצה להימנע במשך תקופה מחיי אישות מלאים, ולעתים כאשר האישה עצמה מביעה נכונות ליחסים פיזיים חלקיים בלבד.[1] במקרים אלו קיים חשש כי כתוצאה מן הבקשה יגיע הבעל לידי הוצאת זרע שלא במסגרת יחסי אישות רגילים. מאידך, אם ייאלצו בני הזוג לקיים יחסים מלאים רק בשל החשש מפני השחתת זרע הבעל, הדבר עשוי להעצים את תחושת ה'החפצה' של האישה.[2]

כדי להכריע כיצד לנהוג במקרים אלו יש לבחון שתי שאלות: ראשית, האם הוצאת זרע באופן זה כלולה באיסור הוצאת זרע לבטלה? שנית, האם יש מקום להתיר איסור זה לצורך שמירה על מערכת בריאה ונעימה של חיי אישות בין בני הזוג וכדי למנוע צער מן האישה?

א. ביאה שלא כדרכה

השאלה העיקרית שאותה יש לברר היא: האם הוצאת זרע מחוץ לרחם האישה, במסגרת יחסי אישות, נחשבת כהוצאת זרע לבטלה? נבחן דין זה מתוך שאלת ההיתר לבעל לשמש עם אשתו שלא כדרכה.[3]

שאלה זו נידונה בהרחבה בדברי הפוסקים, וראשיתה בסתירה, לכאורה, בין שתי סוגיות בגמרא. במסכת יבמות (לד ע"ב) נאמר:

ער ואונן שמשו שלא כדרכן.

מעשה ער ואונן הוא המקור העיקרי בתורה לאיסור השחתת זרע, ובו נאמר "וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה" (בראשית ל"ח, ט). ההבנה הפשוטה של המקרה היא ש"היה דש מבפנים וזורה מבחוץ" ('משגל נסוג'). כך נאמר גם במדרשי חז"ל[4] וכן פירש רש"י על התורה (שם), אך מדברי הגמרא הנזכרים עולה כי מדובר בביאה שלא כדרכה (בפי הטבעת).[5] ממילא יש להסיק מן הגמרא שביאה שלא כדרכה נחשבת כהוצאת זרע לבטלה.

אך מסקנה זו נסתרת מדברי הגמרא במסכת נדרים (כ ע"ב):

כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח - אוכלו, צלי - אוכלו, מבושל - אוכלו, שלוק - אוכלו... ההיא דאתאי לקמיה דרבי, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר לה: בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה ליך.[6]

לדעת רוב הראשונים, הפעולה שאותה התירה הגמרא היא ביאה שלא כדרכה.[7] ולכאורה היתר זה עומד בסתירה לדברי הגמרא במסכת יבמות![8]

בדברי הראשונים אפשר למצוא שתי דרכים מרכזיות ביישוב הסתירה.[9] אפשרות אחת היא שההיתר בסוגיה במסכת נדרים מתייחס לבעילה בלי הוצאת זרע. כך כתבו התוספות (יבמות לד ע"ב) בתירוצם הראשון, וכן כתב הריטב"א (בשיטה מקובצת נדרים כ ע"ב) באחד מתירוציו.[10] לפי אפשרות זו אין שום מקום להתיר הוצאת זרע מחוץ לרחם.

אך בתוספות (שם) הובאה גם אפשרות שנייה:

עוד אמר ר"י דלא חשוב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד אבל באקראי בעלמא ומתאוה לבא על אשתו שלא כדרכה שרי.

תירוץ זה הובא גם הוא בדברי הריטב"א (שם), וכמותו הכריעו התוספות במסכת סנהדרין (נח ע"ב ד"ה מי), המרדכי (נידה סי' תשלב), רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב כג חלק א), האגודה (סנהדרין פרק ז אות נב), הרי"ד (פסקי הרי"ד יבמות יב ע"ב), הריא"ז (קונטרס הראיות לריא"ז סנהדרין נח ע"ב) והרא"ש (יבמות ג, ט).[11]

עמדת הרמב"ם בשאלה זו עמומה מעט, ותלויה בשינויי גרסאות. בגרסה המופיעה בדפוסים נאמר (הלכות איסורי ביאה פכ"א ה"ט):

אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, (ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה) ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה.

דברי הרמב"ם בגרסה זו הובאו בטור ובבית יוסף (אה"ע סי' כה), בתוספת היתר ביאה "דרך אברים" (מלבד "שלא כדרכה"). לפי גרסה זו מפורש ברמב"ם כתירוץ הראשון של התוספות, דהיינו שאסור להוציא זרע מחוץ לרחם האישה.

מאידך, בפירוש המשנה (סנהדרין פ"ז מ"ד) כתב הרמב"ם:

ומותר לאדם לבוא על אשתו שלא כדרכה ודרך אברין או איך שירצה.

בפירוש המשנה לא סייג הרמב"ם את ההיתר באי־הוצאת זרע. אף בילקוט שינויי נוסחאות שבמהדורת פרנקל הובא שברוב כתבי היד של המשנה תורה לא הובא הסיוג שנזכר בגרסתם של הטור והבית יוסף. גם מדברי בעל הגהות מיימוניות (אות ד) נראה כי לא גרס סייג זה, משום שכתב על היתרו של הרמב"ם: "והני מילי באקראי בעלמא ולא שירגיל בכך כדפירשו בתוספות".[12]

מלבד זאת, גם מגוף דברי הרמב"ם נראה שהגרסה המובאת בילקוט שינויי נוסחאות היא הנכונה, ולא זו המופיעה בטור ובבית יוסף. גם לפי גרסת הטור, הרמב"ם התיר ביאה "דרך אברים", אשר כל מה שמייחד אותה מחיבוק ונישוק רגילים הוא שהיא כרוכה בהוצאת זרע, כמבואר ברש"י במסכת נידה (יג ע"ב ד"ה דרך): "דרך אברים - היינו שכבת זרע לבטלה".[13] ממילא, אם לא היה הרמב"ם מתכוון להתיר הוצאת זרע, אין כל חידוש בהיתר לשמש דרך איברים.[14]

אם נגרוס כך ברמב"ם, הרי שלדעתו קיים היתר גמור לשמש שלא כדרכה, בלי הגבלה על תדירות המעשה.[15] כך אפשר להבין גם מהמשך דברי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פכ"א הי"ח):

אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד.

מדברי הרמב"ם נראה כי המגבלה היחידה הנובעת מאיסור השחתת זרע היא "דש מבפנים וזורה מבחוץ", וכי הוא מפרש כך את מעשה ער ואונן (כדעת רש"י על התורה), שלא כדברי הגמרא במסכת יבמות.[16] אף הר"ן (סנהדרין נח ע"ב ד"ה ומי) כתב שדעת הרמב"ם היא כתירוצם השני של התוספות.

הטור (אה"ע סי' כה) הביא שתי העמדות, ומלשונו משתמע שהוא נוטה להתיר,[17] אך הבית יוסף (שם) כתב:

ודבר קשה הוא להתיר לו להכשל בהוצאת זרע לבטלה אפילו באקראי ושומר נפשו ירחק מזה ומכיוצא בו.

מדברי הבית יוסף הללו עולה שהוא אינו מכריע שזהו איסור גמור,[18] אך בבדק הבית (שם) הוסיף הבית יוסף וכתב:

ואילו היה ר"י רואה מה שאמר הזוהר בעונש המוציא זרע לבטלה כי הוא גדול משאר עבירות שבתורה לא היה כותב זה שכתב.

מאידך, יש מקום לומר שאם היה הבית יוסף מודע לגרסת כתבי היד של הרמב"ם, לא היה מכריע נגד שיטת הרא"ש וכל ראשוני אשכנז הנזכרים לעיל. כמו כן, יש שחלקו על הקביעה כי איסור הוצאת זרע לבטלה חמור יותר משאר עברות.[19]

בשו"ע אין התייחסות מפורשת לענייננו, אך הרמ"א (אה"ע כה, ב) הביא גם הוא את שתי הדעות:

ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, או דרך אברים ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה. ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך.[20]

אף הלבוש (שם ס"ק ב) הביא את שתי השיטות, אך במקום אחר (או"ח סי' רמ ס"ק ד) הכריע להקל.[21] כדעה המקֵלה פסקו גם המהרש"ל (ים של שלמה יבמות פרק ג סי' יח), הבית שמואל (סי' כה ס"ק ב) והעזר מקודש (סי' כה סע' ב). כך עולה גם מדברי הברכי יוסף (או"ח סי' רמ ס"ק ב) ושו"ת יביע אומר (חלק ח אה"ע סי' כא), וכך הכריעו בשו"ת תפלה למשה (חלק ה סי' מ) ובשו"ת אורחותיך למדני (חלק ב סי' קד). אף האליה רבה (סי' רמ ס"ק י) כתב שמעיקר הדין יש להקל, אך הוסיף כי "יש לירא שמים להחמיר", ובדומה לו כתב הערך ש"י (אה"ע חלק א סי' כה) שהדבר מותר מעיקר הדין אך אינו "משנת חסידים" בשו"ת אחיעזר (חלק ג סי' כד) כתב שיש להקל רק "לצורך שעה" והאגרות משה (אה"ע חלק א סי' סג) כתב להקל "בשעת הדחק".

מאידך, בעל ספר חרדים (מצוות התלויות בארץ פרק ב) כתב להחמיר בדבר על פי הזוהר (חלק ב רסג ע"ב), והשל"ה (שער האותיות אות הקו"ף קדושת הזיווג אותיות שס-שסד) ציטט את דבריו. גם החלקת מחוקק (סי' כה ס"ק ב) ציטט את דברי הבית יוסף ונראה שהוא מחמיר כמותו, וכן כתבו היעב"ץ (מור וקציעה על הטור או"ח סי' רמ), ערוך השולחן (אה"ע סי' כה סע' יא) ושו"ת דברי מלכיאל (חלק ה סי' קנז).[22]

מלבד המחלוקת על עצם ההכרעה, דנו הפוסקים גם בהגדרת עשייה 'באקראי' שהותרה (לחלק מן השיטות) לעומת עשייה 'רגילה' שנאסרה. בעל ספר חרדים (שם) כתב כי גם לדעת התוספות והרא"ש יש להתיר לאדם לבצע את המעשה רק פעם אחת בימי חייו. אך האליה רבה (סי' רמ ס"ק י) הוכיח מדברי התוספות (סנהדרין נח ע"ב ד"ה מי) וראשונים נוספים כי התדירות המותרת גבוהה הרבה יותר, כל עוד אין מדובר באופן העיקרי והקבוע של תשמיש, וכן כתבו גם הברכי יוסף (או"ח סי' רמ ס"ק ה) והעזר מקודש (סי' כה סע' ב),[23] וכן האריך להוכיח בשו"ת בני בנים (חלק ד סי' יח).

ב. טעם ההיתר לשמש שלא כדרכה

בטרם ננסה ללמוד מן הדיון בביאה שלא כדרכה לענייננו, יש לברר מהו טעמם של התוספות. שהרי בפשטות קשה להבין מדוע התירו התוספות הוצאת זרע לבטלה כאשר הדבר נעשה באקראי. וכי היכן מצינו שמותר לעבור על איסורים באקראי? למעשה, יש לשאול שתי שאלות בזו אחר זו: ראשית, מדוע ביאה שלא כדרכה מותרת? ושנית, מדוע היא אסורה באופן קבוע?

על שאלה זו אפשר לענות בדרכים מספר:

א. אפשרות אחת היא שעניינו של איסור השחתת זרע הוא הימנעות מפרייה ורבייה. עמדה זו עומדת גם בבסיס דברי התוספות (סנהדרין נט ע"ב ד"ה והא; יבמות יב ע"ב ד"ה שלש) שכתבו שגויים ונשים אינם בכלל האיסור.[24] לאור זאת יש לאסור אך ורק הימנעות גמורה מתשמיש כדרכה, ואין איסור במעשה מקומי של הוצאת זרע לבטלה.[25]

כאפשרות זו משתמע מלשון הרי"ד (פסקי הרי"ד יבמות יב ע"ב):

איזהו מעשה ער ואונן שאסרה תורה כל שכונתו שלא תתעבר כדי שלא יכחיש יופיה ואינו רוצה לקיים פריה ורביה ממנה, אבל אם כונתו שלא תבוא לידי סכנה מותר. וכן נמי אם מתכוין לתאות יצרו ואינו מתכוין שלא תתעבר מותר.[26]

וכך הסביר הרב כשר (תורה לשמה בראשית פרק לח אות מד) את המחלוקת:

הנה לפי המבואר דהוי מעין שפיכת דמים, נראה דלעולם אסור אפילו באקראי, ולהטעם דהאיסור הוא משום ביטול מצות פריה ורביה, כשרוב הפעמים עוסק בפו"ר התירו לו באקראי שלא כדרכה.

לפי גישה זו מדובר בהיתר גורף של הוצאת זרע באופן אקראי, וכך נראה שהבין גם הערוך לנר (יבמות עו ע"א ד"ה בגמרא מייתינן).[27] כך הבין גם הבית שמואל (סי' כה ס"ק ב), וכן כתב העזר מקודש (סי' כג סע' ב).

בספר משאת המלך (סי' ריא) כתב שכך הבין הבית יוסף את שיטת התוספות:

הב"י הבין בסברת ר"י, דטעמא הוא משום דס"ל [דסבירא ליה] דיסוד האיסור דהשחתת זרע הוא משום ביטול פו"ר, הלכך ס"ל [סבירא ליה] דכל שעושה כן באקראי אין בזה משום ביטול פו"ר הלכך שרי.

לאור זאת הסביר משאת המלך כיצד דחה הבית יוסף את שיטת ר"י על פי דברי הזוהר:

לכן כתב דאילו היה ר"י רואה מה שכתב הזוהר בעונש המוציא ז"ל [זרע לבטלה] כי הוא גדול משאר עבירות שבתורה לא היה כותב זה שכתב, היינו דמדברי הזוהר חזינן דיש איסור מיוחד על זה, ולא רק משום ביטולא דפו"ר.

ואכן נראה כי דברי הבית יוסף מסתברים, גם מבלי להזדקק לדברי הזוהר, שהרי סוגיות שלמות בש"ס (נידה יג ע"ב; ע"ז כ ע"א ועוד) דנות במגוון פעולות שנאסרו שמא יובילו לידי הוצאת זרע לבטלה, ועולה מהן בבירור שגם הוצאת זרע אקראית נאסרה![28]

לאור זאת נראה כי ההיתר מבוסס על כך שיש הבדל בין הוצאת זרע רגילה, על ידי חיכוך או הרהור, לביאה שלא כדרכה, אלא שאפשר לנסח הבדל זה בדרכים שונות.

ב. אפשרות שנייה לתשובה על שאלותינו לעיל טמונה בהבחנה בין 'דרך תשמיש' ל'דרך השחתה', כלומר שכאשר הזרע יוצא במסגרת תשמיש, שוב אין בכך משום איסור השחתה. עיקרון זה עולה בדברי הראשונים סביב סוגיית ההיתר לשמש עם אישה שאינה ראויה ללדת, כגון קטנה, עקרה, מעוברת או מי שיש מוך ברחמה.[29] כך כתב בענייננו בשו"ת צמח צדק (אה"ע סי' פט):

אע"כ [אלא על כורחך] לא דמי כלל למטיל זרע על העצים ועל האבנים כיון דגם שלא כדרכה נקרא ביאה.

וכן בשו"ת משיב דבר (חלק ב סי' פח):

דכל דרך תשמיש לא מיקרי מוציא זרע לבטלה, שהרי שרי לשמש עם קטנה וה"ה [והוא הדין] שלא כדרכה דמשכבי אשה כתיב.

כך כתבו גם בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ה סי' קנז) ובספר משאת המלך (סי' ריא), וכך נראה מדברי השאילת יעב"ץ (חלק א סי' מג).[30] לאור הבנה זו נראה כי האיסור לשמש שלא כדרכה בקביעות נובע מדין נוסף, השונה באופיו מאיסור הוצאת זרע הרגיל, ועניינו איסור להימנע בקביעות מפרייה ורבייה.[31] יש להדגיש כי לפי הבנה זו מוקד ההיתר הוא אופי הפעולה, דהיינו בכך שביאה שלא כדרכה נחשבת מבחינה הלכתית כבעילה לעניין איסורי עריות. אך הגרח"פ שיינברג הציע לנסח את ההיתר באופן קצת שונה, ולומר שהוצאת זרע הותרה במערכת של "אישות" ו"דרך ארץ", ואת ההיתר לשמש שלא כדרכה ביאר בכך "דבמצב של אישות נמי מתעוררות לפעמים תאוות כאלה, ואם תקפו יצרו הרי גם זה נכלל בדרך כל הארץ במצב כזה".[32] לפי הסבר זה, המוקד איננו אופי הפעולה הספציפית אלא ההקשר שלה כחלק ממערכת של חיי אישות. כך כתב גם בשו"ת מנחת יחיאל (אה"ע סי' יח): "התורה התירה לעשות עם אשתו כל מה שלבו חפץ ומתאוה... וממילא דמותר אף אם מוציא שז"ל [שכבת זרע לבטלה]".

ג. כיוון אחר עולה מתוך דברי הריטב"א (כתובות לט ע"א ד"ה והא), שנזקק גם הוא לשאלת ההיתר לשמש עם אישה שאינה ראויה ללדת:

שרינן לבעול בעילה שאין בה זרע... משום מצות עונה, ועוד דהוי דרך תשמיש.

התירוץ השני של הריטב"א הולם את הגישה הקודמת שהצגנו, אך בתירוצו הראשון הוא תולה את ההיתר ב"מצות עונה", וכן כתב הרא"ה (כתובות לט ע"א ד"ה שלש): "משום עונה נמי מותר".[33]

אפשר להבין שדעת הריטב"א היא שאיסור השחתת זרע נדחה לצורך קיום המצווה, אף שהרא"ש (תוספות הרא"ש יבמות יב ע"ב ד"ה שלש) דחה סברה זו:

וכיון דמשחית זרעו כמביא מבול לעולם לא מסתבר שיתירו לאלו הנשים בשביל שמחת עונה דמוטב שלא ישמשו כלל.

כך הבין את דברי הריטב"א בשו"ת כתב סופר (אה"ע סי' כו), והקשה מדוע אין מחייבים את האישה "למחול על שלה" ולוותר על חובת העונה כדי שלא ייעשה איסור. הכתב סופר תירץ ש"כיון שהיא משועבדת לו וכיון שא"א [שאי אפשר] בלא"ה [בלאו הכי] אין בו איסור השחתת זרע לדדהו", וכן כתב בהמשך ש"מותר משום מצות עונה ואונס הוא בדבר".[34] לאור זאת הדגיש הכתב סופר שההיתר הוא דווקא לאחר שכבר נשא אישה כזו, ולכתחילה אסור לשאת אישה שאינה ראויה לביאה רגילה.

ד. הבנה אחרת של דברי הריטב"א מצויה בשו"ת בית שערים (מכתבי יד סי' נ). אף הוא הקשה את הקושייה שהקשה הכתב סופר,[35] אך הוסיף שלא מצאנו שאסרו לשאת לכתחילה אישה שאינה ראויה ללדת. לכן, כתב הבית שערים שיש להבין את דברי הריטב"א באופן אחר:

דכונת הריטב"א דמשום מצות עונה שרי אינו מטעם דמצות עונה דחי איסור השחתת זרע, אלא כיון דלמצות עונה עביד אינו דרך השחתה ואין כאן איסור כלל דהותרה ולא הודחה.

עיקרון זה הוסבר בהרחבה על ידי הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה אה"ע חלק א סי' סג):

דזרע לבטלה שאסור אין פירושו לבטלה מהולדה שהוא בכל אופן שאי אפשר להוליד בהוצאה כזו אלא פירושו לבטלה ממש בלא צורך אבל ביש צורך כגון למצות עונה אף שא"א [שאי אפשר] להוליד בהוצאה כזו לא הוי זה לבטלה ומותר.

בהמשך דבריו יישם הרב פיינשטיין את הדברים גם בנוגע לביאה שלא כדרכה:

לכן סברי הר"י והרא"ש מצד הגמ' דנדרים מקרא דכי יקח איש אשה שהיא לקוחה לעשות בה כל חפצו שמזה אמר רבי התורה התירתך עיין שם בר"ן שבענין אישות לאיש עם אשתו התירה תורה להחשיב גם זה שמתאוה לבעול שלא כדרכה כצורך ואינו לבטלה ומותר. וזה שמתירין רק באקראי הוא משום דבעצם לא היה צריך להתאות לזה שהנאתו מועטת מבכדרכה ורק באקראי שייך להתאות כעין התאוה למיטעם טעמא דאיסורא.[36]

כלומר איסור השחתת זרע נאמר דווקא במעשה שעניינו השחתה חסרת תכלית, ומשום כך מותר להוציא זרע במקום צורך, כגון לצורך מצוות עונה, ואין בכך כל איסור. כך כתב גם בשו"ת מהרש"ם (חלק א סי' נח), ודימה זאת לאיסור השחתת עצים שהותר כאשר קוצצים את האילן לצורך. בשו"ת חלקת יעקב (אה"ע סי' נט) דימה זאת לאיסור השחתת מזבח שעוברים עליו רק "בדרך השחתה", וכן כתב הראי"ה קוק בשו"ת עזרת כהן (סי' לה), ודימה זאת לאיסור ברכה לבטלה שהותר כאשר יש צורך לברך כדי לצאת מידי ספק.[37]

על אף ההבדלים בין שתי ההבנות בדברי הריטב"א, המכנה המשותף לשתיהן הוא שיסוד ההיתר איננו באופי מעשה הביאה אלא בהקשר ובצורך שלשמו יצא הזרע.

לסיכום, את שיטת המתירים לשמש שלא כדרכה אפשר להבין בארבע דרכים:

א. אין איסור על הוצאת זרע באופן אקראי.

ב. מותר להוציא זרע בדרך תשמיש גם כשאינו ראוי להוליד.

ג. איסור השחתת זרע הותר משום מצוות עונה.

ד. הוצאת זרע לצורך, כגון לצורך מצוות עונה או הגברת הנאת הביאה, איננה נחשבת כהשחתה.

ג. תשמיש דרך איברים

1. יישום הסברות הנזכרות לעיל

עד כה עסקנו בביאה שלא כדרכה, אך בנידון דידן מדובר בפעולה המוגדרת כ'ביאה דרך איברים', דהיינו הוצאת זרע תוך מגע חיצוני בגוף האישה. האם גם במקרה כזה אפשר יהיה ליישם את ההיתר של ראשוני אשכנז?

שאלה זו תלויה באפשרויות השונות שאותן הצענו לעיל בהבנת טעם ההיתר לשמש שלא כדרכה. אם נבין כי מדובר בהיתר גורף של הוצאת זרע באקראי, מובן כי הדבר יהיה מותר גם בנידון דידן.[38] מאידך, אם מוקד ההיתר הוא בכך שהותרה הוצאת זרע ב'דרך תשמיש', הדעת נוטה לאסור בענייננו. זאת משום שדווקא ביאה שלא כדרכה נחשבת כביאה לעניין איסורי עריות, ואילו ביאה דרך איברים הוגדרה בגמרא (יבמות נה ע"ב; סוטה כו ע"ב) כ"פריצותא בעלמא".[39]

בדעת הרא"ה והריטב"א, שתלו את ההיתר לשמש עם עקרה במצוות עונה, יש מקום להתלבט וייתכן שההכרעה תלויה בהבנות השונות שהצענו בדבריהם. בדברי הפוסקים קיים דיון נרחב בשאלה האם מקיימים מצוות עונה בהעראה (חדירה חלקית) או רק בגמר ביאה. דעת רוב הפוסקים היא שבהעראה אין קיום של מצוות עונה,[40] והאגרות משה (אה"ע חלק ג סי' כח) ביאר את טעם הדבר:

גם מש"כ [גם מה שכתבת] אולי יוצא י"ח [ידי חובה] גם בהעראה ונשיקה, ברור שלא יצא דהא יש לה תאוה ביותר באמצע הביאה... שא"כ [שאם כן] הצער גדול מאד כשפורש ממנה קודם גמר ביאה... ואיך שייך שיוצא בזה דהא עדיף היה לה שלא היה נזדקק לה כלל מהפרישה באמצע.

בתשובתו שם כותב הרב פיינשטיין כדבר פשוט כי גם בביאה שלא כדרכה אין קיום של מצוות עונה, ובכך הוא יוצא כנגד העזר מקודש (סי' עו סע' א) שהתלבט בדבר.[41] ואכן, חשוב להדגיש כי בדברי הפוסקים לא מצאנו, מבין אלו שהסבירו את דברי הריטב"א באופן זה, מי שביאר כך את ההיתר לשמש שלא כדרכה. ממילא מסתבר כי גם תשמיש דרך איברים לא ייחשב כקיום מצוות עונה.[42]

עם זאת, כפי שראינו לעיל, רבים הסבירו את ההיתר לשמש שלא כדרכה מתוך הבנה שונה של דברי הריטב"א, ולפיה ההיתר איננו משום קיום מצוות העונה אלא משום שהוצאת הזרע נעשית לצורך. לפי הבנה זו יש לשאול: האם גם ביאה דרך איברים נחשבת כצורך, אף שאין מקיימים בה מצוות עונה?

נראה יש להשיב על שאלה זו בחיוב, וזאת לאור דברי שו"ת מהר"ם מלובלין (סי' נג) שכתב את הדברים הבאים (בהקשר של טבילת כלה בליל שבת):

היה נראה להתיר לה לטבול בליל שבת אף על גב דאין בועל בעילת מצוה עד אחר השבת משום דאין הבעילה בלבד היא מצוה אלא כל מיני קריבות שאדם משמח בהם את אשתו הוי מצוה דהא כל מיני קריבות הויין לה שמחה.

כלומר גם קרבה פיזית שאיננה מגיעה לידי יחסי אישות מלאים, היא חלק ממצוות הבעל לשמח את אשתו, ודי בכך כדי להתיר טבילה בליל שבת.[43] דבריו מבוססים על דין היוצא לדרך סמוך לווסתה של אשתו, שחייב לפקוד אותה במגע של קרבה,[44] ואף הרב פיינשטיין (שו"ת אגרות משה אה"ע חלק ד סי' סו) למד משם עיקרון זה:

הנה בדבר חבוק ונשוק לאשתו כשהיא טהורה לו... הנה זה דבר שמפורש להיתר ולפעמים הוא גם מצוה... ולכן מאחר שעניני קריבה דחבוק ונשוק הוא ג"כ [גם כן] מחיובי עונה ומצוה דלשמח את אשתו אין לו לחוש לשמא ע"י החבוק ונשוק יבא לידי קישוי אבר מאחר שרובא דעלמא אין באין מקישוי להוצאת זרע.

הרב פיינשטיין כותב כי מכיוון שהחיבוק והנישוק הם חלק ממצוות העונה, מותר לעשותם אף אם הדבר כרוך בקישוי, ואין צורך לחשוש שמא יוציא זרע בשל כך. לאור זאת נראה היה לומר כי סברת הריטב"א תתקיים גם בביאה דרך איברים, משום שלא מדובר בהוצאת זרע לבטלה אלא לצורך קיום מסוים של מצוות עונה.[45]

2. דברי הפוסקים

למעשה נחלקו הפוסקים בשאלה זו. הרמב"ם, בגרסה שברוב כתבי היד, הזכיר ביאה דרך איברים יחד עם ביאה שלא כדרכה. ממילא, אם נבין (ונגרוס) בדבריו שהתיר גם הוצאת זרע, יש להרחיב את ההיתר גם לדרך איברים. מאידך, הטור (אה"ע סי' כה) והרמ"א (שם, ב) הזכירו ביאה דרך איברים רק בשיטת האוסרים להוציא זרע, ואילו בשיטת המקלים הזכירו רק ביאה שלא כדרכה. הפני משה (אה"ע סי' כה ס"ק א) דייק מלשונם שאסרו ביאה דרך איברים:

לכך נקט הטור דרך איברים לדיעה ראשונה משום סיפא, לאשמעינן מדפתח בתרתי וסיים בחדא דדוקא בשלא כדרכו מותר להר"י אפילו בהוצאות ש"ז [שכבת זרע] לבטלה, מה שאין כן בדרך אברים אסור.[46]

וכן דייק בשו"ת בני בנים (חלק ד סי' יח) וכתב שמשום כך "המשמש עם אשתו דרך אברים ייזהר לסיים כדרכה... ורק אם הוציא זרע באקראי בלא מתכוון לית לן בה".

אף הדרישה (אה"ע סי' כה ס"'ק ו) התייחס בפירוש לשאלתנו, ודעתו הפוכה מזו של הפני משה:

ומכאן יש ללמוד דכל תשמיש שאינה כדרך כל הארץ נכלל בשם שלא כדרכה שהרי ר"י פליג גם אדרך אברים שמותר וכללינהו בשם שלא כדרכה.

דהיינו: כל אופן של הוצאת זרע במהלך יחסי קרבה זוגיים הותר, ובכלל זה ביאה דרך איברים.[47] כך כתב גם הרב שמואל קדר (קונטרס בגדרי הוצאת זרע לבטלה ענף ג אות ב, הובא בספר דבר סתר חלק א – שו"ת קדושת אמת סי' יב):

אדרבה, הסברה נותנת דכיון שלא כדרכה חשיב עינוי לאישה, הרי שמי שיצרו תוקפו ואינו רוצה לשמש עם אשתו כדרכה אך יכול להסתפק בתשמיש בדרך אברים, ודאי שעדיף שיעשה כן.

בהמשך דבריו הוסיף הרב קדר שמעשה זה ראוי אף לכתחילה בשעת הצורך ואין בו חסרון קדושה כאשר אין אפשרות אחרת לקיים יחסים בצורה נעימה ובטוחה.[48]

שאלה דומה לשאלתנו עלתה בשו"ת הרא"ש (כלל לג סי' ג):

וששאלת: אשה שיש לה אוטם ברחם, בענין שאין השמש דש כראוי לו, ומתוך האוטם פעמים שהוא דש בחוץ, ולעולם הוא זורה בחוץ. ומספקא לך: מי אמרינן: כיון שמתכוין לשמש כראוי, מותר, מידי דהוה: המשמש את עקרה והקטנה והזקנה.

יראה שהוא אסור; כיון דלעולם הוא זורה בחוץ, קרינן ביה: ושחת ארצה; ואף על פי שלפעמים הוא דש מבפנים, מכל מקום, כיון שלעולם הוא זורה מבחוץ, אסור. וגריע ממשמשת במוך; דהתם היא משמשת כדרך כל הארץ, אף על פי שאין זרעו ראוי להזריע, מידי דהוה אעקרה וזקנה וקטנה.

הרא"ש דן באישה שרחמה אטום ואיננו מאפשר חדירה, וכתב שאסור לבעלה לשמש עמה. כדברי הרא"ש פסק גם השו"ע (אה"ע כג, ה), ואף מדברי הרמ"א (שם) נראה שהסכים לכך.[49] מקרה זה דומה לכאורה לענייננו, משום שמדובר באישה שמנועה מקיום יחסים מלאים, והפוסקים אסרו על הבעל לשמש עמה כאשר הוא "זורה מבחוץ".

עם פסיקה זו של הרא"ש התמודד באריכות בעל שו"ת כתב סופר (אה"ע סי' כו), בדיון במקרה של אישה שעם תחילת התשמיש הייתה נאלצת לעצור את קיום היחסים וללכת לשירותים, וכך בעלה היה פולט את זרעו בחוץ.[50] נקודת המוצא של הכתב סופר הייתה שיש להתיר את קיום מצוות העונה גם אם בשל כך תיגרם באונס הוצאת זרע מחוץ לרחם, ומשום כך התקשה להבין מדוע הרא"ש אסר זאת, וכתב שדבריו הם נגד רוב הראשונים ואין לפסוק כמותם. למרות זאת, כתב הכתב סופר שלמעשה אין לחלוק על השו"ע, ויש לאסור כאשר באופן קבוע אין אפשרות לשמש כרגיל. אך כאשר יש ספק בדבר מותר לשמש כדרכו, "ואם ישמש ולא נתרפא ויהיה צריך לפרוש ולהוציא ש"ז [שכבת זרע] אין בידו עון כלל כי מקרה הוא לו, ואפילו כעובר באונס ושוגג אינו דאין איסור מוציא ש"ז על דרך זה הוא". כמו כן, הכתב סופר הסביר כי מדובר באיסור מדרבנן בלבד, וכן כתב בשו"ת יהודה יעלה (יו"ד סי' רכב).

המעיין בדברי הרא"ש יראה שהדגיש כי האיסור הוא דווקא כאשר "לעולם הוא זורה מבחוץ", ויש לשאול: מהו טעם הדבר ומהי ההשלכה לענייננו, כאשר מדובר במצב שאינו קבוע?

יש מן הפוסקים שהסבירו זאת לאור דיני ספקות. דהיינו, כאשר לפעמים הוא זורה מבפנים, אפשר להגדיר שהוא 'אינו מתכוון' לזרות מבחוץ, ורק כאשר הוא זורה בחוץ תמיד יש בכך משום 'פסיק רישא'.[51] אך האגרות משה (אה"ע חלק א סי' סג) ביאר זאת באופן אחר:

כיון דמחמת האוטם נזרה ממילא בחוץ לא הוי כדרך תשמיש כל הנשים שהדישה והזריה הם מבפנים וא"כ הויא אשה זו כמו אשה שאין לה נקבות וכטומטום שידוע שהיא נקבה שאינה ראויה כלל לביאה שבודאי מסתבר שאשה כזו אינה ראויה לנישואין שיתחייב הבעל בעונה דרך אברים ולכן אף שאירע כן אחר הנישואין שכבר נתחייב בעונה מ"מ [מכל מקום] הא עתה אין שייך חיוב זה ולכן אסור דלא הוי זה לצורך.

אבל בנשים הראויות לביאה ושייך לה חיובי עונה אף שאירע שסכנה לה להתעבר, דחיוב העונה אינו שייך לעבור כדחזינן בקטנה וזקנה, חייב לבועלה באופן שלא תתעבר שהוא במוך שאף שהוא כמטיל הזרע על עצים ואבנים שלא כדרך תשמיש דעלמא שמטיל הזרע על בשר הרחם מ"מ [מכל מקום] עצם מעשה התשמיש הוא כדרך תשמיש כל הנשים לכן אינה נחשבת מחמת שהעבור הוא לה סכנה כאין לה נקבות דלא גרעה מקטנה ואילונית שא"א להן כלל להתעבר ומ"מ [ומכל מקום] הוו ככל הנשים ששייך להן חיובי עונה מחמת שעצם התשמיש הוא ככל הנשים...

אבל אם הוא אוטם כזה שלפעמים זורה מבפנים כדרך תשמיש ודאי שייך בה עונה וממילא אין כאן ספק איסור כיון דהוא לצורך חיוב העונה ואינו לבטלה דאף לרבנן דר"א [דר' אליעזר] מותר דכיון שממילא נזרה בחוץ הוי זה כבעת העונה ומותר כמו במוך.

האגרות משה מסביר שדווקא כאשר מדובר באישה שאין לה אפשרות לשמש כדרך כל הארץ, לא קיים ביחס אליה חיוב עונה וממילא הוצאת הזרע נעשית שלא לצורך. אך כאשר מדובר באישה שיש לה חיוב עונה, שוב אין איסור אפילו כאשר בתשמיש מסוים הבעל זורה מבחוץ.

פוסקי זמננו נדרשו לסוגיה דומה סביב שאלת ההתנהלות בליל החתונה. באגרת הדרכה לחתנים שכתב הגר"י קנייבסקי נאמר: "ותיכף כשירגיש שנתקשה האבר, לא יתעכב מלקיים המצוה שלא תצא ש"ז [שכבת זרע] לבטלה". דברים דומים כתב גם הרב פיינשטיין בתשובתו הנזכרת לעיל (שו"ת אגרות משה אה"ע חלק ד סי' סו):

אלו שמטבען נקל להוציא זרע כשהכינו דעתם לבעול יראו למעט ואולי לגמרי שלא לעשות החבוקין והנשיקין קודם הביאה אלא יעשה תיכף הביאה ואחר הביאה ירבה בחבוק ונשוק ויאמר לה קודם התשמיש שכן מוכרח לעשות כדי שלא תצא הזרע ממנו לבטלה שלא בגופה וזה גופא יהיה הפיוס ואף בלא פיוס מוכרח לעשות כן עד שיתרגל ויוכל לבעול כראוי וכדין לפייס תחלה.

אך הרב מרדכי אליהו הגיה בכתב ידו את אגרתו של הרב קנייבסקי, ותיקן את הניסוח כך שיהיה כתוב: "ראוי שלא יתעכב". כלומר חשוב היה לו להדגיש כי אין חיוב לשמש מיד אלא רק ראוי שלא להתעכב. יחס דומה אפשר למצוא בדברי הרמ"א (יו"ד קצג) שפסק שכלה אינה נאסרת לבעלה אם לא הייתה ביאה גמורה, והוסיף: "ובעל נפש יחוש לעצמו שלא לשחוק בתינוקות".

ביטוי זה רומז לדברי הגמרא במסכת נידה (יג ע"ב):

ת"ר: הגרים והמשחקין בתינוקות מעכבין את המשיח... משחקין בתנוקות מאי היא? אילימא משכב זכור - בני סקילה נינהו! אלא דרך אברים - בני מבול נינהו!

בגמרא עצמה לא מדובר בפשטות על ביאה "דרך אברים" באשתו, אלא בילדים קטנים, כעין משכב זכור (עיין במאירי שם ד"ה אף).[52] אך הרמ"א השתמש בלשון זו כדי לאסור על החתן לבוא על אשתו דרך איברים כדי לעכב את חלות איסור דם בתולים.[53] לענייננו חשוב שהרמ"א לא אסר זאת באופן גמור, אלא רק על "בעל נפש".[54] ומשתמע שאין בכך איסור גמור של השחתת זרע (שהרי קשה לומר שמדובר כשלא הוציא זרע).[55]

ד. הוצאת זרע במקום צורך

בדברינו עד כה התייחסנו לשאלת ההיתר העקרוני של תשמיש דרך איברים, וראינו כי מדברי פוסקים רבים עולה כי אפשר להקל בדבר, אך דין זה לא יצא מכלל מחלוקת וכן לדעת רוב הפוסקים אין ראוי לנהוג כך לכתחילה. אך בנידון דידן מדובר במקרה שבו האישה חשה כי אין היא מסוגלת, פיזית או נפשית, לקיים יחסי אישות רגילים, וממילא יש מקום להקל בכך יותר, וזאת בכמה מישורים.

ראשית, עצם העובדה שתשמיש זה הוא האופן הרצוי יותר לאישה, עשויה לשנות את מעמדו ההלכתי. זאת משום שחלק מן החיסרון שבתשמיש שלא כדרכה הוא בכך שהאישה לא נהנית ממנו,[56] כפי שכתב בשו"ת בית שערים (מכתבי יד סי' נ):

דוקא בשלא כדרכה שאפשר לו לשמש כדרכו שתהנה האשה בהנאה מרובה ומשמש שלא כדרכה בהנאה מועטת הוי השחתה, אבל כאן כיון שאי אפשר לה לשמש בלא מוך ולהנות בהנאה מרובה לא מיקרי השחתה בהנאה מועטת אלא שאם לא הי' הגוף נהנה מן הגוף היה נקרא השחתה מה שמשמש כיון שאינו מהנה כלום הוי כמשמש על העצים, אבל כיון שהגוף נהנה מן הגוף גוף התשמיש לא הוי השחתה.

דהיינו כאשר זוהי דרך התשמיש הרצויה לאישה, יש מקום רב יותר להתיר את הדבר.[57] כעין זה כתב בשו"ת יהודה יעלה (חלק א יו"ד סי' רכב):

דעיקר האיסור הוא בעושה כן בשאט נפש רק למלאות תאותו או מתכוין להשחית זרעו כדי שלא תתעבר ולהכחיש יופיה ולצערה וכדאיתא בגמרא יבמות ל"ד ע"ב ובתוס' סנהדרין נ"ח ע"ב שם הי' מעשה ער ואונן שהיו יכולים לשמש כדרכה והפכו השלחן אבל בכה"ג [בכהאי גוונא] שאינו יכול לשמש עמה כדרכה מפני הסכנה שלה אינה מצטערת בשלא כדרכה דטבא לה עביד לה לא שמעינן מהתם לאיסור ולא דברו מזה הפוסקים כלל.

אולם בהמשך תשובתו הוכיח היהודה יעלה מדברי שו"ת הרא"ש שהובאו לעיל, כי גם במקרה כזה קיים איסור מדרבנן. כמו כן, סברות אלו נאמרו דווקא בנוגע לביאה שלא כדרכה, וייתכן שבביאה דרך איברים אין להתיר (לדעת האוסרים) גם כאשר זה רצון האישה.

כאשר האישה אינה מסוגלת לקיים יחסי אישות רגילים, יש מקום להקל אף יותר, הן משום שזו הדרך היחידה לקיים (חלקית) את חובת העונה – וכבר ראינו בשו"ת כתב סופר (אה"ע סי' כו) שלדעת רוב הראשונים יש להתיר במקרה כזה – והן משום שהימנעות גמורה מקיום יחסים עשויה להביא לידי הרהור ולפגוע בזוגיות. ואכן החיד"א כתב בשו"ת נחפה בכסף (חלק ב אה"ע סי' ג) שעיקר ההיתר לשמש שלא כדרכה הוא "כדי להצילו מעבירה חמורה דמשכב זכר וישביע יצרו באשתו",[58] ונראה שהוא הדין למקרה שלנו. כך כתב גם הראי"ה קוק (שו"ת עזרת כהן סי' לה): "כשהוא משום הסרת סכנה או ספק סכנה, וקיום מצות עונה, והסרת מכשול, של הרהור עבירה, או נסיון ח"ו, י"ל דכו"ע [דכולי עלמא] מודים דיש לסמוך על המקילים".

אך לעתים קיים גורם נוסף, והוא שהתשמיש דרך איברים נדרש כדי שהאישה תתרגל בהדרגה לקיום היחסים. במקרה כזה יש להגדיר את הוצאת הזרע כהוצאת זרע לצורך פרייה ורבייה במובן הרחב. הפוסקים דנו בהוצאת זרע כזו סביב סוגיית הגמרא במסכת יבמות (עו ע"א) שהתירה לאדם להוציא זרע כדי לבדוק אם הוא 'כרות שפכה'. וביאר הערוך לנר (שם) שהדבר מותר גם לשיטת האוסרים הוצאת זרע בתשמיש שלא כדרכה:

כיון דע"פ הדין טעם איסור הז"ל [הוצאת זרע לבטלה] משום מצות פרי' ורבי' הוא, א"כ כיון שבלא בדיקה אסור לישא אשה כלל משום ספק פצוע דכא ויבטל מפו"ר א"כ מה שבודק עצמו ע"י הוצאת זרע ליכא משום בטול פרו"ר [פרייה ורבייה] אדרבא עושה לשם פו"ר ואף דיכול לשא גיורת ומשוחררת מספק ואכתי ליכא בטול פו"ר בזה י"ל דלא שכיחי ליה.

הערוך לנר מסביר שמדובר בהיתר מקומי הנובע מכך שעניינו של איסור הוצאת זרע הוא הימנעות מפרייה ורבייה, וממילא אין לאסור אותו כאשר נעשה לשם פרייה ורבייה.[59] עם זאת, גם בדבריו אפשר למצוא הרחבה מסוימת של ההיתר, שהרי איננו מאלצים את האדם לשאת גיורת משום שאינה מצויה לו, וממילא אפשר לומר גם בענייננו שיש להתיר הוצאת זרע לצורך קיום תקין ובריא של היחסים בין בני הזוג, ואיננו מאלצים את האיש להתגרש מאישה זו ולמצוא אישה אחרת שאִתה לא יזדקק לפתרונות כאלו. כמו כן, האישה אינה חייבת לוותר על רצונותיה מפני צרכיו של הבעל, ואינה אחראית על האיסורים שלו.[60]

אולם פוסקים רבים כתבו[61] לאור דברי הגמרא במסכת יבמות שבכל מקום צורך, הותר להוציא זרע, וממילא ברור בפשטות שגם הנידון דידן נחשב כמקום צורך.[62]

חשוב להדגיש כי כל דברינו נאמרו בנוגע להתלבטות האם לקיים תשמיש דרך איברים, או להימנע מכך. אך בכל מקרה אין בחשש מפני השחתת זרע הצדקה עבור הבעל לכפות על אשתו יחסים מלאים כאשר היא אינה חפצה בכך, גם אם הוא חש שאין הוא יכול עוד להתאפק. ואכן, הפוסקים (חלקת מחוקק ובית שמואל סי' כג ס"ק א) הביאו את דברי ספר חסידים (סי' קעו) שהורה להעדיף הוצאת זרע לבטלה על פני תשמיש עם נידה, והוא הדין בענייננו: עדיף לאדם להוציא זרע לבטלה ולא לאנוס את אשתו.[63]

סיכום

א. נחלקו הפוסקים האם מותר לבעל לשמש עם אשתו שלא כדרכה כשהדבר כרוך בהוצאת זרע. רוב הראשונים מתירים לעשות זאת באקראי, ויש גורסים כך גם ברמב"ם, אך הבית יוסף גרס אחרת ואסר זאת לחלוטין. למעשה כתבו רוב האחרונים שיש להקל מעיקר הדין, אך יש שהחמירו בדבר וגם רוב המקלים כתבו שראוי לירא שמים להימנע מכך.

ב. הפוסקים נחלקו בהבנת טעם המתירים לשמש שלא כדרכה, ומתוך כך האם אפשר ליישם את ההיתר גם בתשמיש דרך איברים (ללא חדירה כלל). מכיוון שגם לדעת המתירים אין הדבר ראוי, למעשה אין לקיים יחסים כאלו לכתחילה כאשר יש אפשרות אחרת.

ג. כאשר האישה חשה שאין היא מסוגלת (פיזית או נפשית) לקיים יחסי אישות רגילים, יש להקל ולקיים יחסים שלא כדרכה, ובשעת הצורך גם דרך איברים, אך ראוי לכתחילה להימנע מהוצאת זרע או לנסות להוציא זרע סמוך לפתח הרחם.[64]

ד. כאשר קיימת הנחיה טיפולית זמנית לשמש דרך איברים, או שהאישה חשה שהיא זקוקה לכך כדי להתרגל לקיום היחסים, מותר לעשות כן. גם במקרה זה עדיף, אם האישה מסוגלת לכך, להוציא זרע קרוב לפתח הרחם.

---

הכותבים: הרב דוד שלמה סתיו, רב היישוב שוהם, יושב-ראש ארגון צהר,

הרב אברהם סתיו, מחבר ספרי עיון והלכה ור"מ בישיבת ההסדר מחניים

---

1. בקשה כזו עשויה להגיע גם מצד האיש, אך מקרים אלו נדירים יותר.

2. ראה על כך במאמרה של טלי רוזנבאום, '"אני כלי שרת בידו" – תרומתם של מסרים תרבותיים לתפיסה העצמית של נשים דתיות וחרדיות בחיי האישות', בתוך: טובה כהן (עורכת), אשה ויהדותה, ירושלים תשע"ד, עמ' 113-122.

3. עצם התשמיש שלא כדרכה, גם בלי בעיה של הוצאת זרע, מותר לישראל ונחלקו האמוראים אם נאסר לבני נח (סנהדרין נח ע"ב). המהר"ל (באר הגולה, הבאר השני, פרק ט) מאריך לבאר את טעם ההיתר, ורואה בו סימן לכך שהחיבור בין איש לאשתו בעם ישראל הוא מעשה בעל ערך עצמי גם כאשר אין הוא כרוך בפריה ורביה: "ספר באר הגולה באר השני פרק טכי האיש והאשה יש בחבורם שני פנים; האחד, הוא החבור לפריה ורביה, כמו שהוא בחבור כל הבעלי חיים... ובודאי דבר זה החבור כדרכה. הבחינה השניה... כי חבורם ביחד הוא השלמת האדם, והחבור הזה בכל עניין שהוא נקרא חבור, בין כדרכה ובין שלא כדרכה".

4. ראה: בראשית רבה וישב פרשה פה ט, מהד' תיאודור־אלבק עמ' 1039; משנת רבי אליעזר פרשה יח.

5. מפרשי התורה עמדו על הפער שבין סוגיית הגמרא לפירוש רש"י. ר' חיים פלטיאל ור' אליהו מזרחי כתבו שרש"י נטה מדברי הגמרא (שנאמרו בשיטת רב נחמן) ופירש כפשט דברי הברייתא שהובאה בתחילת הסוגיה (וכך כתב גם הריטב"א יבמות לד ע"ב בתירוצו הראשון שהגמרא "דחייה היא"). בפירוש הדר זקנים כתב: "ושמא היו בועלים בהטייה ושלא במקום בתולים וזה קרי שלא כדרכה", אך כבר העיר על כך בפירוש הריב"א: "דאין לשון רש"י משמע כן וגם אין שטת התלמוד משמע כן". וראה בערוך לנר (יבמות לד ע"ב ד"ה בתוס' וד"ה ובזה) שכתב שהסוגיה במסכת יבמות נאמרה על פי שיטה שנדחתה מההלכה, ומשום כך פירש רש"י על התורה שלא כמותה (ועיין גם בשו"ת דברי יציב אה"ע סי' כה).

6. בסוגיה שם (כ ע"א-ע"ב) מובאת גם עמדת ר' יוחנן בן דהבאי, הסבור ש"ההופכים שולחנם" גורמים לכך שבניהם יהיו בעלי מומים, אך הן מן ההקשר והן מדברי המפרשים עולה כי הטעם לכך איננו איסור הוצאת זרע לבטלה אלא חוסר הצניעות שבדבר או הצער שנגרם לאישה (עיין בפירוש הרא"ש שם כ ע"א ד"ה מפני).

7. תוספות שם כ ע"א ד"ה חגרים; פירוש הרא"ש שם ד"ה מפני; שיטה מקובצת שם כ ע"ב ד"ה ערכתי בשם הריטב"א. ועיין במיוחס לרש"י שם כ ע"א ד"ה שהופכין וד"ה שהופכים שולחנן.

8. התוספות (יבמות לד ע"ב) הביאו מקור נוסף להיתר לשמש שלא כדרכה, מן הגמרא במסכת סנהדרין (נח ע"ב) הנ"ל שבה נאמר כי ישראל פטור על ביאה שלא כדרכה (ומשתמע שמדובר בהיתר גמור).

9. מלבד האפשרות לבאר שהסוגיה במסכת נדרים עוסקת בתשמיש כדרכה כשהאיש למטה והאישה למעלה, כפי שטען באריכות בעל ספר חרדים (מצוות התלויות בארץ ישראל פרק ב), והציעו גם חלק מהראשונים (עיין מרדכי נידה סי' תשלב; שיטה מקובצת נדרים כ ע"ב ד"ה ערכתי; מור וקציעה על הטור או"ח סי' רמ).

10. עיין בחידושי רבנו יונה סנהדרין נח ע"ב ד"ה שם מי.

11. דברי הרא"ש הושמטו בדפוסים, אך הם מובאים בבית יוסף (אה"ע סי' כה), בהגהות הב"ח על הרא"ש (שם) וכן בקיצור פסקי הרא"ש במהדורת עוז והדר (שם אות ח). ככל הנראה בדרך זו צעד גם הר"ן (סנהדרין נח ד"ה ומי).

12. עיין בב"ח (אה"ע סי' כה ס"ק ב) שכתב כי לדעת הטור והרא"ש, אפילו ללא הוצאת זרע אסור לשמש באופן קבוע שלא כדרכה. לדבריו, כך יש להבין גם את דברי הגהות מיימוניות, אך נראה כי עמדה זו נסתרת מפשט לשון הראשונים וכבר כתב עליה האליה רבה (סי' רמ ס"ק י): "לא נהירא אלא דמיירי במוציא זרע". אף הבית שמואל (סי' כה ס"ק ג) כתב שלא לשמש באופן קבוע שלא כדרכו, אך לא משום שיש בכך בעיה עקרונית אלא מחשש שמא יוציא זרע, ועיין בהרחבה בשו"ת דבר יהושע חלק ג סי' יח.

13. כך משתמע מדברי רש"י במסכת יבמות (נה ע"ב ד"ה דרך): "ודש מבחוץ בשאר אברים". ועיין בדברי רש"י במסכת סוטה (כו ע"ב ד"ה דרך) ובפירוש המשנה לרמב"ם (יבמות פ"ו מ"א).

14. כך הוכיח גם הרב יצחק רצאבי (שולחן ערוך המקוצר אה"ע סי' רד הערה נו): "שאי אפשר לומר דדווקא באופן שלא יוציא, דאיזה איסור יש בדבר". מאידך, עיין במאמרו של הרב אריה כץ, 'דעת הרמב"ם בביאה שלא כדרכה', אסיא צז-צח, תשע"ה, עמ' 141-149, שנטה לקיים את גרסת הספרים שלפיה הרמב"ם אוסר הוצאת זרע בביאה שלא כדרכה.

15. עיין בפירוש רוח אליהו על הרמב"ם (שם) שכתב: "דע דלפי גירסא זו נראה דסובר רבינו דאפילו שעושה כך תדיר שרי אך התוס' בפ' ד' מיתות דף נ"ח ע"ב ד"ה מי איכא כתבו דבעושה כך תדיר אסור".

16. הדרישה (אה"ע סי' כג ס"ק א) עמד על ההבדל שבין ביאה שלא כדרכה ל"דש מבפנים וזורה מבחוץ" וכתב: "ואף על פי שמוציא זרע לבטלה שאני התם דמוציא זרע דרך שימוש ולא נתכוון להוציא זרע לבטלה אלא שבא ממילא מה שאין כן בדש מבפנים וזורה מבחוץ דנתכוון להוציא לבטלה". כך כתב גם בשו"ת שבט סופר (אה"ע סי' א): "דוקא בשכיבה שלא כדרכה התירה תורה כיון שמתאוה לבוא על אשתו ככה בדרך זה... משא"כ [מה שאין כן] לדוש מבפנים וזורה מבחוץ י"ל אפילו באקראי בעלמא אסור", וכך עולה גם מדברי הערוך לנר (יבמות לד ע"ב ד"ה ובזה). מאידך, מסוגיית הגמרא במסכת יבמות (לד ע"ב) יש מקום דווקא להבין שתשמיש שלא כדרכה חמור יותר, וכך הבין כנראה בעל ספר חרדים (מצוות התלויות בארץ ישראל פרק ב).

17. גם בשו"ת גבורות יצחק (בענין מוך אות טו) כתב שדעת הטור היא כדעת אביו הרא"ש.

18. כך דייק גם העזר מקודש (סי' כה סע' ב). יש להעיר גם כי באורח חיים (סי' רמ) הביא הבית יוסף את שתי הדעות בלי להכריע ביניהן כלל.

19. ראה בספר תקנת השבין לר' צדוק הכהן מלובלין, אות טו עמ' קמז והלאה. בשו"ת שלמת חיים (אה"ע סי' קא) תמה מה מוסיף הזוהר על דברי הגמרא (נידה יג ע"ב) באשר לחומרת האיסור, ועיין בספר משאת המלך (סי' ריא). עיין גם באליה רבה (סי' רמ ס"ק י) שכתב: "ומ"ש [ומה שכתב] דמשמע מזוהר דחייב מיתה, אפשר כיון דבש"ס דילן משמע להיתר לא חשו לדברי הזוהר". ועיין בערך ש"י (אה"ע חלק א סי' כה) שכתב שדברי הזוהר נאמרו רק על המוציא זרעו מתוך כוונת השחתה ולא באקראי.

20. בהמשך דבריו שם כתב הרמ"א: "ואע"פ שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו". העזר מקודש (על הרמ"א שם) דייק שהרמ"א מכריע כדעה המקלה, אך נראה שיש לדחות דיוק זה ולומר שדברי הרמ"א מתייחסים גם לפעולות שאינן כרוכות בהשחתת זרע.

21. כך דייק האליה רבה שם ס"ק י.

22. ואף בשו"ת אשר חנן (חלקים ג-ד אה"ע סי' סט) נטה להחמיר בדבר.

23. העזר מקודש הוסיף וחידש שאולי באופן חד־פעמי יתירו אפילו האוסרים, משום שהדבר דומה לבעילה ראשונה של בתולה שאינה ראויה להתעבר. אך נראה שיש לדחות את ההשוואה מכמה פנים ואכמ"ל.

24. ראה בראשונים במסכת יבמות (שם) ובמסכת נידה (יג ע"ב) שנחלקו בשאלה זו.

25. עיין בביאור ר"י פערלא על ספר המצוות לרס"ג (מצוות לא תעשה קטו-קיז): "משחית זרע לפעמים דרך מקרה בעלמא אינו בכלל עשה דפו"ר [דפרייה ורבייה]. ואין זה ענין לעשה זו כלל".

26. מדברי הרי"ד משתמע שמוקד האיסור הוא כוונת האדם, ולא תדירות התשמיש שלא כדרכה. כך כתב הנצי"ב גם בשו"ת משיב דבר (חלק ב סי' פח): "ואף על גב דכתב דרק באקראי מותר פשוט דבאמת אין נ"מ [נפקא מינא] בין באקראי בין בתמידות אלא משום דבאקראי אינו עושה כן משום שרוצה להשחית זרע אלא רוצה לטעום טעמא שלא כדרכה וכלשון הגמרא הוריות דאמר בעינא לטעום טעמא דאיסורא. אבל בתמידות הרי אינו עושה אלא כדי להשחית הזרע ממילא ה"ה [הוא הדין] כאן שמשמש במוך משום סכנת האשה שרי". כעין זה כתב גם ר' משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה אה"ע חלק ד סי' ע): "והכא יהיה מותר אף תמיד משום דאין שום חלוק בין באקראי לתמיד באיסורין וכל הטעם בשלא כדרכה הוא כדבארתי בתשו' הנ"ל ענף ג' מחמת שא"א [שאי אפשר] להתאות לזה תמיד אבל הכא שהוא כדרכה והוא מתאוה כדרך הארץ ששייך זה אף תמיד מותר גם בכל עת כמו באקראי כ"ז [כל זמן] שאינה רוצה להזדקק לו בשום אופן שלא במוך", וכן כתב בשו"ת בני בנים (חלק ד סי' יח) בדעת הרי"ד. מאידך, הערך ש"י (אה"ע חלק א סי' כה) כתב שיש צורך בשתי דרישות נפרדות: אי־כוונה להשחתה ודרך אקראי בלבד. עיין גם בתורה שלמה (בראשית פרק לח אות מד) שכתב שלמעשה אם ישמש באופן קבוע שלא כדרכה הרי ש"מעשיו מוכיחין שרוצה שלא תתעבר".

27. עיין בשו"ת שרידי אש (חלק א סי' קסב אות כח) שכתב: "לשיטת הנך ראשונים דאיסור הוצאת ז"ל [זרע לבטלה] הוא איסור מיוחד שאינו תלוי כלל במצות פו"ר, אפשר לומר, כיון שאינו מתכוין להשחית זרעו - מותר, ואף דהוי ביטול פו"ר, מ"מ [מכל מקום] מותר, דעיקר האיסור שלא יתכוין להשחית זרע כדרך שעשו ער ואונן שהתכוונו להשחית זרעם, אבל במי שאינו מתכוין לא אסרו חכמים".

28. כך הקשו גם בשו"ת אגרות משה (אה"ע חלק א סי' סד) ובשו"ת גבורות יצחק (בענין מוך השמטה לאות כב). ראה גם מה שכתב הרב יצחק רונס ('מגע פיזי בין בני זוג נשואים', אסיא צז-צח, תשע"ה, עמ' 109-116) בניסיון ליישב קושייה זו: "נראה לומר לשיטה זו, שיש להבחין בין האיסור ההלכתי של הוצאת זרע לבטלה המוגדר רק כהוצאת זרע לכוונת השחתה, לבין איסורים אלו אותם קבעו חז"ל בכדי להרחיק אדם מהרהורי עברה. כראיה להבחנה הנ"ל בין איסורים הנובעים מאיסור הוז"ל לאיסורים חינוכיים נלווים, יש לציין את דברי הרמב"ן (נידה יג ע"א ד"ה נשים דלאו) לפיהם דברי חכמים על כך שהמקשה עצמו לדעת יהא בנידוי כלל אינם תלויים באיסור הוצאת זרע לבטלה, ויש להטיל נידוי זה על אדם הגורם לעצמו הרהורי עבירה אף לו יצוייר כי אינו מחוייב כלל באיסור הוצאת זרע לבטלה".

29. ראה: תוספות יבמות יב ע"ב ד"ה שלש; תוספות כתובות לט ע"א ד"ה שלש; ריטב"א שם ד"ה והא; מרדכי יבמות סי' ג; אנציקלופדיה תלמודית ערך 'השחתת זרע' אות ה. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט סי' נא פרק ב) שהעלה אפשרות להתיר שימוש בקונדום משום סברה זו.

30. היעב"ץ (שם) כתב, תוך כדי דיון באפשרות לאסור הפלה משום השחתת זרע, את הדברים הבאים: "דלאו היינו טעמא. אלא משום דמערה לאשפה ומוסיף בכחות הטומאה ומכחיש בפמליא של מעלה, כידוע מטעם חכמי האמת בעלי הקבלה... ותדע משלש נשים המשמשות במוך, ויתרה עליהם הזקנה. שבכולן אין איסור לנושאן. אף על פי שמוציא זרעו לבטלה. אלא ודאי לא מיקרי לבטלה כי אם כששחת ארצה ומטעם הנזכר", ועיין בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט סי' נא פרק ב.

31. בעניין זה האריך בספר משאת המלך (סי' ריא), והראשונים והאחרונים דנו בנושא זה סביב האיסור לשאת קטנה (עיין: נימוקי יוסף יבמות יט ע"ב מדפי הרי"ף; בית שמואל סי' כג ס"ק ב).

32. הרב חיים פנחס שיינברג, 'שו"ת בעניני מניעת הריון', מוריה קעא-קעב (תשמ"ז), עמ' מ-נד.

33. עיין בשו"ת זכרון יהונתן (אה"ע סי' ג) שכתב כי לדעת הריטב"א ההיתר הוא רק בתוך שיעור חיוב העונה (וכן כתבו בשו"ת מנחת יצחק חלק א סי' קטו ובשו"ת משנה הלכות חלק ה סי' ריט). ייתכן שדבריו נכונים דווקא לפי ההבנה הראשונה שנציג להלן בדעת הריטב"א, וכעין ההבחנה שנציע בין שתי ההבנות בעניין תשמיש שלא כדרכה ודרך איברים. עיין גם בשו"ת מהר"ם שיק (חו"מ סי' נד) שדן מדוע מצוות עונה אינה פוקעת כאשר התשמיש מסכן את האישה, ועיין עוד בשו"ת אבני נזר (אה"ע סי' פג) ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק א סי' נא פרק א).

34. כך משתמע גם בשו"ת דברי מלכיאל (חלק א סי' ע), וכך כתב גם בשו"ת אחיעזר (חלק ג סי' כד) ונימק את ההיתר בכך שעיקר האיסור הוא מדרבנן בלבד. כך הבין גם בשו"ת דובב מישרים (חלק א סי' כ), והאריך לדון בסברה זו סביב שאלת חומרת איסור השחתת זרע.

35. על פי הסוגיה במסכת כתובות מ ע"א, שממנה עולה מצוות עשה אינה דוחה מצוות לא תעשה, כאשר מדובר במצווה שאפשר למחול עליה. כך הקשה גם ר' יהודה אסאד בשו"ת יהודה יעלה (חלק א יו"ד סי' רלח), וראה בשו"ת גבורות יצחק (בענין מוך אות כו) שהציע את התשובה הבאה: "דכי אמרינן דאי אמרה לא בעינא היינו דוקא כשהעשה בא על ידי פשיעת ועבירת הלאו כמו שם בעשה דלו תהיה לאשה דעל ידי עבירת הלאו בא ולו יהא דעשה דפשיעה לא מקרי כיון דלא היה אפשר לקיים העשה באופן אחר אבל על כל פנים גריעי כיון דבא על ידי איסורא ושם אמרינן בהדיא הסברא דלא בעינא וכן הדין לעניין שאר עריות אבל כאן כשהיא מסוכנת מעוברת ושאר הנשים דלא בא על ידי עבירה הלאו אמרינן שפיר עשה דוחה לא תעשה ולא אמרינן לא בעינא". למסקנה, דחה גם הגבורות יצחק אפשרות זו משום שהיא אינה מסבירה את ההיתר לשאת אישה כזו לכתחילה.

36. לאור טעם זה הגדיר הרב פיינשטיין בהמשך דבריו את התדירות הנחשבת כ'אקראי': "ואף אם כבר בעל פעם אחת שלא דרכה אפשר נשכח ממנו כיון שעבר זמן רב, דגם התם בפרעוש ויתוש משמע קצת בתוס' ד"ה התם שבאקראי אף שכבר אכל פעם אחת שייך לומר שבעי למיטעם טעמא דאיסורא, דהא תירצו דמלשון אוכל שקצים ורמשים משמע הרבה בזה אחר זה דמקמייתא טעם טעמא דאיסורא ולא תירצו דהתם שקתני שקצים משמע ששני פעמים אכל אף שהיה זמן גדול ביניהם אלמא דרק באכל פעם השניה בקרוב סברי שהוא מין ולא כשכבר עבר זמן גדול מאכילה הראשונה דאז יש להחשיבו רק אוכל לתיאבון. אך אף אם התם נימא שלא שייך להחשיבו לתיאבון אם כבר אכל פעם אחת בחייו מ"מ [מכל מקום] הכא ודאי שייך באקראי לומר שעוד הפעם מתאוה אבל ברגיל ודאי אין לומר שהוא מתאוה לזה וא"כ הוי עיקר כוונתו להשחית זרעו שאסור כיון שאין בזה צורך". כעין זה הציע גם בעל שו"ת בית שערים (שם): "והכי נ"ל [נראה לי] בכונתו דאינו אסור אלא כשעושה דרך השחתה כדי להשחית הזרע ולא להנאתו, אבל כשעושה להנאתו מותר, והא דנקיט באיקראי בעלמא היינו משום דכשעושה כן תדיר וודאי אינו להנאתו רק להשחתה, וא"כ ה"נ [הכא נמי] כיון שעושה מפני הסכנה הוא להנאתו להציל מסכנה ולא דרך השחתה מותר. אבל כבר צוח ככרוכיא רבינו ב"י בסי' כ"ה על דברי ר"י וגם הרא"ש כתב ושומר נפשו ירחק מזה, וגם בר"י גופא משמע דלא כנ"ל [כנזכר לעיל] אלא אפילו בלי דרך השחתה נמי אסור בתדיר רק באיקראי מותר, וכאן לא הוי איקראי".

37. ראה בחכמת שלמה (אה"ע סי' כג סע' א) שכתב: "ויש להסביר הדבר יותר כיון דש"ז הותר להעמיד תולדות והרי תולדתיהן של צדיקים הוי מע"ט [מעשים טובים] והרי ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה וא"כ בבא לידו דבר עבירה כגון א"א [אשת איש] או נדה ולא עשה הרי נחשב לו כעושי מצוה ועשה מצוה הוי תולדות והרי להעמיד תולדות הותר להוציא ש"ז [שכבת זרע] לכך מותר לו להוציא ש"ז [שכבת זרע] עבור כך".

38. וכך כתב הרב שמואל קדר בקונטרס בגדרי הוצאת זרע לבטלה ענף ג אות ב, הובא בספר דבר סתר חלק א – שו"ת קדושת אמת סי' יב.

39. ראה במקורות שהובאו לעיל, שבחלקם נכתב בפירוש שהיתר ביאה שלא כדרכה מבוסס על כך שביאה כזו נאסרה באיסורי עריות. מאידך, לפי הסברו של הגרח"פ שיינברג המובא לעיל, מסתבר להתיר גם ביאה דרך איברים.

40. עיין: שו"ת הרדב"ז חלק ד סי' קיח; שער המלך הלכות איסורי ביאה פ"ג הט"ו.

41. הרב פיינשטיין נימק את דבריו הן בכך שביאה שלא כדרכה איננה מעשה ראוי, והן בכך שהיא גורמת עינוי לאישה. לעומתו טען העזר מקודש שכאשר האישה מתרצה לכך הרי שזה האופן שנוח וטוב לה לשמש בו.

42. אמנם אפשר היה לומר שאם לאישה נוח בכך, לא שייכת סברת האגרות משה הנזכרת לעיל וממילא תתקיים בכך מצוות עונה, אך אפילו העזר מקודש (שם) ביסס את האפשרות לקיים מצוות עונה בביאה שלא כדרכה על כך שביאה כזו מחייבת באיסורי עריות, ונראה באופן ברור שקיום גמור של מצוות עונה אינו מתקיים ב'דרך איברים' ראה גם להלן על האפשרות שיש בכך קיום חלקי של המצווה, ועיין בשו"ת גבורות יצחק (בענין מוך) שנדרש לשאלה זו וכתב: "ועוד נראה דהיכי דצריך להיות זורה מבחוץ אין כאן כלל מצוות עונה דכי אמרינן דיש מצוות עונה היינו לפקוד את אשתו כשמשתוקקת אליו בהנאת תשמיש היינו דוקא דכאשר יפקוד אותה לא יהא מוכרח למנוע מעצמו הנאת תשמיש כדרך כל הארץ אבל כשיש לה אוטם ברחם או בדש מבפנים וזורה מבחוץ אם כן על ידי הפקידה שלה להנאתה יגזול ממנו הנאת עצמו אז אין כאן מצוה דהא חזינן גבי דלילה שדרשינן במסכת סוטה דף ט ותאלצהו שבשעת גמר תשמיש היתה שומטת ממנו הרי חזינן שאם בשעת הוצאת זרע יהא מוכרח להוציא זרעו מבחוץ גורם צער גדול עד שגילה לה כל לבו בזה סברו רבנן דאין כאן מצוות עונה שנאמר עשה דוחה לא תעשה, אבל היכי דאיכא מצוה אמרינן עשה דוחה לא תעשה".

43. כך פסקו גם הש"ך (יו"ד סי' קצז ס"ק ג) ותורת השלמים (שם ס"ק ו).

44. עיין בסוגיה במסכת יבמות (סב ע"ב) ובמפרשים שם, ובשו"ע (יו"ד קפד, י) ובנושאי כליו.

45. כעין זה כתב הרב פיינשטיין (שו"ת אגרות משה אה"ע חלק ד סי' ע) בעניין אישה שמסרבת לשמש בלי מוך, שלדעתו אין חיוב עונה כלפיה: "גם בזה נהי שליכא עליו חיוב עונה וליכא כאן צורך מצוה מ"מ [מכל מקום] כיון שמתאוה לה הוי זה לצורך ואינו לבטלה ומותר".

46. לפני הפני משה לא עמדה הגרסה שבה הרמב"ם עצמו כתב על תשמיש דרך איברים, ולכן ראה בכך שהטור והרמ"א ציינו זאת דבר תימה שיש ליישב ולדייק ממנו דיוקים. לנו, דיוק זה פחות הכרחי, משום שהטור לא הביא אלא את לשון הרמב"ם כפי שהיא ואת לשון התוספות כפי שהיא.

47. יש לדון עד כמה אפשר להרחיב היתר זה לאופנים שונים של יחסים (ביד, בפה וכדו').

48. גם הרב יהושע אדלר (ישועות כהן, נדה, סי' קעב, עמ' תקב-תקה) חיזק את דעת הדרישה שיש להתיר באקראי ביאה דרך איברים.

49. עיין בשו"ת מנחת יחיאל (אה"ע סי' יח) שהוכיח שהרמ"א מכריע כדעת האוסרים ביאה שלא כדרכה, מכך שהרמ"א לא העיר על דברי השו"ע שפסק את הדין תוך השמטת המילה "לעולם" – כאשר משתיקה זו משתמע שהוא אוסר אפילו באופן חד־פעמי.

50. בעיה רפואית זו מוכרת גם כיום, ויש דרכים שונות לטפל בה. עיין גם בשו"ת יהודה יעלה (חלק א יו"ד סי' קצה) שדן במקרה כזה ובפשטות סבר שיש איסור בדבר.

51. ראה: שו"ת יהודה יעלה שם; שו"ת זית רענן חלק א אה"ע סי' ב, וכעין זה בכתב סופר שם.

52. בשו"ת בני בנים (חלק ד סי' יח) הציע שמדובר במי שבא על אשתו דרך איברים באופן קבוע.

53. כפי שמתואר בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' מט): "דכמה חתנים בחורים אינן לוקחים הבתולים מיד, אלא שוהין כמה ימים אצל הכלה, קודם שמשירין הבתולים". עיין: ש"ך יו"ד סי' קצב ס"ק יא; מור וקציעה סי' רפ; שו"ת חלקת יעקב אה"ע סי' פו; שו"ת יד הלוי חלק א אה"ע סי' כ; 'מגע פיזי בין בני זוג נשואים – הערות למאמרו של הרב יצחק רונס', אסיא צט-ק (תשע"ו), עמ' 189-206.

54. כמו כן, מדברי ערוך השולחן (שם סע' ט) משתמע שעיקר החשש הוא שמא יגיע לביאה גמורה מבלי לדעת.

55. עיין עוד במאמרו של הרב יצחק רונס (הנזכר לעיל) שהכריע להתיר גם ביאה דרך איברים כמו ביאה שלא כדרכה, וכן כתב הרב אליעזר מלמד בפניני הלכה (שמחת הבית וברכתו הרחבות לפרק ב, יח, א-יג). לעומת זאת ראה בתגובתו של הרב אריה כץ למאמרו של הרב רונס (אסיא שם) שכתב לחלק בין הדינים ולאסור ביאה דרך איברים מלבד במקרים חריגים. אף הרב הראל דביר במאמרו, 'האם יש פתרון למצבים בהם תשמיש אסור מחמת הסכנה?', אסיא צט-ק (תשע"ו), עמ' 109-120, הכריע לאסור ביאה דרך איברים.

56. ראה ברש"י (סנהדרין נח ע"ב ד"ה שלא): "שלא כדרכה - אין כאן דבק, שמתוך שאינה נהנית בדבר אינה נדבקת עמו", ועיין בשו"ת תורה לשמה סי' רצט.

57. לעיל הבאנו את הצעתו של העזר מקודש (אה"ע סי' עו) שכאשר אישה רוצה לשמש שלא כדרכה, מתקיימת מצוות עונה בתשמיש כזה.

58. ראה סברה דומה בשמונה קבצים לראי"ה קוק קובץ ו פסקה צט.

59. מבחינה למדנית קיים דמיון בין סברה זו לסברת הגרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה חלק א סי' לה) שהתיר נתינת אוכל לאדם חילוני שיאכל בלי ברכה, משום שבאי־הנתינה קיימת הכשלה באיסור גדול יותר של שנאה ואיבה.

60. כעין דברי השמירת שבת כהלכתה (פרק לב סעיף עד) בשם הגרש"ז אויערבאך: "אין השכר, או כל אדם אחר, חייבים מעיקר הדין למסור בשבת את האוכל שהכינו לעצמם כדי למנוע בישול עבור החולה שבסכנה, אם על ידי מסירתם לחולה יישארו הם ללא אוכל חם בשבת".

61. עיין: בית שמואל סי' כה ס"ק ב; שו"ת שאילת יעב"ץ חלק א סי' מג; שו"ת אחיעזר סי' כד.

62. וכן כתב בספר דבר סתר חלק א – שו"ת קדושת אמת סי' יב.

63. ראה גם במאמרו של הרב רפי אוסטרוף, 'הוצאת זרע לבטלה בהקשר הזוגי', http://www.zoogy.org הוצאת-זרע-לבטלה-בהקשר-הזוגי/. מאמר זה מרחיב ומבסס את ההיתר להוציא זרע לשם שמירה על זוגיות בריאה.

64. שכן ראינו לעיל כי הפוסקים התלבטו האם העראה נחשבת כקיום מצוות עונה.