כיצד נשמור על חירות במיניות הזוגית

"יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו", כתב הרב קוק לפני שנים רבות ב'מגד ירחים' לחודש ניסן. ואכן, במשך דורות רבים יציאת ישראל מעבדות מצרים הייתה סמל לכל הנאנקים תחת עול השעבוד והעבדות. כילד התנגן בביתי התקליט של רביעיית גולדן גייט (להקה של נגנים שחורים) עם השיר:

"Let My People Go", ובו הבית:

"Go down Moses

Way down in Egypt land

Tell all pharaoes to

Let my people go!"

"רד משה רבנו לארץ מצרים ואמור לפרעה לשחרר את עמי". אם תרצו לשמוע את הביצוע המדהים לשיר זה של לואיס ארמסטרונג, לחצו על הקישור בסוף המאמר. הרביעייה שרה את השיר בתקווה להשתחרר מעול העבדות והגזענות האמריקנית. המלים "Let My People Go" שימשו שוב כעבור שנים את עם ישראל במאבק לשחרור יהודי ברית המועצות - "שלח את עמי!". אוסיף במאמר מוסגר כי מאבק הרואי וציוני זה הולך ונשכח בשנים האחרונות, ומן הראוי להזכירו בליל סדר הקרב ולהעלות על נס את גיבוריו ובהם אידה נודל ואדוארד קוזנצוב.

חג הפסח מסמל עבור כל עמי העולם את השחרור מעול השעבוד. הרב צבי יהודה הכהן קוק נהג לצטט את רבי מנשה מאיליה, מתלמידיו של הגאון מווילנא בליטא, שהיה אומר כי כל עוד ישנה תולעת אחת הלחוצה מתחת לסלע ואינה יכולה להשתחרר הגאולה עדיין לא הגיעה. כל אחד צריך להיות הוא עצמו, וזו המשמעות של עם ישראל שנולד בחג זה כדי לבטא את עצמיותו מאז ועד עולם (על פי שיחות הרצי"ה, 'עם ישראל', תש"ם). היציאה המופלאה שלנו מגלות מצרים מסמלת עבור העולם כולו, מאז ועד היום, שניתן להשתחרר מעול השעבוד ולהגיע לעצמיות גם כנגד כל הסיכויים.

במה בא לידי ביטוי השחרור השנה? אין ספק שהשינוי הבולט ביותר בעולם כולו היה המהפך בהתייחסות לגופן של נשים והעמידה על זכותן להגדרה עצמית. נראה כי בבת אחת השתחרר קפיץ המהפכה ובזה אחר זה קרסו ענקי הוליווד והתקשורת, אנשי עסקים ופוליטיקאים ועוד ועוד. לראשונה נדרשו גברים לתת דין וחשבון על הדרך שבה הם כפו על נשים לעשות דברים נגד רצונן.

הנשים - לפחות בחלק מהעולם - השתחררו השנה משעבודן על ידי גברים.

האם זה טוב? האם זו הגאולה שאליה התפללנו? האם זו התקדמות של העולם או נסיגה? אין לי ספק שהכיוון נכון. ביהדות ובשפת ההלכה כל מצב של כפייה מכונה 'אונס'. יש דמיון בין המלים גם כשאין שום קשר לעריות. כל מצב שאני מוכרח להיות בו הוא "אונס". זה מצב של בדיעבד, של כורח, של מציאות שאיננו רוצים להיות בו.

גם במיניות, ייתכנו מצבים רבים של כפייה ביחסים ואפילו בין בני זוג. לא תמיד היחסים הם בהסכמה מלאה, ולא תמיד כל מה שעושים ביחסים הם בהסכמה מלאה. לפעמים בן הזוג אינו רוצה לבצע משהו, אך הוא 'נאלץ' או משודל יותר מדי 'להסכים' כח אחרת הפרטנר ייעלב, ייכנס לדכאון, ברוגז וכד'. אם זה קורה פעם או פעמיים, זה מצב רגיל ביחסים שלפעמים אנו מוותרים אחד לשני גם בקצת אי-רצון. אבל אם זה דפוס קבוע או אם ח"ו זה בכפייה ממש, אז זה מצב חמור שאין להם מקום ביחסים. כפייה ואונס הם מצבי גלות ולא מצבי גאולה ולכן אין להם מקום ביחסים שלנו היום גם אם ניתן למצוא להם סימוכין, הלכתיים או אחרים, ביחסים בעבר.

היהדות בחרה כמו תמיד את דרך האמצע. לא מלחמה של נשים נגד גברים ולא שוויון מוחלט.

"זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א', כ"ז),

ו"השווה הכתוב אישה לאיש לכל עונשין שבתורה" (בבא קמא טו ע"א)

אבל אחר כך מתחלקים התפקידים בהתאם לביולוגיה, ולכן נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן (על פי שיחות הרצי"ה, 'איש ואישה', תש"מ).

מעניין שבהגדרה המחודשת של קווי ההפרדה בין גברים לנשים, גם מי שאינם שומרי תורה ומצוות מזכירים הלכות מסורתיות - ובהן שמירת נגיעה, הלכות ייחוד וטהרת השפה - כקוד התנהגות ראוי בעיקר במקום העבודה.

שמירת האיזון בין חירות האישה לבין המשכיות המשפחה היהודית היא האתגר הגדול של דורנו. לא מתוך כפייה או אונס, אלא מתוך בחירה חופשית מוחלטת והכרה כי זה מה שמתאים לנו כעם מיוחד בעולם. ליל הסדר הוא הביטוי הנפלא ביותר של ערך המשפחה, כאשר כל בני המשפחה מתאספים לסדר ביחד, ונקווה כי בעזרת ה' נמשיך להאיר את האור המיוחד של המשפחתיות הישראלית.

חג חירות שמח לכולם! רפי אוסטרוף

---

הכותב, הרב רפי אוסטרוף, מחנך למיניות חיובית. בוגר ישיבות מרכז הרב והר עציון ומוסמך לרבנות על ידי הרבנים הראשיים לישראל.

מחבר הספר "לדעת לאהוב" אשר פורסם בעבר כ"אברהם שמואל" מסיבות המפורטות בהקדמת המהדורה השישית של הספר.