מבעד לצמתך - לקריאה חינם

קוֹל דּוֹדִי, הִנֵּה-זֶה בָּא; מְדַלֵּג, עַל-הֶהָרִים--מְקַפֵּץ, עַל-הַגְּבָעוֹת ; (שיר השירים ב', ח')

טיפות חזקות של גשם דופקות לי על החלון ומעירות אותי משנתי. אם אפשר לקרוא לזה שינה. בשמיים בקושי יצאה קרן שמש אחת והגוף שלי עייף וחלש, אבל אני יודעת שלא אצליח לחזור להירדם שוב. מוזר. השבועות האחרונים היו שגרתיים ביותר. לימודים, מתכונות, בגרויות, שיעורי נהיגה ומשמרות בחנות תשמישי הקדושה של אבא. למה אני מרגישה כל כך לא רגועה? אולי זה הגשם המיותר הזה באמצע האביב? זאת הסיבה שאני מרגישה מוזר?

שונאת עונות מעבר.

אני מסיטה את המבט לעבר החלון שליד מיטתי. הירוק של עצי הגינה שלנו נראה עכשיו נקי ומבריק מהטיפות הנוצצות. השילוב הזה של האבן הירושלמית עם החלונות בעיטורי הברזל הכחולים בביתנו תמיד היו מראה מלבב בעיני. שכונת המושבה הגרמנית בירושלים היא בהחלט מקום שאני מרגישה שייכת אליו. הרגשה של בית ושל יציבות. ובכל זאת, הלילה לא הצלחתי לישון ברצף.

השעון המעורר שליד המיטה שלי מראה 5:49. ניצחתי את הצלצול ב-11 דקות. זה אף פעם לא קורה לי. אני מחליטה לקום בכל זאת, להתחיל את היום. אחרי הכל, עוד יומיים הבגרות בתנ"ך והמצב שלי ממש לא טוב. לפחות זאת השנה האחרונה באולפנא.

שקט בבית, אבא בטח כבר יצא להתפלל במניין הבוקר. הגשם נחלש אך ממשיך בקצב איטי ואדיש. כזה שבא לבשר שמשהו עומד לקרות. אני מתקלחת בזריזות וחוזרת לחדר לחפש משהו מתאים ללבוש ליום הגשום הזה. אחרי שכבר אפסנתי את כל בגדי החורף במחסן זה לא משאיר לי הרבה אפשרויות. אני מוצאת גרביונים שחורים, חצאית ג'ינס באורך שתעמוד בציפיות האולפנא וסוודר אפור דק שאמור להספיק. כרגיל, החזה השופע מידי שלי גורם גם למחשוף הלא-נדיב הזה להיות גבולי, ואני נאלצת לתגבר בגופיה לבנה שכמעט חונקת לי את הצוואר רק כדי לא להסתכן במסדר הצניעות המעצבן של רב האולפנא שיחליט להחזיר אותי הביתה.

אפשר לחשוב מה הוא יעשה? יעיף אותי מהאולפנא חודשים בודדים לפני הבגרות האחרונה?

במראה הקטנה שבדלת הארון אני מנסה להשתלט על השיער הארוך מידי שלי ומחליטה בסוף לתפוס אותו לחצי קוקו בקליפס, כמו בכל יום. אני משפשפת את העיניים שלי, חום דבש בהיר מעורבב באדום שמעיד על איכות השינה שהייתה לי בלילה ואם זה לא מספיק הוא נראה עוד יותר בולט ביחס לחיוורון החורף הקיצוני שלי.

במטבח אני רואה שאבא חזר והוא כבר יושב עם הקפה והעיתון של הבוקר. אבא שלי תמיד נראה כמו יהודי פשוט וטוב. חולצת צווארון עטופה באפודה כחולה כהה. זקן מאפיר ולא מסודר באורך בינוני וכובע קסקט לראשו מעל הכיפה שסרגתי לו. סבר פניו רך ונעים. הוא מטה את המשקפיים ומסתכל לעברי בעניים חמות.

"בוקר טוב שירהל'ה" הוא עונה לי ברוך האבהי הקבוע "יש היום לימודים?"

"בוקר טוב אבא" אני קוראת לעברו תוך כדי שאני מוציאה לי מצרכים מהמקרר כדי להכין כריך "כן, היום מקבלים את המתכונת בתנ"ך ויש תרגול אחרון לפני הבגרות"

"בסדר. אז את לוקחת אוטובוס לתל אביב מיד אחרי הלימודים?"

"תל אביב?" אני לא מבינה. מה יש לי בתל אביב?

"כן, מהשירות לאומי, זה היום נכון?" הוא קם להניח את הכוס בכיור ופונה לעבר הדלת.

אני קופאת במקומי. פתאום זה מכה בי כמו ברק. איך יכולתי לשכוח? תמונה של אחותי רינה צפה לי מהחלום בלילה הקשה. עכשיו אני מבינה בדיוק למה כמעט לא ישנתי.

הגט

"אממ... כן זאת התכנית" אני עונה בגמגום. אני לא אוהבת לשקר לאבא שלי, לפחות זה חצי שקר, כי אני באמת צריכה ללכת גם לבית-אבות.

אבא נעמד "יופי, בהצלחה. ביי חמודה" הוא קורא לעברי ויוצא מהבית.

אני נוטשת את הכריך ומתיישבת בכיסא ליד שולחן המטבח הקטן. אני חופנת את פניי בשתי כפות ידיי. רינה אחותי הבכורה והאהובה רוצה להתגרש. לאמיר אף פעם לא היה לי חיבור מיוחד אבל הוא תמיד היה נימוסי והפך להיות עו"ד מצליח שהביא הרבה נחת לאבא שלי מאז שהם התחתנו. הוא היה הבן שאף פעם לא היה לו וכיבד אותו מאוד. אמיר גם היה אחד כזה שכולם אהבו והעריכו. חוץ מאודליה אחותי וממני. ועכשיו גם חוץ מרינה.

רינה...

אני נזכרת איך היא הגיעה לחנות היודאיקה שלנו לפני חצי שנה שבורה ובוכייה. זה קורע לי את הלב.

"זהו זה נגמר" היא יבבה. הגוף שלה צנום ונראה שהבגדים שלה גדולים עליה לפחות בשתי מידות. כבר תקופה ארוכה שהיא מהלכת כמו רוח רפאים. מתפקדת כרגיל, אבל מבפנים...

"רינה מה קרה? בואי שבי, אני אנעל שניה את החנות" אני מושכת לה כיסא לידי וסוגרת את הדלת אחרי שסובבתי את ה"תכף אשוב".

"אמיר. זה לא עובד. אני לא יכולה לחיות איתו יותר. אני פשוט אומללה. הוא לא טוב לי ואני לא טובה לו."

אני מביטה אליה בשוק. רינה ואמיר. הזוג המושלם... אני מניחה עליה את ידי ומבקשת "רינה, אני בטוחה שהכל יהיה בסדר. בטח אי הבנה. ספרי לי מה קרה"

"כבר הרבה זמן שאני מרגישה שלא משנה מה שאני עושה זה לא מספיק טוב בשבילו. את יודעת איך הוא בא מבית של רב ותמיד חשוב לו שהכל יהיה כמו שהוא רגיל ובאמת אני מנסה לזכור תמיד להדליק נרות שבת בזמן, לברך, להקפיד על צניעות כמו שהוא רוצה אבל עכשיו הרגשתי שאני נחנקת... וממש פחדתי אבל אני חשבתי על זה כבר הרבה זמן ואתמול הוא חזר מהעבודה והיה במצב רוח טוב וארז כבר ישן אז ישבנו ו..." המשפט שלה נקטע ביבבות קצרות וקולניות.

"חכי רינה אני אביא לך מים" אני מלטפת לה את הגב ורצה למטבחון, מה לעזאזל קרה??

"אז מה אמרת לו?" אני שואלת תוך כדי שאני מביאה לה את הכוס

"אמרתי לו שיש לי מחשבות להוריד את הכיסוי ראש"

אה. זה הכול?

"ו... מה הוא אמר?" אני שואלת

"הסברתי לו שזה כבר הרבה זמן מאוד קשה לי ושיצא לי ללמוד את הנושא ומבחינה הלכתית יש שיגידו שזה מנהג חברתי וזה לא שאני רוצה לעזוב את הדת אבל הוא כל כך כעס. לא היה אפשר בכלל לדבר איתו. הוא האשים אותי שאני הורסת את המשפחה, שאני צריכה לבדוק אם אני בכלל דתיה ואם אכפת לי מהבנים שלנו ו...שהוא לא מוכן לתת לזה לקרות ואם אני עושה את זה הוא יתגרש ממני"

אני מרגישה את הכעס צף ועולה בי. איך אפשר להגיד דברים כאלה לרינה? היא כזאת אישה טובה וטהורה. להתגרש? בגלל כיסוי ראש? אני חושבת על אבא ואיך שזה יהרוס אותו. לא, אסור לזה לקרות. אני חייבת לעשות הכל כדי לסדר את זה.

"רינה, זה באמת נשמע נורא. אני בטוחה שהוא לא התכוון. את יודעת איך אין מדברים עם אדם בשעת כעסו.. לא שזה נותן לו את הזכות לדבר אלייך ככה אבל, אני בטוחה שתתגברו על זה ביחד. את אשה כל כך מדהימה וחזקה..."

"שירה, תמיד כל כך החזקת ממני. הדבר האחרון שאני מרגישה עכשיו זה חזקה.." היא אומרת בעצב. אני מתקרבת אליה ומחבקת אותה חזק "בואי נלך ל'קצפת'? ממש בא לי סופלה שוקולד" אני קורצת. וכך הצלחתי לעודד אותה אז.

חצי שנה עברה. רינה החליטה בצעד אמיץ ושלם להוריד את כיסוי הראש ואמיר פשוט החליט להתעלם ממנה בתגובה. כל ניסיונותיה לשכנע את אמיר ללכת לייעוץ זוגי נכשלו ואחרי שהיא התחילה את הייעוץ לבד היא החליטה שהיא צריכה להתחיל תהליך גירושין. אמיר, כמובן, הודיע לה שהוא לא מתכוון לשתף פעולה ובטח לא להביא לה גט. חברה של רינה הביאה לה מספר של עו"ד שחייב לה טובה והוא התותח ביותר בתחום מסורבות הגט. "אין מסורבת גט אחת שיצאה בלי גט אצלו", כך היא אמרה. והיום נקבעה לה פגישה איתו, ומכולם היא ביקשה דווקא ממני לבוא איתה.

המחשבה על רינה מתגרשת עושה לי סחרחורת.

אני אוספת את עצמי משולחן המטבח בבית, מוותרת על הכריך, אורזת בזריזות את התיק וממהרת לעבר תחנת האוטובוס לרוממה. אני מחברת את האוזניות לטלפון החכם כדי לשים לי קצת מוזיקה להירגע בדרך ולסדר את המחשבות. הקצב של Coldplay מתאים למצב רוח שלי. רגשות מעורבים ומטרידים. אם אבא שלי היה יודע מה רינה עוברת זה היה שובר אותו. את כל חייו הוא הקדיש לגידול שלנו ומאז שאמא מתה אף פעם לא חשב להתחתן מחדש. רינה צודקת, עדיף לא לערב אותו עכשיו, כשהכל כל כך טרי ולא ברור מה יהיה. אבל מתישהוא הוא יהיה חייב לדעת.

הנסיעה עברה במהירות שיא והשלט "אולפנת בת-מלך" כבר נראה מרחוק. עוד כמה חודשים עד לבגרות האחרונה ואני חייבת לעבור את זה טוב. אבא תמיד גאה בי על הציונים הטובים, הוא אומר שעל כל מה שהוא עבר עם אודליה בתיכון אני מפצה.

"שירה!" אני שומעת את מיכל מזנקת אליי, בהתלהבות הרגילה שלה "את לא מאמינה מי התקשר אליי אתמול!!" אני נעצרת, מתעוררת מהבועה שלי ולפני שאני מספיקה לענות היא כבר עונה במקומי "איתן רובין! את קולטת??" ברגע שהיא מתחילה לדבר ברור לי שאין סיכוי שאני יכולה לעצור אותה.

מיכל היא החברה הכי טובה שלי, למרות שלאחרונה אני כבר לא עומדת בקצב סיפורי הבנים שלה, היא עדיין הטיפוס הכי שמח ומלא חיים שאני מכירה. אם מישהי יכולה להסיח את דעתי מהמחשבות המטרידות על רינה זאת בטח היא.

"וואו. איתן רובין. זה שפגשנו במקרה שבוע שעבר במלחה?" אני נזכרת איך מיכל הדגימה עליו את כל כישרונות הפלירטוט שלה בלי סינון.

"כן! הקצין החתיך ממגל"ן. את קולטת?? הוא שאל אם אני מסכימה להכיר לו מישהי כי הוא החליט להתחיל לצאת לדייטים, אבל היה משהו בקול שלו שהיה ברור שהוא מתכוון למישהי ספציפית. זה הרי רמז עבה שהוא רוצה שנצא, קלטתי שהוא ביישן" אני מסתכלת אליה בהקשבה. מנסה לעמוד בקצב מרתון ההתלהבות "הוא גם אמר שהוא רוצה קשר רציני שיוביל לחתונה. אמרתי לו שאני צריכה לחשוב על זה ואני אתקשר אליו בהמשך כי עכשיו אני בעומס של בגרויות. זה טוב לתת להם להתאמץ קצת נכון?" העיניים הכחולות שלה זורחות והיא מסיטה קצווה עבה של שיער בלונדיני מוחלק בשלמות למאחור. הרבה זמן לא ראיתי אותה ככה נלהבת ממישהו וזה לא שלא היו לה כל מיני חברים בחמש שנים האחרונות.

"בטח. איזה יופי" אני ממש שמחה בשבילה. אמנם שידוכים וחתונה הם נושא קצת יותר רגיש עכשיו, אבל כמו שאני מכירה את מיכל, אולי גם זו אפיזודה חולפת.

הלימודים היום ארוכים מהרגיל בשבילי, ואני אמורה להיות פה רק שעתיים. מצד אחד אני ממש לא רוצה שהם יגמרו כי אז זה אומר שיגיע הזמן להתמודד עם העורך דין המפולפל ולהיכנס לעולמה העצוב של רינה. מצד שני, אני רוצה כבר לגמור עם זה. אני רוצה שהכל יסתדר בשביל רינה וארז הכל כך מתוק שלא מגיע לו לעבור את כל זה. לפחות יש לו אמא מדהימה כמו רינה, אני חושבת לעצמי ונתקפת געגועים לדמות עמומה של אשה חמימה ואוהבת, שהייתה אמא שלי לזמן יותר מידי קצר. הרבה זמן לא כתבתי לה, אולי זה מה שאני צריכה לעשות, שיר לאמא יעזור לי לעבד את כל הדרמה הזאת ולסדר את המחשבות.

בשעה 10:30 אני כבר מתייאשת. המורה אסתר יהלומי סיימה לעבור על המתכונות ועכשיו יש תרגול חופשי למי שרוצה, אז אני מחליטה לחזור הביתה ולהחליף לבגדים קצת יותר מתאימים למשרד עורכי דין לפני שאני נוסעת לתל אביב. יש לי גם את פגישת ההיכרות עם הצוות בבית האבות לקראת השירות הלאומי קודם אז כדאי שאמהר. למזלי קו 18 מגיע תוך שניה. כשאני יורדת בתחנה במושבה אני רואה שיש לי עוד קצת זמן ונזכרת שנגמרו המצרכים בבית ואין שום דבר להכין איתו אוכל בערב אז אני עוברת דרך המכולת של נתן. ביציאה אני שומעת מישהו קורא לעברי מהצד השני של הכביש.

"שירה? איזה הפתעה לראות אותך כאן!" אני מסתובבת ורואה את צחי זורח לעברי.

"צחי? היי מה שלומך? שנים.. איזה כיף לראות אותך כאן" אני זורחת בחזרה והוא חוצה את הכביש לעברי.

צחי הוא שבט מעליי בבני-עקיבא ואפילו היינו מדריכים ביחד במשך שנה. אבא שלו הוא בעל המכולת ולפני שהבגרויות שאבו ממני את החיים היינו יושבים פה ביחד מלא על ופלים וקולה. ועכשיו בקושי זיהיתי אותו. הפנים שלו חטובות יותר. גבריות יותר. עור שחום ועיניים שחורות חמות. הוא גבה לפחות בעשרים ס"מ ותלתלים השחורים שלו התחלפו בגלח קצוץ.

"כן, המכינה שלי ממש תובענית ואני ממש רוצה להתקבל לקורס טיס אז אין הרבה זמן לחזור לשכונה.. ומה איתך? את ממש... התבגרת" הוא בוחן אותי מכף רגל ועד ראש, עיניו נתקעות לשבריר שניה על החזה שלי, מה שגורם לי לזוז באי נוחות.

"ממש תודה.. אתה רומז שהזדקנתי?" אני מחמיצה אליו פנים, במטרה להחזיר את מבטו אל העיניים שלי.

"לא. לא. בקטע טוב. מה קורה איתך? בגרויות וזה?" הוא שואל ברוב עניין וזיק קטן של חוסר ביטחון עובר בעיניו החומות.

"בדיוק.. בגרויות וזה." אני משרבבת את שפתיי בניסיון להביע את התסכול שלי מהעניין.

"שטויות, קטן עלייך. תמיד היית חכמה." הוא מחמיא לי.

"מי שמדבר, מר מחונן שמסיים בגרויות בכיתה י' ועוד מצליח להדריך בבני עקיבא תוך כדי."

הוא מחייך אליי חיוך רחב של אחרי מחמאה. "אני? גברת 764 בפסיכומטרי. היי תגידי," הוא מהסס לרגע. "אני סופ"ש הקרוב בבית, רוצה שניפגש?" הקול שלו רגיל אבל זיק בולט נוסף של חוסר ביטחון עובר בעיניו החומות.

אממ.. למה זה מוזר?

"יש לי שבוע הבא בגרות במתמטיקה ואני חייבת ללמוד." אני אומרת.

"אני אשמח לעזור לך, החומר עדיין טרי אצלי בראש. חוץ מזה, לא אמרו לך שללמוד מתמטיקה בשבת פוגע בקדושה?" הוא מעביר את ידו בשיערו הקצוץ תוך שהוא מסדר את הכיפה. האמת, לא יזיק לי קצת עזרה לקראת הבגרות...

"כן בעצם, למה לא?" אני אומרת לו והעיניים שלו נוצצות.

"מצוין. אני אתקשר. בואי אני אעזור לך עם זה עד לבית" הוא מתקרב ולוקח ממני את שקיות המצרכים. אני משאירה אותם אצלי בכוח "מה פתאום, שטויות זה לא כבד" אני לא ילדה קטנה, אני מסוגלת לסחוב לבד. צחי נראה נבוך ואנחנו הולכים לבית שלי בקצה הרחוב בשקט.

"ממש תודה. טוב לראות אותך." אני מחייכת אליו. זאת הייתה הסחת דעת נחמדה.

בארון הבגדים שלי אין אפילו בגד אחד שמתאים לפגישה עם עו"ד הגירושין המבוקש ביותר בישראל. כל כך מבוקש שרינה כבר מחכה קרוב לחצי שנה לפגישה איתו. אני מוציאה את החולצה המכופתרת היחידה שלי ומחליפה את חצאית הג'ינס לחצאית שחורה. בטח למיכל היה מבחר ז'קטים להביא לי אבל היא עדיין בבי"ס אז אני אאלץ להסתפק במעיל הפוך בצבע חאקי שעוד לא אפסנתי במחסן. הטלפון מצלצל. זאת רינה.

"שירה, תקשיבי אני במיון טרם עכשיו."

אוי לא..

"מה קרה? הכל בסדר?" אני שואלת בדאגה

"כן ארז שוב שבר את הרגל בכדורסל. תקשיבי, אמיר בעבודה ואני לא אוכל להגיע לעו"ד שדה. אני חייבת שתלכי בכל זאת."

מה? רק אני? מה אני אמורה לעשות שם בלעדיה.

"אממ.. בטח כן אני מבינה. אני רק לא כל כך יודעת מה להגיד לו... לא עדיף לבקש לדחות את הפגישה?" אני לא רוצה לבאס אותה אבל זה יהיה די טיפשי שאני אלך.

"אין סיכוי שאני מחכה עוד חצי שנה לפגישה איתו. בבקשה שירה, פשוט תספרי לו מה קרה. תגידי לו שאני לא יכולה להמשיך ככה יותר."

"בסדר רינה אני אלך, אל תדאגי" אני מנסה להרגיע למרות שאני כל-כך לא רוצה ללכת...

**

במונית שירות לתל אביב אני פתאום מרגישה אכזבה על שהקשר של רינה ואודליה לא כל כך קרוב כמו הקשר שלנו. מה לי, רק בת 18, ולענייני גירושין? אודליה בנויה לזה הרבה יותר ממני, היא תמיד הייתה כזאת, אשת עסקים ממולחת שלא רואה בעיניים, והיום בת 25 וכבר כובשת את העולם עם הצילומים והיופי שלה. בדיוק ההיפך ממני. אבל אני זאת שרינה ביקשה ממנה ללוות אותה, ועכשיו אני זאת שצריכה לעמוד מול עו"ד ממולח ולהתחיל לספר על הבעיות שלהם. כאילו שזה באמת יעניין אותו. בטח רינה בשבילו היא סתם עוד מקרה. אבל אולי... אולי אני אצליח לסדר את זה, לגרום לעו"ד הזה לשכנע את אמיר לנסות בכל זאת. אני חושבת שוב על אבא ואני יודעת שאני חייבת לנסות, לפחות בשבילו. לפעמים אני מרגישה שמאז שאמא נפטרה הוא הקדיש בשבילנו את כל החיים והזניח את עצמו. דקירה של אשמה עולה בי מהמחשבה על להשאיר אותו לבד שנה הבאה. לא יהיה אף אחד שיכבס, שיבשל. הוא יהיה לבד... אולי הייתי בכל זאת צריכה לבחור בשירות לאומי בירושלים ולחזור הביתה כל יום? אבל כמה זמן עוד אוכל לעשות זאת? המחשבות שלי מתערבלות לי בתוך המוח והופכות למילות שירה. המילים הצפות לא נותנות לי מנוחה ואני מרגישה צורך חזק לכתוב, משהו שלא קרה לי כבר הרבה זמן. תוך כדי פשפוש מהיר בתיק אני מגלה שלמזלי מחברת השירים של אמא איתי ואני מתחילה לסדר את המחשבות הסוערות שבמוחי על גבי המחברת בכתב רועד מתזוזות הנסיעה.

בְּלֶכְתֵּךְ

הָיִיתִי סֶלַע

וּמֵאָז אָנִי מְפֹרֶרֶת

אֵת עַצְמִי

חֲתִיכוֹת

חֲתִיכוֹת

מַתְאִימָה היותי לאֲהוּבֵךְ שהותרת

שגווייתך הַקָּרָה בָּנְתָה קִיר אֲבָנִים צוֹנְנוֹת בְּגוּפוֹ

מְנַסָּה לְמַלֵּא אֵת הֶחָלָל הָרֵיק הַמֵּצִיף

אֵת הַלֵּב

וְהַיּוֹם

שׁוּב לֹא אֶהְיֶה גַּרְגִּירֵי חוֹל

לֹא עוֹד אֶשָּׁאֵר עַל פְּנֵי תְהוֹם

שֶׁתָּצִיף בְּגַעְגּוּעי אֵת הַבַּיִת

אֵת הַחֲתִיכוֹת הַחֲסֵרוֹת

אוֹתָךְ

אִמָּא

לֹא עוֹד אֲמַלֵּא

הַיּוֹם

אֶאֱסֹף אֵת הַחֲלָקִים

וְאֶהְיֶה לְמַה שֶׁרָצִית שֶׁאֶהְיֶה

לְמַה שֶׁרוֹצֶה אֲהוּבֵךְ

אֶהְיֶה שׁוּב לְסֶלַע

יצוק

אֵיתָן

שָׁלֵם

"מי רצה רכבת מרכז?" הנהג קוטע את כתיבתי ואני קולטת את מגדלי עזריאלי מתנוססים מן החלון.

אני יורדת ומציצה בשעון: 13:52. פגישת ההיכרות בבית אבות נקבעה לשעה 15:00 זה נותן לי שעה ללכת להתכונן ואני מתחילה את דרכי לכיוון המגדלים המאיימים, סמל העושר והקידמה של מדינת ישראל. כל כך שונה מהנוף שאני רגילה אליו. כל-כך שטחי ומרוחק, יש בזה משהו משחרר קצת ואני שמחה שאני עוברת לגור פה שנה הבאה.

אני מחליטה לחתוך דרך גן וולובלסקי הירוק שמפריד בין אזור הרכבת למגדלים. זה יעזור לי לספוג קצת שלווה בתוך העיר ההומה והכבישים הסואנים. זוג צעיר מחובק צועד על השביל בכיוון ההפוך, ידו הפנויה של הגבר אוחזת ברצועה של כלב פרוותי קטן. הם צוחקים בינם לבין עצמם מזכירים לי איך רינה ואמיר היו בהתחלה, ואני נעצבת. אני מנידה בראשי כדי לסלק את המחשבה ומכריחה את עצמי ליהנות מהשקט היחסי. הגן כמעט ריק מאדם. אני פונה לעבר המדרגות היורדות חזרה לכביש.

בבת אחת אני נתקפת סחרחורת.

מה קורה לי?

פתאום נזכרתי שלא הספקתי לאכול היום שום דבר אבל זה כבר מאוחר מידי. האנמיה המיותרת שלי מנצחת. הדבר הבא שאני זוכרת זה את הכאב. אני מרגישה חבטה חזקה באגן ואת כובד משקלי מתגלגל מטה, מדרגה מדרגה, בלי שאני מצליחה להיאחז במשהו או לעצור את עצמי. השמיים הקודרים מעליי הופכים לערפל אפור וכבד שמשתלט עליי, שולח אותי לחוסר הכרה. אני חייבת לעצור, להחזיק במשהו, אבל לא מצליחה. בבקשה לא... רק זה חסר לי עכשיו...

פתאום אני מרגישה זוג ידיים חזקות תופסות אותי, מונעות מהגוף שלי להמשיך להידרדר למטה, אני לא מצליחה לראות כלום, לא מצליחה להחזיק את עצמי. משקל הגוף שלי צונח ומתמסר ליציבות הפתאומית בזכות הידיים האלה. אין לי חמצן. אני פשוט חלשה מידי. רגע אחרי אני באוויר, אני מרגישה איך הידיים נושאות אותי ומניחות אותי באיטיות ובעדינות על הדשא הקריר ואני נותנת למשקל גופי לצנוח לחלוטין. אני מנסה, ממש מנסה, לפתוח את העיניים.

זוג עיניים ירוקות וחרדות מביטות אליי. המבט בהן חם, סימפטי ומודאג. העיניים כל כך מיוחדות ויפות שאני בבת אחת מתעשתת. הצבע שלהם הוא הצבע הכי מהמם שראיתי בחיי, ירוק עז בוהק ממוסגר במסגרת שחורה עבה. בחלק הפנימי, מסביב לאישונים מרוח צבע בהיר יותר, מעין צהוב/חום שמשוח כמו במכחול ומשתלב עם הגוון הירוק היפיפייה, לרגע אני מרגישה שאני טובעת בעיניים האלה.

אני מרגישה צורך חזק לראות מה, או יותר נכון מי עומד מאחוריהן. גבר צעיר בחליפת ריצה נמצא לידי על הדשא. את העיניים הירוקות העיגוליות ממסגרות ריסים שחורות כהות בצורה מושלמת ושיער גולש בצבע זהה משתולל בבלאגן על מצחו הודות לרוח המתחזקת. עד שהצלחתי קצת להחדיר אויר לריאותיי הנשימה שלי שוב נעתקת למראה היופי הזה שנמצא מרחק סנטימטרים ספורים לידי. הוא משחרר את ידיו ממני ומניח אותי על הדשא בעדינות ואז מתיישב לידי. כמה מביך..

"את בסדר?" הקול שלו רך כמו שיר ערש.

אני לא מסוגלת לדבר. אני חלשה מידי והמומה מידי. אני לא מצליחה להסיר את המבט שלי מהעיניים שלו. אבן ברקת נדירה. לרגע אני מרגישה שאני בתוך חלום.

"קחי תשתי את זה" הוא מביא לי בקבוק מיץ תפוזים קטן "את מסוגלת להתיישב לבד?"

אני עוצמת עיניים. ושוב פוקחת. הוא עדיין שם. הוא מתקרב אליי לנסות להושיב אותי וכמה שאני רוצה, זה מביך מידי. אני מנסה להתיישב לבד.

"זה בסדר... תודה" אני מתיישבת והוא תומך בי. הוא מקרב לפי את הבקבוק.

"תשתי" הוא מצווה בטון אסרטיבי אבל עדין להפליא. ואני מיד מצייתת. אני מניעה את שפתיי כדי לברך על המיץ ובתגובה אני רואה מזווית עיני שהפה שלו מתעקל לחיוך מגחך. בא לי לקבור את עצמי אז אני ממהרת לשתות והבעת פניו נעשית רצינית. הוא לא מסיר את עיניו ממני.

הטעם של מיץ התפוזים ערב לחיך ומחזיר אותי ליציבות ובהירות. אני לא יודעת כמה זמן עבר. שניות, אולי דקות. הוא יושב לידי בשקט, בסבלנות, עד שאני מסיימת כמעט את כל המיץ. אני מנסה להתפקס. אני בתל אביב. בדרך לעזריאלי. פתאום אני מרגישה כאב חד זוחל מתוך אזור הברך ומריחה את ריחו המתכתי של הדם. הפנים שלי מתעוותות בבחילה והוא ממהר להרגיע אותי.

"קצת דם, אבל את תהיי בסדר" משום מקום הוא לוקח מגבת דקה וקושר לי מסביב לברך במיומנות. כפות הידיים שלו מלוכלכות בדם שלי.

"סליחה..." אני מצליחה לשרוק בקושי. המראה של הדם כמעט שולח אותי שוב לחוסר הכרה. הוא מכווץ את עיניו כלא מבין, ואוחז בי בכוונה ברורה להעמיד אותי על הרגליים. הוא קרוב. יותר קרוב ממה שאי פעם גבר היה קרוב אליי ואני מתחילה להרגיש בושה. בושה מהולה בייסורי מצפון על המגע הכל כך אינטימי הזה. זה יותר מידי. ומצד שני, הקרבה שלו נעימה, מרככת, מרגיעה...

במבט חטוף אני שמה לב שנפתחו לי שני כפתורים בחולצה, אני מרגישה חשופה ורגשות האשמה מתגברים, כל כך לא צנוע... אבל...

"סליחה. אני בסדר. אני רק הייתי צריכה לשתות משהו מתוק. תודה על המיץ, אני אסתדר מכאן לבד" המבט שלי מתמקד על הברך שלי בבעתה ואני לא מסוגלת להסתכל עליו.

הוא מגחך "את לא נראית כמו אחת שתצליח לעמוד לבד" התגובה שלו מרגיזה אותי אבל אני יודעת שהוא צודק. הוא מתקרב אליי שוב ואני מתכווצת.

"אממ.. זה באמת בסדר אני... אל תיגע בי בבקשה" אני שומעת מהקול שלי כמה אני רועדת. הוא מגלגל עיניים בעצבנות. העיניים שלו חודרות אליי, כאילו הוא קורא את מחשבותיי ויודע על הצמרמורות שהמגע שלו שולח לעברי. זה מטריד.

"את מאוד חיוורת, כדאי שתלכי לראות רופא. בואי, תחזיקי בתיק שלי אני אלווה אותך לכביש לתפוס מונית" הוא מחזיק את התיק אל מולי והטון שלו לא מאפשר לי להתווכח איתו. אני מחזיקה בתיק חזק ונעמדת, הוא לידי. אני מסתכלת עליו מלמטה, הוא גבוה ממני לפחות בראש ובזווית הזאת הוא נראה אפילו עוד יותר יפה, אם זה בכלל אפשרי. אני קולטת ביני לבין עצמי שאני בסדר, זה רק הוא שמסחרר אותי קצת. הקרבה שלו מעבירה בי צמרמורת. אני חייבת להתמקד במטרה. עזריאלי. בית-אבות. איחור. אני עוזבת את התיק.

"סליחה.. תודה.. ביי.." אני אומרת במהירות כאילו זה יעביר את המבוכה יותר מהר ומסתובבת לכיוון השביל. אני לוקחת נשימה עמוקה ומגבירה את הקצב בלי להסתכל לאחור.

ממש למולי הכביש והמגדלים. זה לא רחוק. אני יכולה לעשות את זה. אני מנסה להסדיר את הנשימה שלי תוך שזוג העיניים הירוקות רודפות אותי בראש. ביד שלי בקבוק המיץ תפוזים. אני שותה עד הסוף, אחרי כמה דקות של הליכה אני מעזה להציץ לאחור, לראות אם הוא עדיין בסביבה.

הוא איננו.

משהו בתוכי מאוכזב, מתחרט על הבריחה המהירה הזאת. אני מנערת את ראשי ימין שמאל, ימין שמאל. מה אני עושה? 'תאספי את עצמך ותתרכזי במטרה' אני נוזפת בעצמי חצי בקול, אחרת אני אאחר ויום ארוך עוד לפני... במראה במעלית לקניון אני רואה סימן כחול על המצח שלי. הראש שלי מסתובב. המעלית נפתחת בקומה השנייה בקניון ואני מאתרת את הסופר-פארם. אני קונה לי פלסטר ותחבושת וחומר חיטוי וממהרת לשירותים כדי לנסות להסוות את הפציעה. אני מסתירה את השריטה שעל המצח בפלסטר וחובשת את הברך מעל מנה שורפת של חומר חיטוי. החצאית שלי מלאה בדם, מזל שהיא שחורה ולא כל כך רואים. לרגע אני מודה לחוקי האולפנא המעצבנים שמכריחים אותי ללבוש חצאית שמכסה את הברך, כך לא יראו את החור הענק שנפער בגרביונים שלי.

קו 54 לרחוב ז'בוטינסקי ברמת גן מגיע תוך 3 דקות. לפחות באוטובוסים יש לי מזל היום. בכניסה לבניין בית האבות "גן בעיר" אני מרשה לעצמי סוף סוף קצת להתרגש. הנה המקום בו אני הולכת לבלות שנה הבאה בדבר שאני כל כך אוהבת, טיפול בקשישים. אני פוגשת את אורית, העובדת הסוציאלית בעלת השיער המחומצן והשורשים השחורים שראיינה אותי.

"שירה, טוב לראות אותך שוב, אנחנו קצת באיחור..." היא מפסיקה פתאום, מוסחת, ומבטה זז לכיוון המכה שעל המצח שלי "את בסדר?"

"כן, כן, פשוט נפלתי בדרך. טוב להיות פה, אפשר לעזור במשהו עד שנתחיל?" אני מנסה להעביר נושא

"בדיוק מקפלים עכשיו ארוחת צהריים בחדר אוכל, את מוזמנת להיכנס"

חדר האוכל עמוס בעגלות מגשים ועובדים שמפנים אותם מהשולחנות. בפינה אני קולטת קשישה חביבה מסתכלת אל החלון. זה השולחן היחיד שיושבת בו מישהי לבד, אז אני מחליטה לגשת.

"שלום, קוראים לי שירה, אני אהיה הבת שרות של שנה הבאה, איך קוראים לך?"

היא מסתכלת עליי, בוחנת. שיער שיבה לבן, עיניים זגוגיות לחות ועמוקות ומשדרות שאני מפריעה לה. אני מרגישה עקצוץ של אשמה.

"חמודל'ה," צועק לי קשיש עם כובע קסקט מהשולחן הסמוך "אל תבזבזי את הזמן שלך עליה"

"כל היום מתלוננת" אומר קשיש שיושב ליד "משיגנע קופ"

"את באת לטפל בנו או את הולכת?" שואל קשיש שלישי שיושב בשולחן

"כן אני הבת שירות של שנה הבאה" אני אומרת בחיוך

"חתיכה הביאו לנו הפעם" אומר הקשיש עם כובע הקסקט "לא כמו השמנדריקית ששם" הוא מצביע לעבר אחת הבנות שמפנה את המגשים.

אני מסמיקה. אין להם גבולות. אבל הם גורמים לי לחייך.

"חוצפֶה" הקשישה שיושבת מולי מוציאה מילה ראשונה מהפה "מיט א-פונאם וואס די אוסט רייטאכך איז פיל מיט וואסער" היא מטיחה בו. אוף כמה שהייתי רוצה לדעת יידיש יותר טוב.

"הו הנה את שירה, אנחנו רוצים להתחיל" אורית קוראת ואני מיד נעמדת

"איזה פיגורה טובה יש לה" אומר הקשיש השלישי ובוחן לי את הגוף "תבואי לבקר אותנו כן?"

אחרי שהכרתי את רוב הצוות, שמעתי מהבת שירות הנוכחית עם מי לא כדאי להתעסק וקיבלתי את התג-שם שלי, הגיע הזמן להמשיך לפגישה של רינה. אני קונה לי אייס-קפה בבית הקפה הסמוך והולכת להתרענן בשירותים. במראה, אני מסתכלת שוב על עצמי ונאנחת. אני נראית כמו ילדה קטנה, מי ייקח אותי ברצינות? אני ממהרת להוציא מהתיק שלי את המטפחת שלקחתי לרינה. אני יודעת שאם אני אקשור אותה על הראש אני אראה מבוגרת יותר, אישה נשואה ורצינית.

בחזרה במגדלי עזריאלי אני מתקדמת בריצה קלה לעבר המעליות לבניין העגול עמוס המשרדים. אני מיישרת את החולצה שלי תוך שאני מסתכלת סביב על כל האנשים המחויטים מסביבי במעלית. בשלט העצום עם רשימת המשרדים אני מחפשת את משרדו של עו"ד שדה ומאתרת אותו, אותיות שחורות קטנות ותמציתיות בין שלל הלוגואים הצבעוניים והצועקים בלוח ההתמצאות:

עו"ד דרור שדה

מומחה בתחום הגירושין

בדלפק הכניסה עומדת אישה ומכווצת את עיניה. בטח גם היא שמה לב שאני לא ממש שייכת לכאן. היא חושפת שיניים לבנות מושלמות בחיוך מזויף שלא פוגש את עיניה "שלום, אפשר לעזור?"

"כן, תודה. יש לי פגישה עם עו"ד דרור שדה" אני מגמגמת

"מה השם בבקשה?" היא מסתכלת אליי באדישות

"שירה קליין"

"סליחה חמודה אבל את לא מופיעה לי ברשימת המוזמנים" שיט

"אולי רינה וייס? זאת אחותי ופשוט היה מקרה חירום והיא לא יכלה להגיע" בבקשה תני לי להיכנס..

"רק רגע" היא מוצאת את השם ומושיטה לי תג אורח "בבקשה תכנסי, קומה 40 במעליות מצד שמאל" אני מסתובבת אחורה ונושפת בהקלה ובמקביל ממהרת לתוך המסדרון.

במעלית הזאת אני לבד הפעם, תודה לאל, וזה נותן לי זמן לסדר את המטפחת שכבר החליקה מטר אחורה מהמצח שלי. איך רינה גרמה לזה להישאר במקום? אני קושרת בשלושה לופים את המטפחת ומכסה את כל הראש באופן מלא, כולל המצח, כדי להסוות את הפצע החבוש. משום מקום צף ועולה בי הזיכרון של העיניים הירוקות שפגשו בשלי לפני כמה שעות. הסחת הדעת בבית-אבות לא עזרה, ואני לא מצליחה להוציא את התמונה הזאת מהראש. הדאגה שלו, האחיזה שלו, הלגלוג שלו משמירת הנגיעה שלי... הלב שלי מתחיל לפעום. די! שירה תירגעי!, אני אומרת לעצמי בקול ושמחה שאף אחד לא שומע.

בקומה ה-40 אני מאתרת את דלת משרדו. אם חשבתי שהכניסה למגדל מפוארת מידי אז עכשיו אני בכלל מרגישה בתוך מוזיאון. רצפת שנהב מבריקה ורהיטי עור בעיצוב גיאומטרי מושלם ממלאים את החדר, ממש כמו בסרטים. העושר והיוקרה צועקים מכל פינה ואני חושבת בעצב שכל החומריות הזאת מגיעה מכספים של אהבות נכזבות, נישואים כושלים ומשפחות מפורקות. המזכירה בכניסה, שנראית כמו דיילת שיצאה ממגזין אופנה, מעדכנת אותי על איחור בלו"ז של עשרים דקות ומורה לי לחכות בכיסא העור שליד.

תודה לאל על האיחור, זה ייתן לי עוד כמה דקות להתאושש מפרץ האדרנלין שעבר בגופי בשעות האחרונות. אני מתיישבת ומתבוננת מסביבי. ציורי קנבס ענקיים מקשטים את הקירות. נופים ממגנטים, של יער, של הרים ובעיקר של ים. מזכירים לי קצת את צילומי הנוף של אודליה אחותי. הציורים מהפנטים אותי ומרגיעים אותי קצת. אולי אני אדבר עם אבא שנשלח את רינה ואמיר לחופשה ואנחנו נשמור על ארז. אולי הם יחזרו להיות כמו שהיו פעם, כשחזרו מירח הדבש... תמונה של חורשה ירוקה חלומית מושכת את תשומת ליבי ושוב עולה בראשי צבע העיניים הירוק-עז של הגבר ההוא. השראת כתיבה נותחת עליי. פעם שניה ביום אחד. זה נדיר. אני מציצה בשעון ורואה שיש לי עוד קצת זמן, אז אני מחליטה לכתוב שוב במחברת השירים לאמא, אולי זה יעזור לי להעלים את המחשבות המיותרות האלו וירגיע אותי לקראת הפגישה.

מי יתן

ואשוב לראות

אבן ברקת זכה באישוניי המבוהלות

בתוך בבועת חלום אוחזות בי

מונעת ממני

ליפול

להימחק

עד תם

מי יתן

ואחוש

ולו רק לעוד פעם אחת יחידה

את מגע ידיו הצוננות

מעוררות את אברי גופי הרדומים

המשתוקקים

אליו

ושכבר חשבתי שעקומות חיי מתחילות להתיישר

הוא הגיע

נקודה ירוקה במישור

מעקלת את כל סבכי היותי

מי יתן

ואשכח

מקצה המסדרון צועדת אישה שנראית חרדית אבל אני לא בטוחה. היא נגררת בכוח לעבר היציאה עם עיניים אדומות, מלאות כאב. ברור שהיא בכתה. אני משפילה את מבטי כדי שלא תראה שאני מסתכלת. בטח עוד אישה שחרב עליה עולמה והיא צריכה לשים את גורלה בידי עו"ד שהיא בכלל לא מכירה. נורת אזהרה נדלקת אצלי. אם היא בכתה אז הוא בטח לא ממש רגיש. בטח הוא איש מבוגר שכבר טיפל בכל כך הרבה זוגות מתגרשים שעוד זוג זה סתם עוד תיק. בטח גם למקרה של רינה אין לו כוח. אני יודעת שהיא לא יכולה לשלם לו את מה שהוא בדרך כלל מקבל והוא רק הסכים להיפגש בגלל טובה שהוא חייב לחברה שלה. איזה מקום מדכא.. אני חייבת לצאת מפה כמה שיותר מהר.

המזכירה מסמנת לי להיכנס "יש לך רבע שעה בבקשה" היא מבהירה בטון מתנשא. רבע שעה יותר מידי. אל תדאגי, אני חושבת לעצמי, אני אתחפף מפה ברגע שאוכל.

הלב שלי דופק, אני עוצמת עיניים ומנסה להרגיע אותו באמצעות נשימות עמוקות ללא הצלחה. אני מול הדלת, אוחזת במחברת השירים חזק בידי. אני משהה את עצמי שם 5 שניות. על החיים ועל המוות. אני דופקת.

"כן. אפשר להיכנס" קול קר ומוכר קורא ואני פותחת את הדלת. בשבריר שניה החרדה שהגוף שלי הצליח טיפ טיפה להרגיע מתפוצצת חזרה בתוך גופי כמו שוק חשמלי רב עוצמה כשאני קולטת מי יושב לו מאחורי שולחן הזכוכית הענק שבמרכז החדר.

עיניים ירוקות קפואות פוגשות בעיניי הדבש המבוהלות שלי.

זה הגבר ההוא. שפגשתי בפארק.

פרק ב

דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה; רֹאשׁוֹ, כֶּתֶם פָּז; קְוֻצּוֹתָיו, תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת, כָּעוֹרֵב; עֵינָיו, כְּיוֹנִים עַל-אֲפִיקֵי מָיִם; רֹחֲצוֹת, בֶּחָלָב--יֹשְׁבוֹת, עַל-מִלֵּאת; לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים; שִׂפְתוֹתָיו, שׁוֹשַׁנִּים--נֹטְפוֹת, מוֹר עֹבֵר; יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ; מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן, מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים; שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מְיֻסָּדִים עַל-אַדְנֵי-פָז; מַרְאֵהוּ, כַּלְּבָנוֹן--בָּחוּר, כָּאֲרָזִים: (שיר השירים, ה', י'-ט"ו)

אני עומדת קפואה במקומי, פי פעור לרווחה.

עיני הגבר הצעיר, שעכשיו אני יודעת שקוראים לו דרור שדה, זזות באדישות מערימה של ניירות המונחת על השולחן לעברי. הוא לבוש בחליפת עסקים אפורה כהה ועניבה מבריקה בצבע אפור בהיר, שערו מסורק לאחור ורענן, והוא נראה כמו שחקן מאחת הסדרות האמריקאיות בטלוויזיה. מבטו הקפוא הופך בשנייה למבט משועשע שהוא קולט שזאת אני. שפתיו מתעקלות בחיוך שובב והוא נעמד במקומו. איך מישהו כל כך צעיר יכול להיות עו"ד כזה מצליח?

"ערב טוב לך רינה, אני שמח לראות שאת מרגישה יותר טוב. אני מבין שאי אפשר ללחוץ לך את היד, תרגישי בנוח לשבת" הוא מצביע לי על הכיסא מצידו השני של השולחן. מאחוריו, קיר שלם של חלונות זכוכית דרכם ניתן לראות את קו הרקיע של תל אביב ורחוק יותר – את הים. משני צידיי החדר יש ספריות עץ עד גובה התקרה עמוסות בספרים. מצד שמאל אני רואה שולחן ישיבות מעץ מהגוני מבריק עם כיסאות גאומטריים שחורים בעיצוב מודרני עשיר וברצפה יש רצפות גדולות מבריקות בצבע שנהב. המשרד שלו נראה כמו אילוסטרציה ממוחשבת של חדר ישיבות במלון יוקרה.

"שלום עו"ד שדה. שירה. קוראים לי שירה. רינה זאת אחותי והיה מקרה חירום אז היא לא יכלה להגיע" אני מנסה לשלב ביטחון בקולי, ללא הצלחה.

הוא מכווץ את עיניו ונועץ בי מבט חודר שכמעט מפיל אותי בחזרה אל הרצפה. "אני לא מבין, מי מסורבת הגט?" הוא שואל קצת בכעס.

"רינה. רינה וייס זאת אחותי, והייתי אמורה לבוא ביחד איתה. אבל הבן שלה נפצע והיא איתו בבית חולים אז היא ביקשה שאגיע לבד. היא חיכתה הרבה לפגישה הזאת" הוא מסתכל אליי בעיניו הירוקות בסבלנות תוך כדי שאני מדברת. זה קצת מרגיע אותי.

"אני מבין. אז איך אפשר לעזור לך?" לו רק הייתי יודעת מה התשובה לשאלה הזאת... אני מתקרבת לשולחנו, מניחה את מחברת השירים שבידי על השולחן ומתיישבת בכיסא שממולו והוא מתיישב מיד אחרי בכיסא המנהלים העצום שלו.

"אממ.. אני לא יודעת מאיפה להתחיל... אני פה כי הנישואים של רינה כבר חצי שנה במצב לא כל כך טוב. אני רק יודעת שרינה רוצה להתגרש ואמיר, בעלה, לא כל כך. הוא לא מסכים להביא לה גט כי הוא רוצה שלום בית ואף אחד לא ממש מקשיב לה. אני חושבת שהיא גם הייתה רוצה שלום בית אבל הוא לא מוכן לשתף פעולה וללכת לטיפול זוגי. אז חשבנו שאולי אתה תוכל לעזור... "

"לעזור במה?" הוא שואל בקרירות.

"לעזור להם לתקן את המצב שהם נמצאים בו, לגרום להם לדבר אחד עם השני, בתור התחלה, אולי לשכנע את אמיר ללכת לטיפול זוגי אם הוא מתעקש לא להביא לה גט בגלל שלום בית"

"ומה גורם לך לחשוב שאני מסוגל לדאוג לאחותך לשלום בית?" הוא מרים גבה ומתקיל אותי.

"אני לא יודעת." אוף, הוא כועס. "אני מבקשת להתנצל, הידע שלי בעניין הזה הוא מאוד קטן ואני נמצאת פה רק כי אחותי ביקשה, אני אשמח אם תוכל לכוון אותי קצת. אני לא אמרתי שזה התפקיד שלך להשלים ביניהם" ככל שאני מסתכלת עליו יותר הוא נהיה יותר יפה, אני מקווה שהוא לא שם לב שאני בוהה.

"אז מה התפקיד שלי?" הוא נשען על הכיסא המאיים שלו, לוקח עיפרון ולוחץ אותו לשפתיו, תנועה שמסיחה את דעתי. אני ממהרת להסיט את מבטי משפתיו למטה, שלא יתפוס אותי מסתכלת. אני מנסה להתרכז ולחשוב מה לענות לו אבל הוא מקדים אותי.

"את לא ממש יודעת מה את עושה פה, אני צודק, שירה?" לשמוע את השם שלי מתנגן בקולו התוקפני והרך גם יחד גורם לי להתעשת ולהישיר אליו מבט. עיני מתרחבות, מוזהרות.

"אני יודעת בדיוק. אני באתי לעזור לרינה. לא בטוח שיש תשובה אחת לשאלה איך לעזור לה, אבל בשורה התחתונה בשביל זה אני פה, אני רוצה שהיא תהיה מאושרת" אני מטיחה בו וברור שהלחץ שלי ניכר. הוא קם מכיסאו ופוסע בחדר. הוא מרחיק מבט לעבר קו הרקיע של תל אביב תוך שהוא שוקל את תשובתו.

"האושר של בני האדם אינו תלוי באף אחד אחר, מלבד עצמם. במקרה של נישואים לא מוצלחים, שבו אחד הצדדים מבקש לקחת אחריות על חייו ולסיימם ואין לו שותף, התפקיד שלי הוא לדאוג שהוא יקבל זאת. במציאות בה בני זוג כבולים לכללים של בית הדין הרבני הדבר מצריך מיומנות מיוחדת שלי יש אותה. בשביל לעשות את תפקידי, אני חייב לוודא שהלקוח שלי לא רק בטוח בהחלטה שלו, אלא שהוא גם מוכן לעשות את כל מה שנדרש כדי להגיע למטרה שהוא שם לעצמו. כלומר, במקרה שבו ההחלטה היא סיום הנישואים – קבלת הגט. המוניטין שלי מראה אחוזי ההצלחה גבוהים ביותר של 96% בהשגת חיוב גט על ידי בית הדין הרבני. כדי לשמור על אחוזי ההצלחה הגבוהים שלי אני מקבל רק תיקים בהם אני מתרשם שהלקוח מוכן לשתף פעולה בכל דרך שהיא על מנת לקבל את הגט" את המשפט האחרון הוא אומר תוך כדי שהוא מסתובב אליי ונועץ בי מבט חד וכריזמטי. הטכניות שבקולו מטרידה אותי, כאילו מדובר בהוצאת דרכון ולא בפירוק נישואים.

"ובכזאת קלות מפרקים משפחה? גט בכל מחיר, גם אם המחיר הוא עקוב מדם" הקול שלי קטן

"את שואלת בשביל טובת אחותך או בשביל עצמך" הוא אומר בכעס

"לא זה ולא זה" אני משפילה את מבטי "אני שואלת בשביל להבין אותך. יש לי הרגשה שהגט בשבילך הוא המטרה הנעלה ביותר. ואני לתומי חשבתי שהגט הוא האמצעי" אני מישירה אליו מבט ומנסה להשתלט על הכעס. אני לא בטוחה אם הכעס שלי נובע מהביטחון העצמי המופרז שלו או מזה שאני לא מצליחה להישאר אדישה למראה המושלם שלו.

הוא מתיישב חזרה על הכיסא ומתכופף קדימה לעברי תוך שהוא מניח את ידיו על השולחן ברוגע מלא שליטה. הכריזמטיות שלו מאיימת. בטח הוא רוצה להעיף אותי מכאן. יותר נכון, אני רוצה להיעלם. דפקתי הכל. רינה ממש לא תשמח. הוא מישיר אליי מבט ושוהה רגע לפני שהוא עונה לי "כל אמצעי יכול להפוך למטרה וגם להיפך. במקרה בו האמצעי נמצא בידי גוף שלקח על עצמו מונופול עליו, אין לי ברירה אלא להפוך אותו למטרה. אני רואה בכך חשיבות עליונה לסייע לאותם חסרי האונים שהממסד הרבני לקח עליהם בעלות ולהביא אותם לקבלת הגט, או האמצעי, אם תרצי, לחיים של חופש." הוא אומר בנחרצות וחיוך של ניצחון על פניו.

אני מסיטה את מבטי לעבר קו האופק של תל אביב. "למה יש לי הרגשה שאנחנו לא מדברים פה על הצלת החופש של אחרים?" אני לוחשת, כמעט לעצמי.

המבט שלי עדיין רחוק, לעבר הים, אבל אני מרגישה את העיניים שלו ננעצות בי, שוקלות את דבריי. למזלי, הוא מחליט להתעלם מהתגובה שלי.

"עד כמה את מעורבת בחיי הנישואים של אחותך, שירה?" ואני יודעת שהוא משנה נושא, והופך להיות מעשי.

"אני אחותה, אז מטבע הדברים אני נוכחת הרבה בחיים שלה. אבל תמיד הקפדתי לתת להם פרטיות. ואף פעם לא התערבתי בשום דבר." וגם עכשיו אני לא ממש רוצה להתערב.

"ועד כמה לדעתך היא תסכים ללכת רחוק בשביל לקבל את הגט?" הוא שואל.

"מאוד רחוק. היא תעשה הכל." אני בולעת רוק "מה היית מציע לה לעשות?"

"חלק מהאפשרויות הקלות להכריח בעל לתת גט לאשתו הם להוכיח בגידה של האישה באמצעים טכנולוגיים או היעדר קיום יחסי מין. זה הכיוון שאליו אני הולך" הוא אומר בקול אדיש, אך הבעתו זהירה.

תחושה של חלחלה ניצתת מתוכי ומתפשטת לכל גופי. אני פותחת את פי כדי לנזוף בו על מה שאמר ואז סוגרת. עשיתי מספיק נזק ליום אחד. עדיף שאני אשתוק עכשיו. אני משפילה מבט ומשחקת עם האצבעות שלי "אני אמסור לה את זה." הקול שלי חנוק, ופתאום אני מרגישה שאני חייבת להתרחק מפה "תודה על הזמן שלך" אני נעמדת.

"אני מצטער, לא התכוונתי לפגוע בך, אני יודע שעבר עלייך יום לא פשוט" הוא לוחש בקול עדין, ונראה מופתע מעצמו.

"זה בסדר, אתה לא חייב לי שום דבר" אני מפחדת להסתכל לו בעיניים "אתה רק עושה את העבודה שלך, אני מצטערת."

"על מה יש לך להצטער?" הוא מכווץ את עיניו.

"שהגעתי לפה, שהתווכחתי איתך. אני לא מבינה שום דבר בחיי נישואים, זה היה יומרני מידי מצדי לתת ביקורת."

"אני בטוח שיש לך קצת מושג." הוא מסיט את עיניו לעבר המטפחת שעל ראשי. אופס...

"אממ.. לא. אני לא נשואה" אני נוגעת במטפחת ומסירה אותה במשיכה אחת.

הוא מכווץ את גבותיו כלא מבין.

"חשבתי שככה אני פשוט לא יראה ילדה קטנה. הנה עוד משהו שאני מצטערת עליו." אני מחייכת לעצמי ומקווה שהתרככות המצב רוח שלו בדקה האחרונה תציל אותי מהחוצפה שלי להעמיד פנים.

הטלפון על השולחן שלו מצלצל והוא לוחץ על כפתור שמשתיק אותו.

"עכשיו אני מבין מה היה שונה בך ממקודם." פתאום העיניים שלו נפערות לרווחה. "רגע, אז את לא נשואה? וככה נתת לי לדבר איתך? בת כמה את בכלל?" הוא שואל.

"18" אני עונה בהתנצלות. הוא נראה בהלם

"רק בת 18?" הוא נראה מופתע "בשירות לאומי?"

"לא. תיכון. מסיימת השנה" וכדי לסיים אני חייבת עכשיו ללמוד לבגרות בתנ"ך במקום להיות פה.

"אז שנה הבאה שירות לאומי?" הוא שואל. מה זאת החקירה הזאת פתאום?

"כן.. אז אתה לא כועס עליי" אני מצביעה על המטפחת בתקווה שזה יסיר את ההתעניינות הזאת שלו שבאה משום מקום.

"לא אם תגידי לי מה התוכניות שלך לשנה הבאה." הוא ממש משועשע מעצמו.

"סתם שירות לאומי. לא משהו מעניין במיוחד" למה הוא רוצה לדעת?

הוא מגחך "את שקרנית טובה, יכולתי ליהנות מהכישרון הזה שלך פה אצלי במשרד. אני חייב להודות שהתרשמתי, אני לא אחד שמצליחים לרמות בקלות, וגם טוב לדעת שילדה כל-כך צעירה כמוך עדיין לא התחתנה."

אני מגלגלת עיניים "מה הבעיה שלך עם נישואים, זה לא אמור להיות מקור העושר שלך?"

בפעם הראשונה מאז שראיתי אותו הוא צוחק "יש בזה משהו. אבל המשרד שלי עושה גם דברים אחרים מעניינים, רוצה שאני אראה לך?"

אני מופתעת מההצעה שלו ויש משהו בתוכי שרוצה מאוד להישאר. לא! תתאפסי על עצמך שירה. לא מספיק התנהגת כמו ילדה מפגרת ליום אחד?

"אה... נראה לי שכדאי שאני אלך" אני מסתכלת ומצלמת את קלסתר הפנים היפיפיות שלו בפעם האחרונה וממהרת אל הדלת "תודה רבה על הפגישה"

אני רוצה לרוץ החוצה, אבל משתדלת לקחת את רגליי צעד אחר צעד כדי להרגיע את האנדרנלין הגועש בגופי ולתת לדפיקות הלב שלי לחזור לקצב הרגיל שלהן. ברגע שאני בחוץ, תחושת הבושה משתלטת עליי. מה עשיתי? מה חשבתי לעצמי שניסיתי לעמוד אל מול אדון קר-מנוכר. למה העזתי לקוות שיהיה אכפת לו ממני. מרינה. זהו השיעור הראשון שלי לחיים מחוץ לבועת האולפנא. תמימה וטיפשה. לא לא לא. אסור לי לשקוע במחשבה הזאת. הדרור הזה, הוא נראה כל כך צעיר, וכבר מתעסק בכל הכאב לב הזה. למה הוא עושה את זה? הטלפון מצלצל. זאת רינה.

"נו איך היה?" היא נשמעת לחוצה

"היי רינה. אני מקווה שבסדר. הוא היה מאוד תכליתי. הוא אמר למסור לך שהוא מקבל רק נשים שמוכנות ללכת מאוד רחוק בשביל הגט. אני אסביר לך שאגיע הביתה. מה שלום ארז"

"יותר גרוע ממה שחשבתי. מה זאת אומרת מאוד רחוק?"

"אני גם לא בדיוק הבנתי. רינה האוטובוס שלי הגיע אני אדבר איתך אחר כך." האוטובוס לא באמת הגיע עדיין אבל אני חייבת כמה רגעים לאסוף את המחשבות. אני מכניסה את המטפחת שבידי לתוך התיק ותחושת ייסורי המצפון על השקר שלי צפה מבפנים. יכול להיות שהבאתי את זה על עצמי. הוא הרי לא היה מעז לדבר אליי איך שדיבר אם היה יודע שאני ילדה בת 18 שמעולם אפילו לא היה לה חבר. אני נזכרת במבט שלו שאמרתי לו שאני לא נשואה. הוא כעס, ובצדק. ואפילו שהוא כעס עליי, הוא עדיין הדבר הכי יפה שראיתי בחיים. אני נזכרת בברכה שצריך לברך אחרי שרואים אדם יפה במיוחד, דרור בוודאות עונה על ההגדרה הזאת. אני מברכת בלחש "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שככה לו בעולמו". איך יצירה כל כך מושלמת של אלוקים יכולה להיות גם כזאת רעה?

אני שיקרתי לו ואני חושבת שהוא רע?

התסכול אופף אותי מכל כיוון. אני לא אוהבת את הכיוון אליו הולכות המחשבות שלי. אני צריכה לעשות את מה שאני תמיד עושה כשהמצב קשה מידי בשביל להתמודד איתו. אני צריכה להתרכז במשהו. הבגרות בתנ"ך. אני מוציאה את הספר מהתיק ומתחילה לקרוא. סיפור פילגש בגבעה...

**

חושך בירושלים. הגשם פסק אך הרחובות עדיין רטובים, מה שרוקן את אזור התחנה המרכזית. אני מחליטה לצעוד ברגל הביתה אל המושבה. למזלי אבא לא בבית כשאני נכנסת אז אני לא אצטרך שוב לשקר. אני טובעת בלימודים ופותרת שלוש בגרויות לדוגמא עד שהעיניים שלי כבר נעצמות.

אני רצה בחורשה ירוקה. זוג עיניו הירוקות חודרות לתוכי מסתכלות עליי בדאגה. הוא לובש מדיי צבא בצבע זית. תלחצי לי את היד שירה. הוא מפציר בי. הוא מושיט לעברי את היד. קדימה שירה תלחצי לי את היד. אני משותקת. לא יכולה לזוז. ופתאום אני נופלת לתהום. היד שלו מתרחקת. שירה שירה. תחזיקי לי את היד.

אני מתעוררת וזיעה קרה על מצחי. עוד לילה בלי שינה רצופה. זה לא יכול להימשך ככה. אני חייבת להיות מרוכזת מחר בבגרות. אני חוזרת לישון והפעם מצליחה. השעון המעורר מעיר אותי בהפתעה ואני מחליטה לתת לעצמי עוד כמה דקות שינה. הטלפון החכם מצלצל. זאת מיכל.

"שירה, איפה את?"

"אממ... עדיין בבית. מה השעה?" אני אומרת חצי מתוך שינה.

"את לא נורמלית כבר כמעט 9:00, יש חזרה אחרונה לבגרות באישות."

"שיט. אני באה" אני מזנקת בבת אחת מהמיטה.

במהירות שיא אני כבר באולפנת בת-מלך, נכנסת באמצע השיעור למורת מבטה הזועם של הרבנית ויסטוך והיא מגישה לי את טופס הבחינה. "אנחנו עושים עכשיו מתכונת פתע כחזרה. נשאר לך 45 דקות לענות"

אני מתיישבת ומתחילה לקרוא את השאלות. כאילו לא די בכך על מה שהיה אתמול כל השאלות הם בענייני נישואים וגירושים.

1. צייני לפחות תקנה אחת בענייני נישואין וגירושין, הנקראת "חרם דרבנו גרשום".

זה קל. אני כותבת "לא יגרש אדם אישה שלא מרצונה".

אבל לכפות על גבר לתת גט לאחר שמזייפים בגידה מותר...

אני עוברת לשאלה הבאה:

1. דני וחברתו יעל נשארו בביתה הפרטי של יעל, כשדלת הבית נעולה. חברתה של יעל אמרה לה שהם עוברים על איסור תורה. האם אכן דני ויעל עוברים על איסור תורה?

אני כותבת: דני ויעל עוברים על איסור ייחוד...

לפחות על זה לא עברתי אתמול עם אדון דרור כי הדלת הייתה קצת פתוחה. ועדיין, כמה שעות קודם לכן הוא הרים אותי בפארק.

ביציאה מהכיתה מיכל מתנפלת עליי. "שירה את בסדר מה קרה לך בראש?" היא מסתכלת על המצח שלי. אני מעבירה את היד על הבלוטה הנפוחה והכחולה. עוד תזכורת לאתמול.

"שום דבר, פשוט נפלתי אתמול בדרך לבית אבות. מה קורה? אמרת שיש לך משהו חשוב להגיד לי?"

"אה.כן. איתן התקשר אליי."

"איזה יופי. נו וקבעתם לצאת?" אני שואלת והעיניים שלה מאדימות.

"אז זהו שטעיתי. הוא לא רצה לצאת איתי" היא אומרת בעצב ואני מכווצת את העיניים.

"אני לא מבינה מיכל, אמרת שהוא אמר שהוא רוצה לצאת ושתכירי לו." למה היא כזאת מבואסת?

"כן אבל הוא לא התכוון אליי. הוא רוצה להכיר אותך."

מה?

"מיכל אני לא ממש בעניין של לצאת עכשיו. וגם אני לא חושבת שאני ממש מתאימה לאיתן."

"אני יודעת. אמרתי לו שאת לא בעניין. הוא ביקש ממני לנסות בכל זאת. הוא רוצה להתקשר אלייך." לא לא לא. אני ממש לא יעשה את זה למיכל.

"הוא יכול לבקש כמה שהוא רוצה. אני חושבת שאת צריכה להגיד לו שאת מעוניינת בו."

"נראה לך? שירה השתגעת לגמרי. זה הדבר הכי משפיל שאני יכולה לעשות אחרי שהוא עוד ביקש להכיר אותך."

"את בחורה שווה ומלאת ביטחון, בטח הוא פשוט לא האמין שתרצי לצאת איתו. אין סיכוי שהוא באמת מעדיף אותי עלייך." לצד מיכל תמיד הייתי השקטה והביישנית.

"כמה פעמים אמרתי לך שירה את ממש מציאה! את מהממת בטירוף וחכמה בצורה מגעילה שלפעמים אני לא יודעת איך אני חברה שלך. תפסיקי לחשוב שאין סיכוי שבנים יהיו מעוניינים בך."

"זה לא העניין" אני לא אוהבת שמיכל אומרת את זה "אני פשוט לא רוצה ודי. עזבי את זה עכשיו אני מתה מרעב את באה לאכול?" וההסחה עובדת.

בקיוסק של האולפנא אנחנו יושבות על טוסט ומתכננות את הטיול-טרום-שירות שלנו בשביל ישראל אחרי שהחלטתי שעדיף לא לספר בינתיים למיכל על תקרית דרור שדה, כי אולי כל העניין של רינה יסתדר ואז נשכח מהכל. מיכל לחוצה מהעניין של השינה באוהלים ועוד יותר לחוצה מזה שנהיה ארבע בנות ורק שני בנים, שעם אחד מהם היא יצאה כמובן.

"זה יהיה כזה הזוי" היא אומרת בפה מלא "שהיינו חברים אביתר ואני אף פעם לא היינו כל כך קרובים כמו שבטח נהיה בטיול הזה, ואנחנו גם אף פעם לא באמת התנשקנו." היא לוחשת

"אולי הטיול הזה ישנה משהו?" אני צוחקת

"נראה לך??" היא מרימה את שתי הגבות "חוץ מזה אל תשכחי שאביגיל תהיה אתנו והיא אחת הבלח"יות[1] הכי נוראיות שאני מכירה. בול מתאימה לאביתר"

"אביגיל לא כזאת לחוצת חתונה" אני מגנה עליה. היא כמוני, נדפקה עם ביישנות יתר.

"היא לא הייתה." מיכל מתקנת אותי. "אבל אחרי שטל התארסה זה נראה לי השפיע עליה. הן בכל זאת החברות הכי טובות מגיל 0 או משהו כזה, היא יודעת שהיא בטח תישאר לבד. חוץ מזה שאני חושבת שזה לא הרעיון הכי טוב שטל ואמיתי מצטרפים אלינו לטיול" היא מחמיצה פנים "הם יהיו לנו קוצ'י-מוצ'י מול הפרצוף כל הזמן. רק מלחשוב על זה יש לי בחילה, אני צריכה כדור."

"נראה לי שאת לא צריכה כדור, את צריכה חבר." אני צוחקת. מיכל תמיד מצליחה לשעשע אותי.

"אווץ'" היא מטיחה בי.

"מיכל את מגזימה. טל ואמיתי הם ממש אחלה. הם יהיו דבוקים, זה נכון, אבל הם מאורסים. ואביגיל תצטרך ללמוד להתמודד עם זה ואולי, כמו שאת אומרת, זה יקרב בינה לבין אביתר ונראה לי שזה יהיה מצוין בשבילו אחרי שזרקת אותו בכזאת קלות." אני נזכרת בפרצוף המסכן של אביתר אחרי שהם נפרדו.

"לא זרקתי אותו!" היא מתקנת אותי "נפרדתי ממנו. לא נמשכתי אליו, מה את רוצה? שאני אהיה איתו בכוח?"

"אפשר לחשוב שליותם נמשכת ובכל זאת..." למה קשה לי להגיד את זה?

"על מה את מדברת? יותם הוא חתיך על! נראה לך שהייתי מתנשקת איתו אם לא?" היא לוחשת קצת יותר מידי בקול ומיד מסובבת את הראש לבדוק שאף זינוקית קטינה וסקרנית לא מאזינה לנו במקרה.

"חשבתי שאמרת שהוא מניאק." אני לא מצליחה להבין אותה לפעמים

"כן, לגמרי. אבל הייתי חייבת כבר לנסות, והוא היה בעניין. את חושבת שזאת הייתה טעות?" היא נשמעת מהססת

"אני לא יודעת, מיכל. מה את חושבת? איך זה היה לך?" פתאום אני סקרנית לשמוע איך זה מרגיש, להתנשק.

היא מאדימה כמו הקטשופ שנוזל לה מהטוסט ומסתכלת בלחץ מסביב. למזלנו הצלצול מבריח את כל הבנות מכיתה י' ומטה לכיתות ומיכל מתחילה לספר בלחש.

"אני לא יודעת להגיד... זה היה מוזר..." היא מגמגמת "אני לא יודעת מה הייתי אמורה להרגיש..."

"הנה אתן!!" אנחנו שומעות פתאום מעלינו את קולה המתלהב של טל ולידה, כרגיל, אביגיל. "חשבתי שברחתן הביתה אחרי ההנחתה באישות, איך היה לכן?"

מיכל מיד מתעשתת "היה זוועה! שאלות מעצבנות."

טל צוחקת "לגמרי, אם לא הייתי מתחילה הדרכת כלות לא הייתי יודעת כלום."

"כבר התחלת?" אני שואלת, לעזאזל היא מתחתנת רק אחרי החגים, יש לה עוד מלא זמן

"כן.. אממ יש לי חדשות... אמיתי ואני החלטנו להקדים את החתונה."

"דייי" מיכל מזייפת התלהבות. אני יודעת שהיא חושבת שזה אבסורד שטל מתחתנת כל כך מוקדם.

"כן, זה יהיה בין יום כיפור לסוכות." היא אומרת בגאווה "התאריך הזה היה במחיר מעולה באולם."

"וגם טל פשוט לא יכולה להתאפק עד לליל הכלולות." אביגיל מסננת, בסרקסטיות.

"אביגיל!" טל נוזפת בה. "תפסיקי להגיד את זה, זה לא מה שאת חושבת."

העיניים של מיכל זורחות, היא לא תפספס קצת אקשן בעניין הזה. "אביגיל רק אומרת את האמת טל." היא אומרת "אני לא מאמינה שעוד שלושה חודשים את תהיי... לא בתולה, אנחנו חייבות להיפגש יום אחרי ואת מספרת לנו ה-כ-ל-!" אני חושבת שאף פעם לא ראיתי את טל כל-כך מובכת

"תרגעו! מדריכת הכלות אמרה לי שבכלל לא צריכים לעשות את זה בלילה הראשון." טל אומרת בהתגוננות.

מיכל ואביגיל צוחקות. אני מרגישה רע בשביל טל.

"תפסיקו לצחוק כמו ילדות בנות 6. רגע, מה זאת אומרת לא צריכים, חשבתי שזאת המצווה, לא?" אני שואלת בתמימות.

"כן אבל לפעמים לא יוצא. אולי נהיה עייפים מהחתונה. אותי אישית מלחיץ הקטע שאסור לגעת אחרי לפחות שבוע. איך אני לא אוכל לחבק אותו בשבע ברכות או להחזיק לו את היד. זה ממש אכזרי" העיניים שלה כועסות. עצוב לשמוע את זה, אני חושבת לעצמי שמזל שאני עוד לא שם.

"שמעתי שזה רק החמרה." אביגיל אומרת. "כי היום שלוקחים גלולות לעכב את המחזור אז בטוח שזה לא דם שיוצא מהרחם ואז את לא אמורה להיות טמאה."

"לא נראה לי שאמיתי יסכים לזה... הוא כזה דוס!" טל מתלוננת "אתן קולטות שהוא חשב לשים הפרדה גם בישיבה באוכל ולא רק בריקודים, מזל שבסוף המדריך חתנים שכנע אותו להתפשר."

"יש לו מדריך? חשבתי שרק את צריכה לעבור הדרכת כלות." מיכל מתפלאת

"כן, זה היה לי מאוד חשוב, הם זוג נשוי. הוא מדריך אותו והיא מדריכה אותי. היינו רק פעם אחת אבל היא ממש נחמדה, ממש מרגיעה אותי. היא הביאה לי ספר מזה מעולה לקרוא, יש שם תשובות להכל! אני רוצה להציע לאמיתי שנקרא את זה ביחד."

"אולי יותר טוב לאמיתי שתקראו פורנו ביחד." מיכל נכנסת למצב חוסר גבולות. "זה ימתן קצת את הדוסיות שלו."

"מיכל!!" אני נוזפת בה. טל פוערת את פיה ואביגיל מצחקקת.

"מה את רוצה? כאילו שהוא לא ראה... כל הבנים בשבט מכורים לפורנו מגיל 13, ג'סט סיינג..."

השיחה הזאת כבר הולכת למקומות שאני לא רוצה להיות בהם. כל הדיבורים האלה הם לא בשבילי. מה אני כבר יודעת על בנים? יהיה לי מספיק זמן בשביל זה שאני אהיה מוכנה. ואולי אני כבר צריכה להיות מוכנה? לא לא. זה בדיוק הסיבה שאסור לי להיות שוב חלק מהשיחות האלה שלהן, זה מכניס אותי למחשבות מיותרות. יש עוד כמה בגרויות לפניי ועדיף שאני אתרכז בזה.

אני קמה "טוב, בנות, אני חייבת ללכת ללמוד לתנ"ך. נצטרך לקבוע לתכנן את הטיול שבוע הבא."

"נראה לי שהרגנו אותך עם כל השיחות בנים האלו." טל אומרת בהתנצלות "טו מאצ' אינפורמשיין."

"שטויות" אני מרגיעה את טל ומעמיסה את התיק על הגב "יהיה לכם בסדר, אל תדאגי. חייבת לעוף."

**

אני צועדת ברגל לתחנה מרכזית לחדש את הרב-קו לאוטובוס. ירושלים הומה יחסית ליום רביעי והתחנה עמוסה חיילים במדים. אולי עוד תגבור בכוח צבאי בגלל גל הטרור המחודש שתקף את העיר והמתיחות בדרום הארץ בעקבות ירי הרקטות בתחילת השבוע. אני נזכרת באמא ומיד מסלקת את המחשבה הזאת מהראש.

אני מגיעה לדלפק הרב-קו ורואה שהוא סגור. מה השעה? 15:50 יש לי עוד 10 דקות לחכות עד שיפתחו ואני מתיישבת בספסל האפור הסמוך ומוציאה את האוזניות להעביר את הזמן עם "האוכמניות".

"שירה? זאת את?" קול צרוד מוציא אותי מבועת המוזיקה. אני מרימה את ראשי ורואה חייל במדים. גבוה, רזה, שיער בלונד קצוץ ועיניים כחול בהיר בהיר במסגרת ריסים בלונדיניים. העיניים מזכירות לי דמויות של דיסני, קריקטורה מצוירת.

"היי... איתן?" מאיפה הוא הגיע פתאום? רק זה חסר לי...

הוא חושף סט שיניים לבנות בחיוך מלא ביטחון, קצת שחצני אפילו. ההבעה המונוטונית בעיניו כמעט לא משתנה. אני מבינה למה מיכל נדלקה עליו. הוא בדיוק הטעם שלה.

"כן. איזה צירוף מקרים. אני בדיוק יצאתי לאפטר? את גרה באיזור?"

"במושבה הגרמנית, אני פה לחדש את הרב קו. אני מצביעה על הדלפק הסגור."

"איזה קטע גם ההורים שלי עברו לשם לפני שנתיים, מוזר שלא נפגשנו עד לפני כמה שבועות. יש לך כמה דקות? אכפת לך אם אני אשב איתך?"

"אממ... כן בכיף." אני מקווה שאני לא אטעה אותו לגבי. מצד שני זאת הזדמנות לדבר איתו על מיכל שעדיין לא התגברה על הדחייה ממנו. הוא מחייך חיוך מאוזן לאוזן ועיניו הקרות מישירות אליי מבט.

"את רוצה שאקנה לך לשתות משהו?"

הוא מזמין אותי לשתות?

"אני כבר אחרי, תודה."

"כבר מלא זמן לא הייתי בבית בתדירות כל כך גבוהה, זה שבוע שני רצוף שיש לי אפטר. בדרך כלל אני יוצא רק כל ארבעה, חמישה שבועות."

"וואי זה בטח די קשה. תזכיר לי מה אתה עושה בצבא?"

"קצין במגל"ן."

"אה.. שמעתי על זה. זה ראשי תיבות 'מבט גברי לוכד נשים'."

"אם את אומרת" הוא מגחך "אם כבר הזכרת לכידת נשים, יש לך חבר?" שיט

"אממ..לא. אבל האמת היא שאני לא ממש רוצה חבר עכשיו" הוא מכווץ אליי עיניים, שנראות מופתעות.

"למה לא?"

"זאת תקופה קצת בעייתית. הרבה בגרויות וגם אני עוד שניה מתחילה את השירות אני לא חושבת שזה מתאים..." הוא מאוכזב, מנסה לאבחן את תגובתי.

"אין דבר כזה זמן מתאים, את לא חושבת? תראי אותי יוצא כל כמה שבועות הביתה. אולי דווקא בגלל זה את ואני נוכל להסתדר." הוא קורץ.

אני מרגישה קצת חסרת ביטחון אבל על החיים ועל המוות "תודה זה מאוד מחמיא, אבל באמת שאני לא חושבת שאני מתאימה לך. מה עם מיכל חברה שלי? היא לעומתי כן יוצאת והיא מדהימה. אתם נראה לי תהיו זוג ממש טוב ביחד" אני מנסה ומצליחה להחדיר התלהבות בקולי.

המבט שלו נשאר קפוא ומאוכזב והוא מנסה להסתיר את זה. הוא משפיל מבט "אני לא בטוח".

התריס מעל הדלפק נפתח.

"סליחה" אני אומרת וממהרת לגשת, הוא בא אחרי.

"כבר שכחתי מזה לשלם על נסיעות." הוא מנסה להעביר נושא "מלא זמן לא הייתי פה, שיפצו פה ממש יפה דווקא. קצת אווירה של חו"ל. אני ממש מחכה כבר לגמור את הקצונה ולטוס מפה."

"וואלה? לאן חשבת?" אני מנסה להראות התעניינות בזמן שהפקידה מחדשת לי את הכרטיס.

"דרום-אמריקה נשמע ממש בשבילי לפי כל הסיפורים. חלק מהחברים שלי כבר שם. אבל נראה, אולי יהיה משהו שישאיר אותי בארץ." הפה שלו שוב מתרחב לחיוך שחושף שיניים מושלמות. אני שותקת, לא בטוחה מה אני אמורה להגיד לזה.

אני מתחילה ללכת לעבר היציאה. יש לי עוד לעשות חזרה אחרונה לבגרות. הוא מלווה אותי ולמזלי ממשיך בסיפורי צבא. כמה שהם אוהבים לדבר על זה...

אנחנו נעצרים בכניסה הגדולה של התחנה עמוסת המאבטחים. אממ... לא נעים לי להפסיק אותו.

"אני חייבת ללכת, יש לי בגרות מחר." אני אומרת בהתנצלות, מתעלמת ממבט האכזבה בעיניו.

הוא נעמד ראשון "אם תשני את דעתך למיכל יש את המספר שלי."

אני מסמיקה. "סבבה. תודה" אני לוחשת, מחייכת אליו חיוך נבוך ומסתובבת לדרכי.

***

בבית אני פותחת בחומר הלימוד את הנושא היחיד שעוד לא הספקתי לעבור עליו, אבני החושן של הכהן הגדול. אבא הביא לי קופסא עתיקה ובה האבנים האמיתיות. אני מסתכלת עליהן, חלקן נראות רגילות וחלקן מעניינות להפליא. עיניי מתמקדות לפתע באבן הברקת, אני מרימה אותה וממששת אותה בידי, קרה ומחוספסת. אני מרימה את האבן לכיוון האור ומסובבת. ניצוצות הגוונים הירוקים של האבן מזכירות לי זוג עיניים מסוימות.

אוי לא... לא שוב.

אני סוגרת את הקופסא ומחליטה לסיים את היום.

פרק ג

יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן; (שיר השירים, א', ב')

על קו 18 בדרך לאולפנת בת-מלך הטלפון מצלצל. זאת רינה. היא בטח רוצה לדעת עוד על הפגישה עם דרור. אולי אני אוכל לבקש ממנה שתוריד אותי מהעניין הזה. אני לא יודעת מה בו כך-כך מאיים ומלחיץ אותי, אבל אני לא רואה איך בשלב הזה אני עומדת בעוד מפגש איתו. או הלב שלי... אני עונה לשיחה.

"היי שירה, מה שלומך?" היא אומרת בקול עליז ושמח, לא אופייני לה בתקופה האחרונה.

"היי, בסדר אני בדיוק בדרך לבגרות בתנ"ך, קצת לחוצה." אני עונה

"אה שכחתי לגמרי. שיהיה המון בהצלחה, אני סומכת עלייך." היא אומרת בקולה האימהי והאופטימי, טוב לשמוע אותה ככה, כמו פעם. "תקשיבי שירה רציתי רק להגיד לך שאני ואמיר דיברנו אתמול, החלטנו לנסות לחזור לשגרה, אני מפסיקה את התהליך."

"איזה יופי!!" אני קוראת בהתלהבות והקלה לתוך האפרכסת. "אני כל-כך שמחה לשמוע, ידעתי שהכל יהיה בסדר בסוף."

"כן, אני מצטערת על ששלחתי אותך שלשום, אבל אמרתי לנועה שתחזל"ש הכל עם עו"ד שדה." היא מעדכנת

יופי. אין יותר דרור.

ובאותה נשימה משהו בתוכי מרגיש קצת אכזבה. מוזר.

"מעולה! רינה, אני ממש ממש שמחה, אין לך מושג עד כמה" אני אומרת "ואם את צריכה עזרה במשהו, לא יודעת, אולי שאני אשמור על הילדים, כדי שיהיה לך ולאמיר זמן איכות, איכשהו עם כל הבגרויות אני אנסה למצוא זמן"

"את כזאת חמודה! תתרכזי בבגרויות עכשיו. אל תדאגי לנו. טוב מאמי ארז קורא לי, אני חייבת לסיים."

"ביי, נדבר" אני מנתקת.

**

אני יוצאת מהבגרות עם תחושת שחרור ומחליטה שוב לצעוד ברגל הביתה כדי לסדר את המחשבות, ועכשיו בלי הלחץ של הבגרות. אני שמה לי באוזניות את Adele וקולה הדומיננטי עוזר לי להתנתק קצת מהעולם. אחר הצהריים והשמש באמצע השמיים. האוויר ירושלמי צלול וקריר. אין זכר למטרי הגשם משלשום. יש עוד קצת זמן עד ארוחת הערב, אז אני מחליטה לעצור ב'טחנת הקפה' שבעמק רפאים לשוקו חם, זמן טוב לכתוב עוד שיר לאמא, לעבד קצת את החדשות הטובות על רינה. אני מתיישבת על יד אחד השולחנות מעץ חום-כהה ומחפשת בתיק את המחברת שלה. מוזר שאני לא מוצאת את זה, לא סידרתי את התיק כבר כמה ימים. איפה זה יכול להיות? אני משחזרת. הפעם האחרונה שכתבתי במחברת היתה במשרד של עו"ד שדה. שיט. אני לא זוכרת שהחזרתי את זה לתיק אחרי שהנחתי את זה על השולחן של דרור...

אני טומנת את פניי בשתי ידיי. לא בבקשה לא. רק שלא שכחתי את זה שם... בבקשה שהוא לא קרא את זה במקרה... השיר האחרון היה עליו...

אני מתארגנת ליציאה, מבטלת את השוקו והולכת לעבר הדלת. לפתע אני קולטת מישהו מגיע ממולי בכוונה להיכנס פנימה. הלב שלי מחסיר פעימה. פעם שניה ביומיים. עו"ד דרור שדה נעצר ומתבונן בי במבט חודר שמשתק אותי במקום. אם חשבתי בעבר שהוא נראה טוב, עכשיו אני מרגישה שהמעטתי בערכו. הוא נראה כמו ציור, תמונה מקטלוג. עיניים ירוקות בהירות ועמוקות ממוסגרות בריסים שחורים וארוכים, מודגשות בעור שזוף. שיער שחור קצוץ עם בלורית ארוכה מבריקה גולשת על מצחו בבלאגן. עצמות לחיים בולטות. שפתיים מפוסלות. הוא לובש חולצה מכופתרת לבנה חלקה בתוך מכנסי חליפה שחורים וחגורה שחורה מתאימה. החולצה עוטפת אותו באופן מושלם שמדגיש את גזרתו הצנומה אך הבנויה ואת עורו השזוף. כתפיו רחבות והמכנסיים תלויות לו על המותן ברישול קל. הוא ממש גבוה, כך שהעיניים שלי בגובה החזה שלו ועכשיו הראש שלי תלוי למעלה אל עבר עיניו, אני לא יודעת איפה לקבור את עצמי ואני מנסה לפתוח את הפה כדי להגיד משהו, אבל לפני שאני מספיקה הוא מקדים אותי.

"שירה קליין, איזו הפתעה" הוא אומר במבט זומם שמזכיר לי את קונדסון מהדרדסים "בדיוק בגללך הגעתי לכאן, נראה לי ששכחת אצלי במשרד משהו חשוב אתמול."

שיט. אני רואה שחור.

"המחברת שלי? היא אצלך?" אני אומרת בלחץ. הפחד הכי גדול שלי נראה כמתגשם... בבקשה שהוא לא קרא את מה שכתבתי עליו...

"כן, אם יש לך כמה דקות אני אשמח אם תשבי איתי פה לקפה" עו"ד דרור שדה מזמין אותי לקפה? ויש סיכוי שהוא קרא... אני רוצה להיעלם...

"כן בטח" אני לוחשת ומצליחה לראשונה להסיר ממנו את המבט.

"מצוין!" הוא אומר ברשמיות והולך באלגנטיות אל עבר הקופה להזמין. הרגליים שלי מוליכות אותי אחריו באופן אוטומטי.

"מה את שותה?" הוא שואל בנימוס. הקול שלו רך ואני מרגישה גל של חום עובר בי.

"שוקו חם. תודה." אני עונה הפעם עם קול פחות רועד.

"שוקו חם אחד והפוך גדול חזק בלי קצף." הוא אומר לקופאית שאוכלת אותו במבטה. "וגם... 2 עוגיות אלפחורס בבקשה, לא יזיק לה עוד קצת סוכר." הוא מסתכל עליי ומחייך ואני מסמיקה כמו עגבנייה. הוא צוחק עליי ולא אכפת לי. הקופאית מעבירה את מבטה אליי במבט מהרהר. אני יודעת שהיא חושבת לעצמה מה הקשר ביננו. כן, זה בסדר, גם אני לא מבינה מה אדון דוגמן עושה איתי פה... אל תדאגי זה לא מה שאת חושבת...

מה היא בעצם חושבת הקופאית? מה אני חושבת שהיא חושבת? זה לא דייט! אני חייבת להתפקס. הנוכחות של דרור מצליחה לסחרר אותי ואני לא חושבת בבהירות. אבל מה הוא עושה פה? הוא הגיע בשבילי? בשביל להביא לי את המחברת? מה בדיוק הוא קרא שם שגרם לו לבוא? מה שכתבתי עליו? אולי עשיתי משהו לא בסדר והוא רוצה להזהיר אותי בתור עורך דין? למה שיהיה לו אכפת... פתאום אני קולטת שמהמפגש שלנו שלשום לא הפסקתי לחשוב עליו. התקרית בפארק, הכעס שלו במשרד, החלומות עליו בלילה... אפילו במבחן באישות הוא רדף אותי במחשבותיי. והנה הוא כאן, וכל המתח מתנקז והופך להרגשה של חום והתרגשות. ואין ביננו בכלל קשר. הוא לא דתי ואני כן. הוא עו"ד מצליח ועשיר ואני אפילו לא סיימתי תיכון. הוא יפה תואר ברמה על-טבעית ואני נראית סתם ילדה רגילה.

אני נדהמת מהמקום שהמחשבות שלי מוליכות אותי אליו. רק שלשום נפגשנו וברור שמחר אני כבר בטח לא אראה אותו עוד, במיוחד אחרי שרינה חיזלשה את כל העניין. לפני רגע הרגשתי הקלה, סוג של הקלה בכל אופן, על שלא אצטרך להתמודד איתו עוד ובכל זאת, הוא כאן. ואני אחריו... מובלת.

אנחנו מתיישבים בשולחן הפנימי. הוא מסתכל אליי בחמימות, אין זכר למבטים הכועסים מאתמול.

"לא חשבתי שאראה אותך פה." הוא ממלמל.

"גם אני לא. אתה לא כל כך משתלב פה בנוף הירושלמי." אני אומרת בציניות. תל אביב הרבה יותר מתאימה לו.

הוא מגחך "את דווקא כן." הוא מסתכל על ציפוי האבן הירושלמית המעטר את החדר. "אני שמח שאת פה. אני חושב שאני חייב לך התנצלות." הוא אומר באמפטיות, כמו שמדברים אל ילדה קטנה.

אז הוא קרא הכל... אני רוצה שהאדמה תיפער את פיה ותבלע אותי.

"אתה לא צריך להתנצל, זאת אני ששכחתי את המחברת וזה היה חוסר אחריות מצדי." אני מסיטה את מבטי ומסתכלת על הפוסטרים הממלאים את הקיר שמולי, שערים מתוך מגזין The New Yorker. הדבר הבא שאני אראה בעיניו זה בטח הרחמים, על אמא שמתה. על החיים של המשפחה שלי שנהרסו. פתאום זה מכה בי, בגלל זה הוא פה ובגלל זה הוא פתאום כל כך נחמד אליי, הוא פשוט מרחם עליי וזהו. ומה שכתבתי עליו... הוא יודע הכל ובטח בא לצחוק עליי.

"לא הבנתי." הוא מכווץ את עיניו. "על מה בדיוק את מדברת."

"מה שכתבתי..." הקול שלי קטן ומובך ומושפל.

"את חושבת שקראתי?" הקול שלו חזר להיות קצת כועס. עכשיו אני מרגישה רע שישר חשדתי בו.

"לא קראת?" אני שואלת.

"לא. רק את החצי עמוד הראשון. לא הייתי בטוח בהתחלה למי זה שייך ואז ראיתי שכתבת על טחנת הקפה בירושלים אז החלטתי להביא את זה לפה." הוא עוצר ובוחן את הבעתי המהופנטת אליו. "לא השארת כתובת או טלפון, רק שם. אז לא הייתה לי אפשרות אחרת"

אז הוא לא קרא את מה שכתבתי עליו. אני מרגישה הקלה והיא מציפה אותי, גורמת לי לשחרר צחקוק בלתי רצוני. שוב כמו ילדה מתלהבת. הוא מסתכל עליי מופתע מהתגובה שלי.

"אני שמח שאני משעשע אותך." הוא נראה משועשע בעצמו.

"לא. זה לא אתה אני פשוט מרגישה הקלה שלא קראת." אני מסבירה "יש שם כמה דברים מאוד... אישיים."

הוא מרצין "כן. תיארתי לעצמי. בגלל זה לא קראתי. למרות שאיך שאמרת את זה עכשיו גרמת לי להצטער שלא עשיתי את זה בכל זאת."

אני מסמיקה בגוון עגבנייה בשלה מאוד. והוא כנראה מרגיש לא נעים אז הוא מנסה להעביר נושא.

"אז איך הלימודים?" הוא מסתכל לעבר הילקוט הקצת פתוח שלי שממנו מציצים ספרי הלימוד.

"בסדר, תודה. מרגישים את הסוף."

"הסוף?" הוא מניח את אצבעותיו על ציפוי הזכוכית שעל שולחן העץ, דופק בהן כמו בתיפוף קל. זה מסיח את דעתי.

"כן, עוד חודשיים אני אמורה לסיים את כל הבגרויות ואז להמשיך הלאה."

"לשירות לאומי?" הוא שואל.

"כן." אני אומרת. הוא כבר יודע את זה לא? למה זה כל כך מעניין אותו?

"איפה?"

"בית אבות." אני עונה.

הוא מרים גבה "טיפול בקשישים, זה מה שמעניין אותך?"

"כן, אני מאוד מתחברת לזיקנה" או כמו שמיכל אומרת, את נולדת בת 60. "בגיל שלהם הם הרבה יותר אמיתיים מאנשים רגילים, הם לא משחקים משחקים. אני מאוד אוהבת את זה. וחוץ מזה יש בניסיון חיים הזה משהו שמרתק אותי, ששם את החיים בפרופורציות." סוף סוף נושא שאני מרגישה בנוח לדבר עליו. אני נזכרת בהערות המאוד לא מתאימות שקיבלתי מכמה מהם בפגישה אתמול ומחייכת לעצמי. הוא מקשיב לי ברוב עניין ובסוף שוב מרים גבה בהפתעה תוך כדי שאני מדברת "למה זה מפתיע אותך?" אני שואלת

"מפתיע? זה דווקא מאוד טיפוסי לבת אולפנא כמוך לבלות את החיים בעזרה לאחרים." הטון שלו מעט מתנשא, וזה מעצבן אותי. מי הוא חושב שהוא?

"ואתה חושב שזה דבר רע לעזור לאחרים?" אני מנסה לא להישמע כועסת. "הרי אתה טוען שלסייע לאנשים להתגרש זה בעצם לעזור להם, ואתה מקדיש חלק נכבד מהחיים שלך לזה למיטב הבנתי."

העיניים שלו נפתחות בפליאה ולאחר חצי שניה של שתיקה הוא עונה לי "העלית נקודה נכונה, שירה. אני אוהב את האומץ שלך." הוא גורם לי שוב להסמיק. "אז איפה תגורי שנה הבאה?" ואני מבינה שהוא מעביר נושא.

"הבית אבות ברמת גן, אני אגור קרוב בדירת שירות באזור קניון איילון."

"יפה, ממש לא רחוק ממני." ניצוץ נדלק בעיניו "ואיך תגיעי לבית אבות?"

"האמת שיש אוטובוסים אבל חשבתי לקנות לי אופניים חשמליים." למה אני מספרת לו את זה?

"רעיון מצוין, אם תרצי, אני יכול להביא לך זוג אופניים שיש לי ואני לא משתמש בהם בכלל." הוא מציע בטבעיות כאילו אנחנו חברים כבר שנים. למה הוא עושה את זה? אנחנו מכירים 3 דקות.

"אממ.. חסכתי מספיק כסף כדי לקנות לי מה שאני צריכה, אבל תודה." אני משפילה מבט. השיחה הזאת כל-כך נעימה לי מצד אחד וכל כך מוזרה לי מצד שני.

הוא מרצין "אני בטוח שתמצאי דברים יותר חשובים להוציא עליהם את הכסף, האופניים שלי סתם עומדות." הוא אומר בטון רך שממיס אותי ומסתכל עליי במבט בוחן כדי לאמוד את התגובה שלי.

"תודה.. אני אחשוב על זה" אני מנסה להסוות את הרעד בקולי. למה אני מרגישה כל כך ביישנית פתאום?

אני מתאפסת ומרצינה גם. "תודה רבה שבאת להחזיר לי את המחברת, אבל באמת שלא היית צריך לנסוע עד לכאן, הייתי מתקשרת"

"אל תדאגי, הייתי גם ככה באזור" הוא מסביר "בית הדין הרבני נמצא כמה דקות מפה ברחוב המלך ג'ורג'. שכחת מה אני עושה?" כן. האמת שהעיניים הכל כך יפות שלך גרמו לי לשכוח הרבה דברים, לא רק את זה. אני מסמיקה שוב.

"הייתי מאוד רוצה לדעת על מה את חושבת עכשיו" הוא אומר לי ברוך. אני מרגישה שקופה וזה גורם לי להרגיש עוד יותר מגוחכת.

"אממ.. חשבתי למה טרחת להגיע עד לכאן בשביל להחזיר לי את המחברת" אני אומרת ושומעת איך למרות המאמצים שלי הקול שלי נשמע רועד ומלא חוסר ביטחון.

"שאלה טובה" הוא מסתכל הצידה מהורהר ונראה שהוא בעצמו שואל את עצמו את אותה השאלה "כמו שאמרתי, חוץ מהמחברת, אני גם חייב לך התנצלות" הוא לוכד את תשומת ליבי ואני מישירה אליו מבט

הקופאית הבוהה ממקודם מגיעה עם המשקאות והעוגיות שלנו. קוטעת את הרצף.

"התנצלות?" אני שואלת בתמיהה

"כן, התנצלות על שלשום. כשהגעת אליי חשבתי שאת נשואה עם קצת ניסיון חיים. נראית כל-כך שלמה ובטוחה עם עצמך, לא תיארתי לעצמי שאת כל כך צעירה וכל כך תמימה. אני הכנסתי אותך עמוק מידי לעניינים כואבים מאוד. וגם הקשיתי עלייך עוד יותר אחר כך. זה לא עולם שאת צריכה להיחשף אליו עדיין. אני מצטער" המבט שלו דואג וחם ואני נדהמת מהכנות שבמילים שלו. הוא לוקח לגימה מהקפה ומרטיב את שפתיו. התנועה הזאת מגרה וגורמת לי לזוז באי-נוחות בכיסא. אני נושמת עמוק.

"תביני," הוא ממשיך "אני באמת הייתי מוטרד מאז הפגישה אתמול, וידעתי שאם לא אתנצל זה ימשיך להטריד אותי. יש בך משהו מאוד תמים ואופטימי וזה מקסים. אני לא רציתי להרוס את זה."

המבטים שלנו מצטלבים למשך כמה שניות שנראות לי ארוכות ארוכות. הנאום הקטן שלו נשמע לי כמו מנגינה נעימה לאוזניים ואני לא רוצה שהוא יפסיק לדבר. ואני גם רואה את האשמה שבעיניו ואני מרגישה את ליבי נמס.

"אתה לא עשית שום דבר לא בסדר, ההיפך, אתה היית ישר וגלוי איתי ורק על זה אני צריכה להודות לך. זה חלק מהעולם, גם אם אני רוצה וגם אם לא. אני זאת שהייתי לא בסדר ושיקרתי לך שאני נשואה." אני מרגישה שוב את הבושה ומשפילה מבט "בבקשה אל תרגיש אשם, לא אמרת שום דבר לא בסדר."

הוא בוחן אותי ורגש לא ברור עובר בעיניו. כאילו הוא נזכר במשהו לא נעים. אני רוצה לשאול אותו על מה הוא חושב אבל פתאום הוא פותח את תיק המנהלים השחור שלו ומוציא משם את המחברת שלי.

"זה שייך לך" הטון והמבט שלו חוזרים להיות של עו"ד דרור שדה איש העולם הגדול. כולו עסקי ונימוסי. ויפהפה. הוא מוסר לי את המחברת ומעביר את היד בשערו מה שגורם לי לרצות לעשות לו את אותו דבר עם היד שלי. המחשבה מעוררת בי בחילה מעצמי. תירגעי ותפסיקי להזיל עליו ריר.

"את בסדר? תנשמי." הוא אומר לי ואני קולטת שלרגע הפסקתי לנשום. הוא מושיט לי עוגיית אלפחורס אחת "שלא תתעלפי לי שוב, בקושי שתית מהשוקו שלך."

אני מברכת ולוקחת לגימה גדולה מהשוקו שכבר הספיק להתקרר ועוצמת את עיניי כדי לספוג את הטעם. הטעם ערב לחיך ומעורר במקצת. אני לוקחת ביס מהעוגייה ומרגישה שהוא צוחק עליי, אבל לא אכפת לי. נעים לי שהוא פה איתי ודואג לי, גם אם הוא ילך ולא אראה אותו שוב. המחשבה הזאת מעציבה אותי ואת החצי השני של העוגייה אני מניחה חזרה בצלוחית.

אנחנו יושבים בשקט כמה דקות. בכל מצב אחר הייתי אמורה להרגיש את המתח שבשתיקה אבל אני דווקא מרגישה רגועה להפליא. אני מציצה בפניו מבעד לריסים ורואה שגם הוא נינוח.

"אני מעכב אותך, את צריכה ללכת?" הוא שואל בנימוס.

"לא בכלל לא. אין לי שום דבר חשוב לעשות. מה איתך? אין לך איזה דיון בבית משפט או משהו?"

"סיימתי להיום, תודה לאל." הוא אומר

"תודה לאל?" אני חוזרת אחרי שתי מילותיו האחרונות בתמיהה "מאוד דתי מצידך..."

הוא מגחך ואומר "אני לא חושב שיש אפילו תא אחד בגופי שיכול לענות על ההגדרה הזאת, אבל גם אני נופל לפעמים." אני מישירה אליו מבט עקשני.

"אתה אומר את זה כאילו זאת קללה להיות אדם דתי ומאמין" אני מטיחה בו. מה הבעיה שלו?

"אמונה," הוא מגחך "אני לא בטוח שאת רוצה לשמוע על האמונה שלי, עשיתי כבר מספיק נזקים איתך." ופתאום אני דווקא ממש כן רוצה לשמוע.

"תאתגר אותי" אני אומרת בלהט. עיניו נפתחות, מופתעות, אני מרגישה אמיצה.

"זה מורכב, איך אני אסביר לך את זה..." הוא מסרק את הבלורית שלו באצבעותיו "אמונה זה לא חלק מהחיים שלי. קראתי פעם באיזה ספר משפט שאמר 'אם לא די בכך שנראה כי גן פרחים הוא יפה בלי שנצטרך להאמין שיש גם פיות בתוכו[2]"? הוא מכחכח בגרונו "אני לא זוכר את הנוסח המדויק, אבל בגדול אני חושב שהחיפוש אחר משמעות בעולם מביא את בני האדם לעשות מעשים שפלים. החיפוש הזה, הצורך הזה, לדעתי נובע מחולשה של בני אדם. מהצורך שידריכו אותם, שיגידו להם מה לעשות, שיהיה להם סדר בחיים. ואני מעדיף לנהל את חיי בתבונה ולא שאלוהים ינהל אותי."

אני מקשיבה, מרותקת. זאת הפעם הראשונה שאני מדברת עם מישהו לא מאמין.

"וזה לא קשה? להיות חזק כל הזמן, להיות האחראי הבלעדי לסדר שלך בעולם?" אני שואלת

"מאוד," הוא אומר אחרי רגע של מחשבה "זה מאוד קשה."

אני ממשיכה להביט בו, מהופנטת, רוצה לשמוע ממנו עוד.

"אני יכול להבין לגמרי למה אנשים בוחרים באורח חיים דתי. אבל אני סולד מזה. זה יוצר ניוון מחשבתי, וכשאנשים פועלים בלי לחשוב זה מסוכן."

וזה כאילו הוא מדבר ישר למצפון שלי. גם אני יושבת איתו עכשיו מרותקת ושבויה ביופיו כי אני לא חושבת.

"אתה צודק." אני מיד עונה לו "לעשות דברים בלי לחשוב זה באמת מסוכן."

הוא צוחק "לפעמים גם לחשוב יותר מידי זה לא בריא." הצחוק שלו מדבק ותחושה קלילה של שחרור בוקעת בתוכי, תחושה לא מוכרת ללחוצה כמוני. זה נעים.

"אתה בהחלט אדם מלא סתירות." אני אומרת "בטח ממש קשה לחיות איתך."

הוא מרצין ואני מיד מתחרטת על מה שאמרתי חצי בצחוק "אין לך מושג כמה שאת צודקת."

"זה היה בצחוק, לא התכוונתי." אני מיד מתקנת

עיניו מחייכות "עכשיו את כבר חושבת יותר מידי."

"חושבת או לא, אני כבר עמוק בתוך הסכנה גם ככה." אני עונה בהקלה.

הוא לא מבין "את בסכנה? בגללי?"

המילים מבטאות בדיוק את המציאות. כן. אני בסכנה. מרגע שנפגשנו. אבל לא לזה התכוונתי.

"מעצם העובדה שאני דתיה, אני בסכנה 'לעשות מעשים שפלים'" אני מתעלמת מדבריו "אם הבנתי אותך נכון."

"אפשר לפרש זאת גם כך." ידיו משחקות בספל הקפה שלו והוא מביט בי בהשתאות, מחדיר את עיניו עמוק במבט חצי מאשים.

"מה?" אני קופצת

"את לא מתכוונת להתווכח איתי? להגן על הקדוש-ברוך-הוא שלך?" הוא שואל

"לא חשבתי שאנחנו מתווכחים" מה הוא מצפה שאני אגיד? "ואני גם לא חושבת שזה ישנה לך מה שאני אגיד, אתה נראה די.. סגור על עצמך."

"דווקא מאוד מעניין אותי לשמוע מה יש לך להגיד" הוא מפציר בי

אני מרגישה נבוכה. אני לא אוהבת שהפוקוס עליי.

"אני אוהבת את הדת, את המשמעות והתוכן שהיא יוצקת לחיי. בניגוד אלייך, תמיד היו לי סיבות למה כן להאמין. זה הפך להיות חלק ממני, חלק שאני אוהבת" אני לא מצליחה ממש להסביר את עצמי "תראה אני די משעממת, האמת שאני מעדיפה לשמוע אותך, אתה הרבה יותר מעניין" אני מנסה את אסטרטגיית המחמאה שמורידה את הפוקוס ממני.

"הוצאת ממני כבר מספיק," הוא מתעקש "ואת לא ממש רואה את עצמך כמו שצריך. את אחת הבנות היותר מרתקות שפגשתי. עכשיו תורי לשמוע אותך." אני? מרתקת? מה כבר יכול להיות מרתק בי? המילים שלו עוד יותר מביכות אותי ואני בטוחה שצבע הפנים שלי זהה לאודם הזנותי של המלצרית.

"תודה על המחמאה" אני לוחשת "אבל אני חושבת שאתה טועה לגביי, אני לגמרי רגילה ואין יותר מידי מה לשמוע עליי."

"את רואה? אם מישהי אחרת הייתה אומרת את זה, הייתי חושב שהיא מנסה להוציא מחמאה." הוא מגיב ברוך "אבל את, זה נראה שאת באמת מאמינה בזה." הוא נראה מוטרד "אני רוצה לדעת מאיפה השלמות שלך עם עצמך? הרוגע שלך, הביטחון הפנימי שלך." הוא ממשיך ועיניו חודרות אליי, מכריחות אותי להסתכל עמוק אל צבען הסוחף "איך אין לך את הצורך להוכיח, להתחבב על אחרים?"

אף פעם לא דיברו אליי ככה. בדרך כלל כל הבנים שהסתובבתי איתם מאוד נהנו לדבר על עצמם והנה יושב מולי דרור שדה ומתעניין בי. המילים שלו כמו מלטפות אותי.

אני מושכת בכתפיי "אני לא יודעת. אף פעם לא חשבתי על עצמי ככה..." אני באה להמשיך אבל פתאום מגיעה מעלינו המלצרית המטוקטקת ומניחה את כף ידה על כתפו של דרור.

איזו חוצפנית.

"אפשר להביא לכם עוד משהו? יש לנו גם סלטים וכריכים מאוד מומלצים." היא מסתכלת על דרור בחיוך נחמד מידי. זה מעצבן אותי. למה?

"לא תודה." דרור זורק לעברה תוך שהוא מיישר את שפתיו לחיוך נימוסי אך קר כקרח. היא מושכת חזרה את ידה מכתפיו באכזבה שלא ניתן לפספס וחוזרת לדלפק.

"אז איפה היינו?" הוא חוזר לדבר אליי בקולו הרך ועיניו מפצירות בי להמשיך. קשה לי לא להתייחס לפלירטוט האגרסיבי של המלצרית.

"נראה לי שהיא מעוניינת בך." אני מטה את ראשי לכיוון הדלפק, מאחוריו היא עומדת "והיא הייתה שמחה שלא הייתי פה עכשיו."

הוא מגלגל עיניים "את שוב מעבירה נושא."

הוא עלה עליי. אני מגלגלת עיניים בחזרה ואז הם ננעלות על שפתיו שלוגמות מהקפה. בהטיה מהירה שפתיו עולות הצידה כאילו לגרד באפו בלי ידיים, עצמות לחייו שוקעות. התנועה מגרה ואני מסמיקה.

"על מה את חושבת?" הוא אומר ואני מנערת את ראשי.

"אני חושבת... שאתה ממש מתסכל." אני עונה

הוא מגחך "בחזרה אלייך."

אני מסתכלת מחלון הזכוכית של טחנת הקפה. האבן הירושלמית המעטרת את כל חנויות הרחוב כבר הפכה כהה יותר. השמש התרחקה והחושך מתחיל לעטוף את הרחובות.

"כבר מאוחר..." אני לוחשת "תודה ששמרת לי את המחברת" אני מצליחה להעביר נושא ולמרות שאני יכולה לשבת פה עוד שעות ארוכות רק לשמוע אותו ולהסתכל עליו אני יודעת שצריך לסיים את השיחה הזאת.

"אין בעד מה" שפתיו מתרחבות לחיוך רחב, הכי רחב שאי פעם ראיתי אצלו ובניגוד לחיוכים הרשמיים והמאופקים שלו הפעם אני רואה משהו חדש. גומות.

לדרור שדה יש גומות!

ואני חושבת לעצמי שזה המראה הכי יפה שראיתי בחיי.

ממש בוגר מצידך שירה...

אני מחייכת חיוך טפשי ורחב עוד יותר בחזרה ולוגמת עוד מהשוקו בזמן שהוא מסיים את העוגייה שלו. אני חושבת ששמעתי אותו אומר "חכי פה" ואז ראיתי אותו הולך לקופה לשלם. אבל פתאום ברגע של בהירות, אני יודעת שזאת טעות. טעות להיקשר לאדון היופי בהתגלמותו שרק הגיע לפה בגלל קצת ייסורי מצפון. אני יודעת שעוד מעט כאשר הוא ילך לדרכו ואני לא אראה אותו יותר, זה יהיה כואב ומשהו פנימי וחזק ממני רוצה למשוך את הרגע, לחרוט בזיכרון את החמימות הזאת שעוטפת אותי. אם בשני המפגשים האחרונים שלנו רציתי כמה שיותר ללכת, לנתק את עצמי מהשהות איתו, לעזוב, עכשיו אני מאוד לא רוצה שהוא ילך.

"את צריכה טרמפ?" הוא קוטע את מחשבותיי.

"אממ.. האמת היא שאני גרה כמה רחובות מפה." ועם הסיבובים שצריך לעשות ברכב בכל הסמטאות הצרות האלה יהיה יותר מהר ללכת ברגל.

"אני יכול ללוות אותך ברגל." הוא מציע. המחשבה על המבטים של אבא או של השכנים שאולי יראו אותנו מחזירה אותי לייקום. אני דוחפת את ידיי לכיסים של הז'קט, כאילו להגן על עצמי.

"תודה, אני באמת יכולה להסתדר מפה לבד." למרות שאני לא רוצה לבד... אבל משהו מונע ממני להסכים.

"אני יודע, אבל אני ארגיש טוב אם תתני לי ללוות אותך." הוא מבקש והבקשה שלו פורקת אותי מנשקי, משכיחה את ההיסוסים. הוא כל-כך טוב אליי.

"או.קיי." אני מחייכת

"אפשר לעזור לך עם התיק?" הוא שואל וזה מעצבן אותי

"עד כאן!" אני קוראת יותר בקול ממה שהתכוונתי "אני לא נכה." הוא נדרך במקום ומחייך לעצמו.

אנחנו צועדים בשבילי המושבה, אוויר הרים קריר ונקי מלטף את פניי. ריח של לילה מתגנב לאפי. הוא שואל אותי קצת על האולפנא והבגרויות ואני מספרת לו גם על החנות שלנו לתשמישי קדושה שנמצאת לא רחוק מכאן. סוף סוף נושאים שאין לי בעיה לדבר עליהם. אני לוקחת אותו דרך הקיצור מהגינה האחורית של הבית ופותחת את שער הברזל הירוק המוביל אל תוך החורשה הסגורה והלא מטופחת שלנו, שהפכה להיות מקום מושבם של חתולי הרחוב. הגינה מגודרת בגדר ברזל ועצים גבוהים מטפסים. הוא נכנס אחריי, בוחן ומסתכל סביב והשער נסגר.

אני מסתובבת אליו בפתח הדלת האחורית של ביתנו, והוא ממש מולי, מבטו מורם אל עץ האקליפטוס הגדול.

"הגענו" אני לוחשת

הוא מסתכל עליי ישר בעיניים. "יפה פה." וזה כאילו הוא אמר את זה עליי. אני לא נושמת. "יש לך עלה בשיער." הוא מסתכל על ראשי ומרים את היד, בכוונה להסיר את העלה משערי. אני משתנקת ובאופן אינסטינקטיבי הולכת צעד קטן אחורה. ידו נשמטת מטה.

הוא עוצר ומישיר מבט ישר לתוך העיניים שלי, ירוק מותך, אינטנסיבי ועוד רגש לא ברור שעובר בהן. המבט שלו לוכד אותי למשך מה שמרגיש כמו הרבה זמן ופתאום הוא מניד בראשו הלוך חזור כמי שמנסה לנער מעצמו מחשבה לא נעימה.

"סליחה." הוא לוחש.

"זה בסדר." אני ממהרת ללחוש חזרה.

לרגע אחד קצר האווירה ביננו משתנה. מעטה החמימות הוסר וממחבואה יצאה לה הרציונאליות, הבהירות. ההבנה שהסיטואציה שאנו נמצאים בה היא מגוחכת. הקרבה שעטפה אותנו הייתה אשליה. אשליה נעימה שסופה להישאר בדיוק כך – אשליה. ההרגשה שלי משתקפת גם בעיניים שלו, אני כמעט בטוחה. אם כי, מרגישה מטופשת להאמין בזה.

אבל אני לא רוצה לצאת מהאשליה הזאת, אני רוצה למשוך אותה עוד קצת, ליהנות מהחמימות שעוטפת אותי. אני רוצה את נוכחותו לידי. עיניו חמות, חרדות, חסרות אונים והמבט שלו מעצים את הצורך שלי בו, מטביע את הרציונאליות עמוק עמוק בפנים, תחת שכבות עבות של רגש וצורך חזק בקרבה. פתאום הדבר שאני הכי רוצה לעשות זה להחזיר אותו למקום הבטוח שלו, להסיר את המבט הלא-יציב הזה, המפחד. שפתיו מתעקלות במהירות לגרד באפו, עצמות לחייו שוקעות פנימה, וזהו, אני לא עומדת בזה יותר.

אני מתקרבת אליו חזרה והצעד שלי גדול ממה שהתכוונתי, כך שאפנו כמעט נוגעים אחד בשני. אני מרגישה את חום הגוף שלו מתאדה לכיווני, אני יכולה להריח את הריח הטוב והמעורר של הקפה נודף מפיו, מהול בריח אחר, טוב יותר. אני נושמת עמוק והריח כאילו משכר אותי, מרטיט כל חלק בגופי. אני עוצמת עיניים לספוג את התחושה ופתאום זוג שפתיו על שפתיי, והמרחק הבלתי נסבל ביננו נעלם.

המגע של שפתיו על שפתיי שולח זרמי חשמל עדינים ונעימים המעסים בעדינות ובחמימות את כל אברי גופי מבפנים. אני מפסקת מעט את שפתיי כדי להרגיש בהן את שלו, התחושה שמיימית. ומכאן, מהקרבה אליה כל כך השתוקקתי, אני קופאת במקומי. אני לא מסוגלת לזוז או לפתוח את עיניי מהפחד להתנתק ממנו, מהפחד שהרגע הזה יגמר. שפתיו לחות. הן נצמדות אל שפתיי עוד יותר ואני יכולה לחוש את הטקסטורה המחוספסת והרכה של בשרן. המגע שלהן אחר, מרטיט, מעורר בי רגשות נעימים שאף פעם לא הרגשתי. ידיו מקיפות את מותני בעדינות. בטני נמחצת אל בטנו. עיניי עדיין עצומות. אני שומעת את דרור פולט אנקה בלתי רצונית לתוך שפתיי הרוטטות ונושם עמוק את פניי וזה מדרבן אותי עוד יותר להתקרב אליו. אני מרגישה את אצבעות ידיו על מותני, מגששות..

המגע שלו...

אני עוצרת רגע ומנתקת את שפתיי משלו כדי לנשום.. ראשי מוטה למטה כך שאנו עומדים מצח נוגע במצח. "הו.. שירה..." אני שומעת אותו לוחש כמעט בלי קול. השם שלי מתנגן בשפתיו כמו תפילה שנאמרת מעמקי הנשמה. הוא עוצם את עיניו. אני רוצה, ממש רוצה להמשיך לנשק אותו, אבל אני לא מסוגלת, משהו עוצר אותי.

זה אסור.

פתאום בבת אחת אני מרגישה דמעות זורמות לי מהעיניים, אחת אחרי השנייה. כולי מערבולת של תחושות ואני לא מסוגלת לשאת את זה יותר. אני לא מצליחה לזוז. אני לא מצליחה להפסיק את הדמעות. הפנים שלי רועדות ואני מרגישה את חיכוך פני הרטובות בזיפיו הרכים להפליא.

הוא מרחיק בבת אחת את פניו מפניי, עדיין אוחז בי. עיניו נפערות, מלאות דאגה.

"את בוכה?" הוא שואל בלחש. החרדה ניכרת בקולו.

השאלה שלו גורמת לקצב הדמעות שלי להתגבר עד שזה כבר מחניק. עיניי מוצפות, הלב שלי לוחץ, כבד מרוב רגשות. ידיו עדיין מחבקות אותי, מאמצות אותי אליו, עוטפות, מגוננות. אני לא יכולה לעשות את זה. אני לא עומדת בזה יותר. בבת אחת אני מתנתקת ממנו, הולכת אחורה במבט מושפל. אני לא מסוגלת להסתכל עליו.

"אני לא חושבת שכדאי שניפגש יותר, אין ביננו שום מכנה משותף." אני לוחשת בדמעות חנוקות, בקושי מצליחה לבטא את המילים בצורה ברורה "ביי, דרור" אני מסתובבת ונכנסת בדלת ומשם ממהרת הביתה בלי להביט לאחור.

פרק ד

דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ, לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם--לִרְעוֹת, בַּגַּנִּים, וְלִלְקֹט, שׁוֹשַׁנִּים ; (שיר השירים, ב', ו')

בבית אני פוגשת את אבא שמכין לו טוסט במטבח. אני מנגבת את פני, מסווה את הדמעות. כל מה שאני רוצה זה להסתגר בחדר ולהירגע.

"שירל'ה חמודה מה שלומך? איך הייתה הבגרות?"

"היה בסדר. בדיוק התכוונתי להכין לזניה. אגב יש כביסה במייבש מאתמול, עוד לא הספקתי לקפל." איכשהו אני מצליחה להישמע כאילו הכל כרגיל.

"אני מעסיק אותך יותר מידי, את צריכה ללמוד. עזבי את הכביסה והיום אני אכין לנו אוכל. לכי ללמוד מה שאת צריכה." אבא סימפטי כהרגלו.

"לא זה בסדר, יש לי עוד זמן. ואני גם מעדיפה להכין בעצמי." כישורי הבישול של אבא שלי...

"הבנתי את הרמז." הוא צוחק "אבל תדחי את הכביסה למחר, זה לא דחוף."

"זה בסדר." אני צריכה להעסיק את עצמי כדי לנקות את הראש, לשכוח את מה שקרה, למחוק את זה.

אבל אני לא רוצה למחוק את זה.

שמתי את המוח שלי על מצב "עבודה". להרתיח שמן במחבת. לקלף בצל. לטגן. להפעיל תנור. כל תנועה שעשיתי, כל פעולה – בתורה. הידיים רועדות. הגוף כאן. אבל המחשבות הרחק בתוך בועה חמימה שעטפה אותי לפני רגע. ההליכה הקלילה שלו. הכריזמטיות השובה בה הוא מדבר. האופן שבו החליק את האלפחורס לתוך פיו. המבט היוקד שלו לתוך עיניי. השפתיים שלו על השפתיים שלי...

מה עשיתי?

אני לא שפויה!

מקולחת ועם פיג'מה נכנסתי למיטה. לא היה טעם לקוות אפילו לשינה רצופה והחלטתי לעשות משהו שאף פעם לא עשיתי ולא חשבתי שאעשה. הלכתי לארון התרופות באמבטיה והחלקתי לתוך פי שני כדורי דקסמול לילה, אפילו שלא היה מה שיצדיק את בליעתם. תוך חצי שעה התחלתי להרגיש את הסחרחורת ואת אלחוש התחושה הפנימית שלי ושקעתי בשינה מזויפת וסוערת.

**

קרני השמש מלטפות את פניי מבעד לחלון הברזל ליד מיטתי. אני פותחת את עיני וצופה מהחלון הגדול לעבר הגינה שלנו. הראש שלי נתקף סחרחורת כשאני נזכרת מה קרה בגינה ערב קודם. אני עוצמת את עיני בחזרה ומכסה את ראשי בשמיכה, מנסה להסתתר.

ממי בדיוק אני מנסה להסתתר? מעצמי? מאלוקים?

מאוחר מידי. הנזק נעשה.

כל הלילה חלמתי עליו, עיניים ירוקות מכשפות, מבט חודר, קלסתר פנים מושלם מעוטר בזיפים שחורים רכים, שפתיים לחות-חמות, גוף בנוי, חזק, ארוך, כתפיים רחבות, שיער גולש בבלאגן וניחוח מטע פירות מתוקים. ועדיין, הוא לא יהיה שלי. הוא לא יכול להיות שלי. אנחנו לא מתאימים. אני לא יכולה להיות עם מישהו חילוני.

יום שישי היום, וזה נותן לי זמן להתכרבל לכדור במיטה ולטבוע במחשבות, באשליות, בחרטות... איך נתתי לו להגיע עמוק אליי.

איך נתתי לו ללכת?

הטלפון מצלצל. זאת רינה. אני עונה חצי ישנונית.

"שירה השעה כבר 10:00 לא מתאים לך. אבא ביקש לתת לך לישון. הוא אמר שאת לא מפסיקה ללמוד, הוא נמצא כל השבוע בחנות." כבר כמעט שכחתי שהייתה לי בגרות.

"כן אני גמורה." אני עונה, נזכרתי שאתמול התכוונתי להתקשר אליה "מה קורה בבית, יש משהו חדש אתכם? וארז?"

"האמת שהכל ממש בסדר, אני חושבת שעכשיו שחזרנו לשגרה אולי תבואו לאכול אצלנו בשישי בערב?" היא אומרת כאילו לא היה ולא נברא ריב עם אמיר אי פעם.

"את בטוחה? את לא רוצה עוד קצת זמן איכות עם אמיר, את יודעת, רק לפני שניה..."

"כן, כן אני בטוחה" היא אומרת בקול משכנע. "אני מבטיחה שהכל יהיה בסדר, כנראה היה רק משבר קטן. אני מצטערת שערבתי אותך יותר מידי שירה, סתם עשיתי פיל מעכבר. חוץ מזה ארז ממש מתגעגע!"

"טוב, קנית אותי עם ארז." אני מחייכת. אף פעם לא אהבתי ילדים קטנים עד שהוא נולד. מדהים איך קירבת דם יכולה להשפיע.

"באמת? אז מה הסיכוי שאת קופצת לשחק איתו קצת עכשיו? הוא משתגע בבית וכנראה יש לו עוד זמן עם הגבס." האמת שכל מה שאני רוצה לעשות זה לשקוע במיטה ולהיות לבד, אבל רינה קודמת.

"סבבה, את רוצה שאני אקח אותו למתחם התחנה הראשונה עם הכיסא גלגלים?"

"זה יהיה נהדר! וכך אני אוכל לבשל."

"אחלה." אני מנתקת. אני חושבת לעצמי כמה זה אבסורד שכל הדיכאון הזה הוא בעצם בגלל שרינה שלחה אותי לדרור. אם היא רק היתה יודעת...

אני מקימה את עצמי בכוח מהמיטה, זורקת על עצמי בחוסר חשק חולצה גזורה וברגע של מרד את מכנסיי הג'ינס שהיו קטנים על מיכל. זאת פעם ראשונה שאני יוצאת עם מכנסיים מהבית. לא חשבתי שאני אלבש אותם עד סיום הבגרויות אבל הזמן הזה כל-כך נמתח. מה כבר הסיכוי שאפגוש איזה מורה במתחם התחנה? אודליה תהיה גאה בי, אני מחייכת לעצמי. היא מנסה לשכנע אותי לעבור למכנסיים כבר שנה. את עבודת התשתית עם אבא היא כבר עשתה, כבר לא יהיה לו אכפת.

במתחם התחנה הראשונה בדיוק החל מופע ריקודים של חוגי העיר ואני תופסת לי פינה בקהל יחד עם ארז. זה מעביר קצת את הזמן ונגמר מהר מידי. אני מרגישה רע בשביל ארז שכל-כך אין לי חשק ומחליטה לפצות אותו ואותי בגלידה.

"וניל עוגיות ליפיפייה בתכלת." קורא המוכר המקועקע בגלידריה העמוסה. "ותוסיף לה שוקולד חם על חשבון הבית" הוא נועץ בי עיניים שובבות ובוחן אותי.

אני נבוכה מההערה הבוטה שלו ואיך שהוא אמר אותה. רגע.. אולי זה הג'ינס? די שירה, תפסיקי לחשוב שכולם מסתכלים עלייך. הוא סתם משתעשע. כל התחנה פה מלאה בבנות שלבושות הרבה פחות ממני.

אני מתיישבת עם ארז ואנחנו מלקקים את הגלידה. הטעם מדהים, מרגיע את בטני המקרקרת ואת ראשי העייף מרוב מחשבות. ארז מספר לי על הרופא בבית חולים והליצן הרפואי שבא לבקר אותו כשהוא נפצע. אני קמה להביא מפיות.

"שירה, למה את חילונית עכשיו?" הוא שואל כשאני חוזרת. מה?

"אני לא חילונית. למה אתה חושב שאני חילונית?" אני שואלת

"כי את לובשת בגדים של חילונים." הוא מצביע על המכנסיים שלי. מי לימד אותו את זה?

אני מחייכת אליו "לא מתוקי, זה לא אומר שאני חילונית. יש דתיות שבוחרות ללכת עם חצאיות, כמו אמא שלך ויש דתיות שבוחרות ללכת עם מכנסיים, כמו דודה אודליה למשל או כמוני."

"אבל אבא אמר שאודליה חילונית כי היא הולכת עם מכנסיים." הוא אומר בתום

אוי אמיר.. בא לי להרביץ לו! מה אני עונה על זה? לאודליה, שאף פעם לא סימפטה את אמיר, בטוח יהיה מה להגיד על זה. שתחזור כבר מהודו, אני מתגעגעת אליה...

"אממ... אולי אבא התבלבל. גם אודליה וגם אני לא חילוניות אפילו שאנחנו הולכות עם מכנסיים."

"אהה" הוא עונה. ואני נותנת לו נשיקה.

***

אחרי שעה הטלפון שלי מודיע על קבלת מסרון.

צחי: היי שירה, מה קורה? אני בבית, רוצה לקפוץ ללמוד?

אוי... הבגרות במתמטיקה. אני צריכה לנצל את ההזדמנות ללמוד עם עוד מישהו. הרי לבד אין לי סיכוי להצליח להתרכז במשהו עכשיו, אבל הבטחתי לרינה שאהיה פה עד 14:00. אני שולחת לו מסרון בחזרה.

שירה: איזה מקסים מצידך, תודה! אבל אני בבייביסיטר בתחנה עם אחיין שלי עד 14:00 L

הוא עונה מיד

צחי: באסה. רוצה שאבוא לשם?

שירה: בטח! אבל בטוח שאתה יכול?

לא נעים לי לגרור אותו לפה.

צחי: כן, די משעמם פה בבית. אני בדרך עם הספר של גיאומטריה.

**

צחי ואני יושבים על אחד מספסלי העץ ופותרים תרגילים בגיאומטריה בזמן שארז משחק בקוביות באחד משולחנות הפעילות החופשיות המפוזרות במתחם. "אני לא מאמינה שאתה אשכרה זוכר את כל זה." אני מתפעלת מהגאונות של צחי " עברו איזה שנתיים מאז שעשית את הבגרות." צחי חושף בחיוכו סט שיניים מושלמות, לאחר שעברו טיפול אורתודנטי קשה במשך 3 שנים. צבע הלבן הבוהק שלהן מודגש עוד יותר ברקע עורו השחום.

"שטויות" הוא אומר בקול גברי. אני שמה לב שהקול שלו גם השתנה. הוא נהיה ממש גבר. "נראה לי שאת די מסודרת לבגרות." הוא סוגר את הספר.

"אני מקווה." קול אנחת ייאוש יוצא מפי. "אני מתה להיות אחרי."

"מה באמת התוכניות שלך אחרי?" הוא שואל בסקרנות. בזיק של חוסר ביטחון עובר בעיניו השחורות.

"אממ... קצת שביל ישראל ואז, האמת שאין יותר מידי זמן עד השירות, לא נראה לי שאספיק משהו, מתי הגיוס שלך?"

"מרץ" הוא אומר "יש זמן. אולי אני אצטרף אליכם לשביל ישראל? נראה לך שתהיה להם בעיה?"

"לא בכלל לא. אבל אתה בטוח? אתה לא מכיר שם אף אחד חוץ ממיכל." אני מתפלאת מהבקשה שלו

"מיכל סבבה." הוא אומר "היא עדיין בעניין של להחליף חברים כמו גרביים?"

אני צוחקת "מיכל תמיד תישאר מיכל. למרות שהרבה זמן יחסית לא היה לה חבר."

"ואת? יש לך חבר?" הוא שואל, מפתיע אותי. חשבתי שהוא מכיר אותי, אף פעם לא היה לי חבר.

"לא... זה לא ממש מתאים עכשיו עם כל הבגרויות, אין לי ממש זמן לזה וגם לא התחלתי לחשוב על זה בכלל, זה משהו של גדולים, לא?"

הוא מסיט את מבטו ממני, מחוייך בביישנות. "את עוד שניה בת 19, את יודעת. אני חושב שזה מספיק גדול" הוא נשמע קצת רציני והוא חוזר להביט בי.

"אולי אחרי הבגרויות. בלי לחץ." אני קורצת לו "הדודות עוד לא התחילו להציק לי אז אני אנצל את זה."

"כיף לך. לי כבר מציקים מזמן." הוא רוטן

"טוב כמעט בן 20 ובמכינה של דוסים." אני קוטלת אותו

"את צוחקת עליי?" הוא אומר משועשע

"קצת." אני מחייכת. הרבה זמן לא היתה לי כזאת שיחה משוחררת ורגועה עם מישהו. אני מבינה עכשיו כמה התגעגעתי אליו "אז מי מציק לך?" אני שואלת

"בגלל שאחותי מתחתנת ואני אחריה בגיל, אז כל מי שמגיע אלינו הביתה לאחל מזל טוב מתחיל עם ה'בקרוב אצלך' שלו. מה נסגר איתם? כאילו, עוד לא התחלתי צבא אפילו!" הוא מתלונן

"נשמע קטלני." אני אומרת "צחי המסכן..."

הוא מחייך ופתאום מוציא מהתיק שלו חבילת ופלים "מן", הוופלים שאני הכי אוהבת ובמשך כל תקופה ההדרכה שלנו היינו אוכלים אותם ביחד.

"את באה לקנות קולה?" הוא מציע וקורץ

"ברור!! אין עלייך צחי" אני רואה את הניצוץ בעיניים שלו.

"את יודעת שירה, הרבה זמן לא היה לי סתם כיף עם מישהי. הבנים במכינה כאלה כבדים וכל החברים מהשכונה כבר כמעט ולא חוזרים הביתה. אנחנו צריכים להיפגש יותר."

"אני מסכימה." אני עונה בשמחה "אני בינתיים פה, אז תמיד שאתה יוצא תתקשר אליי. ואני אדבר עם החבר'ה לגבי שביל ישראל, יהיה כיף אם תבוא."

הוא מחייך אליי שוב חיוך מאוזן לאוזן "שנלך?"

אנחנו צועדים לעבר הבית שלנו, צחי דוחף את כיסא הגלגלים של ארז למרות ההפצרות שלי לעשות את זה בעצמי. אנחנו נכנסים הביתה כדי שאוכל להביא לצחי את הספר באלגברה ושהוא יעבור על החומר שאני צריכה בו עזרה.

אבא במטבח, מכין את הצ'ולנט הקבוע שלו למחר. באסה... חשבתי שהוא עדיין יהיה בחנות, עכשיו הוא יראה אותי עם מכנסיים ויתחיל לשאול שאלות.

"היי אבא, אני פה עם צחי אלמליח וארז." אני קוראת שידע שאני לא לבד, וככה אולי הוא יחכה עם החקירה

"שלום צחי," הוא יוצא לעברנו "הרבה זמן לא ראיתי אותך פה, מה שלום ההורים?"

"עייפים, עסוקים בלארגן את החתונה של נירית. אבל שלומם טוב, ברוך ה'" הוא עונה בנימוס

"תמסור להם דרישת שלום." אבא מהנהן "שירה, זה הגיע בשבילך מקודם. השליח אמר שגבר שלח אותם." הוא מצביע על זר צבעוניים גדול שמונח על שולחן פינת האוכל.

מה?

פרחים? בשבילי?

אני מסתכלת במבט ספקני "בטח טעות." צחי לידי נראה נבוך ומאוכזב משום מה.

"יש שם פתק, כתוב את השם שלך." אבא אומר

אני מתקרבת לעבר השולחן ונוטלת את הזר בידי. הוא מקסים. יש שם לפחות 8 צבעים שונים של צבעוניים טריים ורעננים. כחול, צהוב, כתום, ירוק, כחול, אדום, סגול, לבן. ריח של אביב נודף מהן.

אני פותחת בהיסוס את המעטפה הלבנה הקטנה והמרובעת שמהודקת לצלופן העוטף את צרור הפרחים.

שירה,

אני רק רוצה לדעת שאת בסדר.

תתקשרי אליי בבקשה

דרור

051-388-9937

אני מרגישה את כל האוויר נשאב החוצה מהגוף שלי, ואני מגייסת את כל הכוחות שלי כדי להמשיך לעמוד יציב. הלב שלי דופק כל-כך חזק שאני יכולה לשמוע את הדפיקות של עצמי. אני רוצה לבכות, אבל אבא וצחי מולי, נועצים בי מבטים ומצפים להסבר.

"שירהל'ה את בסדר, את חיוורת כמו סיד." אבא שואל בדאגה

"כן, זה שום דבר." אני ממהרת להרגיע "אי-הבנה כנראה."

צחי עומד שם כמו גולם, ונראה כאילו הוא בלע משהו גדול מידי. הוא דוחף את ידיו לכיסים, לא מוצא את עצמו. אני מניחה את הפרחים חזרה על השולחן, מקפלת את הפתק ודוחפת אותו לכיס המכנסיים שלי.

"אני אלך להביא את הספר, חכה פה רגע." ואני רצה לחדר ומביאה לצחי את הספר.

הוא מחייך בנימוס מבויש. "תודה, נדבר. שבת שלום."

"שבת שלום." אני עונה וצחי יוצא מהבית.

**

שבת נכנסה, אני שוכבת על הבטן במיטה שלי, מקולחת ולבושה. זר הצבעוניים היפים מקשט את חדרי בתוך וואזה מזכוכית שהנחתי על השולחן. אני מרגישה טרודה, חסרת מנוחה. לפחות הצלחתי להתחמק מאבא מעניין הפרחים ואפילו מהמכנסיים. בחכמה של הורה מנוסה הוא פשוט לא שאל שאלות.

אני עוברת באצבע המורה שלי על אותיות כתב היד שבפתק המצורף ותוהה לעצמי אם זה כתב ידו, או של המוכר בחנות הפרחים.

"רק רציתי לדעת שאת בסדר"

לא. אני לא בסדר

בכלל לא בסדר

התמונה מאתמול צפה ועולה בזיכרוני. דרור. אנחנו מכירים רק שלושה ימים, נפגשנו שלוש פעמים וכבר הצלחת לחדור מתחת לעור שלי. בן 26, יפה עד כאב. כריזמטי בטירוף. חכם אפילו יותר. אבל חילוני, לא סתם חילוני, שונא דת. לא ככה תכננתי את הנשיקה הראשונה שלי. את המגע הראשוני שלי עם גבר. זה לא היה אמור לקרות.

זה לא קרה.

אני טומנת את פניי בכפות ידיי. זאת הייתה טעות, רגע של חולשה. אני צריכה להמשיך הלאה לשכוח שזה קרה. הזמן יעבור ואני אשכח הכל. רינה ואמיר חזרו לשגרה אז אין יותר פגישות עם עו"ד שדה. לא תהיה ביננו שום אינטראקציה. אני אתרכז עכשיו בבגרויות ואחר כך טיול ושירות לאומי ואולי אני אמצא מישהו אחר, ואולי פשוט לא יהיה לי זמן לחשוב. זה יעבור. אני רק צריכה לתת לזה זמן.

אצבעותיי מוצאות את דרכן באופן לא מודע לשפתיי התחתונות, ממששות את הבשרנות הרגישה, אני נזכרת במגע של שפתיו עליהן.

דיי.

זה יעבור. זה חייב לעבור.

אני קמה מהמיטה מיישרת את שמלת השבת התכלת הצנועה ביותר שלי, שרוולים מכסים את המרפק, אורך חצאית 7/8, עומדת בסטנדרטים של האולפנא. אני לוקחת את הסידור שלי מהמדף ואחרי שאני שולחת מבט חטוף אחרון לזר המקסים שמוסיף צבע וחיים לחדרי המשעמם אני יוצאת לבית-הכנסת. יש לי הרבה על מה להתפלל.

**

ביציאה מבית-הכנסת אני פוגשת את מיכל וצחי מדברים על שביל ישראל, אחרי ששלחתי לה הודעה מקודם והיא הסכימה בלי בעיה שהוא יבוא. אני מצטרפת לשיחה לוודא שמיכל לא תהיה קשה מידי עם צחי הביישן.

"אוהל בנים, אוהל בנות, זה ברור." היא מסבירה לו "אבל אנחנו נישן בחופים מעורבים ואם יבוא לי להיכנס למים אני אכנס."

"ואם אני אמצא חוף מבודד? מה זה משנה לך?" הוא מנסה

"לא! אנחנו לא בני 15." היא מטה את שערה הבלונדיני לצד בתנועה עקשנית. "חופים מבודדים הם לא מוסדרים ואין אפילו ברז אחד לשטוף פנים בבוקר."

"היי, מה קורה?" אני נכנסת באמצע

"חוץ מזה שצחי עוד לא השתחרר מהדוסיות של בני-עקיבא בקטע מוגזם, הכל בסדר." מיכל רוטנת, צחי מגלגל עיניים.

"עוד לא התחלנו את הטיול ואני רואה שאתם כבר מסתדרים מצוין" אני צוחקת "אגב מיכל לצחי יש גזייה אז לא צריך לקנות" אני מנסה להפיג את המתח ביניהם

"וואלה?" מיכל זורחת "אדיר! טוב אני חייבת לעוף, בן דוד שלי השווה מאנגליה אצלנו עם חבר, צ'או."

צחי מסתכל עליי מגלגל עיניים "איך את חיה איתה?"

אני מגחכת "היא ממש בסדר, רק צריך להכיר אותה."

"טוב אם את אומרת..." הוא זורק לאוויר ואז מציע "רוצה לבוא אליי אחרי האוכל לקינוחים?" קולו מלא תקווה

הקינוחים של גברת אלמליח קטלניים אמנם, אבל אני צריכה זמן להיות לבד.

"תודה אבל אני ממש חייבת לישון, הולך להיות לי שבוע עמוס עם הבגרות במתמטיקה..." אני עונה בהתנצלות

"את בטוחה? היא הכינה את השמרים-שוקולד..." הוא מנסה לפתות אותי.

"צחי! זאת ממש מניפולציה רגשית לנסות לשחד אותי בזה, אתה יודע את זה. מצטערת אבל אני באמת לא יכולה. תמסור לאמא שלך ד"ש בשמי, אוקיי?" אני אומרת, והאכזבה ניכרת על פניו.

"אוקיי, אני אמסור" הוא אומר ואני הולכת לבית של רינה.

**

בבית של רינה עולים ריחות של שבת, כבר חצי שנה שלא אכלנו פה בשישי בערב אחרי שפעם זה היה לפחות אחת לחודש. רינה תירצה את העניינים עם תקופה עמוסה בבית-ספר שבו היא מלמדת ואבא, כרגיל, לא שאל יותר מידי שאלות. אני רואה שרינה עוטה מטפחת ראש לראשה, כמו פעם.

אני הולכת למטבח לעזור לרינה עם הסלטים בזמן שאבא ואמיר יושבים בסלון ומדברים על המצב הביטחוני בארץ שחזר להיות רגיש עכשיו. רינה מחייכת, היא נראית קורנת, הצבע חזר לה לפנים, זה ממלא אותי תקווה. אני שואלת לגבי המטפחת והיא מספרת לי שהיא החליטה להחזיר את הכיסוי ראש אחרי שהיא ואמיר החליטו לחזור.

"אז איך הצלחת לשכנע את אמיר ללכת לייעוץ?" אני שואלת בלחש, בידיעה ברורה שאבא ואמיר לא יכולים לשמוע אותי.

"לא הצלחתי. אבל זה לא משנה, הוא באמת משתדל עכשיו, הוא רוצה ליישר את ההדורים ביננו" אני מרימה גבה, קצת סקפטית. איך אפשר להשתנות פתאום בבת אחת? אבל אני שותקת, אני הרי לא מבינה בזה כלום.

"טוב, אם את בטוחה שזה הדבר הנכון. העיקר שטוב לך, ואני מקווה שזה באמת יהיה לטווח ארוך." אני אומרת

רינה נאנחת "נישואים זה לא דבר פשוט שירה, את תראי בעזרת ה' כשתגיעי לזה שצריך לעבוד מאוד קשה כדי לשמר את הביחד, הרבה עבודה עצמית, הרבה ויתורים." אני רואה שהיא זקוקה לדבר, אבל היא שוקלת מילים כי זאת אני "זה לא גן של שושנים ויש גם ילד שצריך לדאוג לו."

יש גוון של עצבות בקולה, אני מנסה להבין את מה שהיא אומרת. "אבל בסך הכל טוב לכם ביחד? כלומר, אם מחברים את כל הקשה עם היפה ביחד, אז את מרגישה מאושרת?" אני שואלת

"כן. תראי, אחרי שמביאים ילד ואחרי שעובדים קשה בשביל השני, האושר מגיע מהנתינה." היא מסבירה. אני מרגישה שהיא מנסה לשכנע את עצמה. אני חושבת כמה שהיא דומה לאבא בעניין הזה. אבא שלנו ויתר על האושר האישי שלו בשבילנו, מאז שאמא נפטרה. כשהייתי קטנה לא הבנתי את זה אבל עכשיו הרבה פעמים כואב לי לראות אותו לבד, אני מתארת לעצמי שזה קשה לו.

"אני הייתי חושבת שהילדים מאושרים שטוב להורים שלהם." אני אומרת "תראי את אבא למשל, ויתר על אישה חדשה בשביל לגדל אותנו ועכשיו לא טוב לי לראות אותו לבד."

"זה משהו אחר לגמרי." היא אומרת, כבר לא נוח לה עם השיחה אולי דיברתי יותר מידי. "טוב, שנגיש הכל לשולחן ונתחיל?"

אנחנו יושבים בשולחן ואמיר מתחיל בשירת "שלום עליכם". כרגיל לא נוח לי להצטרף לשירה כשהוא נוכח. פעם הייתה לו איזו הערה על שירת נשים ושהאולפנות היום מדרדרות את הבנות לפרוק עול. הארוחה עוברת בכיף, כאילו לא היה דבר. ארז מקבל הרבה פינוקים בגלל הגבס. אבא שלי מעדכן על מצב העסקים בחנות, אמיר אומר דבר תורה ארוך ומשעמם בזמן שרינה ואני עסוקות במטבח ובלהאכיל את ארז.

נראה שהכל חזר להיות כרגיל. חוץ ממני.

אבא ואני נפרדים מרינה ואמיר והולכים בשקט של שישי בערב הביתה.

**

הימים הבאים חלפו לאט. יום מושך יום. שעה רודפת שעה. הצלחתי להתאפק ולא ליצור קשר עם דרור, וגם הוא לא ניסה ליצור קשר איתי. זה נהיה קצת יותר קל, למרות שהחלומות עליו בלילה לא פסקו. צחי עשה מעל ומעבר בשביל לעזור לי עם הבגרות במתמטיקה, הוא אפילו לקח חופש מהמכינה יומיים קודם וזה היה מהלך מבורך היות ולא הצלחתי כל-כך להתרכז כשלמדתי לבד.

מחר הבגרות. אני שוכבת על הבטן במיטה בחדר, מרפקיי נשענות על המיטה וכפות ידיי מחזיקות את הפנים שלי. ספר המתמטיקה לפני ואני מנסה לשנן נוסחאות בע"פ. מידי פעם אני מציצה אל זר הצבעוניים שעל השולחן. אני נופלת לשינה.

אני על גג מגדלי עזריאלי, עטופה בטלית, רוח חזקה מעיפה אותי, אני מחזיקה חזק בטלית, אני נופלת, אני באוויר הרבה זמן. אלוקים תציל אותי. אלוקים אני לא רוצה למות. בבקשה. אני מסתכלת למטה. אני רואה את דרור. שירה תעזבי את הטלית. מהר. את חייבת לעזוב את הטלית. דרור תציל אותי. דרור לא. אני לא עוזבת. בום!

אני מתעוררת בבהלה.

מה זה היה?

עוד חלום על דרור. אני מכסה את עצמי בייאוש ומנסה לחזור לישון.

ביום שסיימתי עם הבגרות במתמטיקה חזרתי קצת לדיכאון. הבגרות הבאה רק עוד שבוע וחצי ולמרות שעדיין מוקדם מידי ללמוד אני ניגשת לשולחן להוציא מהמדף את הספר באזרחות. אני רואה במבט חטוף שזר הצבעוניים התחיל לנבול, מחשבה מגוחכת עולה לי, שזה בעצם מסמל את סיום הקשר ביננו לנצח, תכף הפרחים ימותו ואני אוכל לחזור לחיים היציבים והמשעממים שהיו לי קודם. אני מסתכלת שוב על הפרחים, הם עדיין יפיפיים. אף אחד לא שלח לי פרחים אף פעם, למה הוא עשה את זה?

ברגע של חוסר-רציונליות אני לוקחת את הזר, קושרת אותו בגומייה, הופכת אותו ותולה אותו על אדן החלון לייבוש.

זר כל-כך יפה חבל לזרוק לפח.

פרק ה

פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר, נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ, בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת; (שיר השירים, ה')

עברו חודשיים מאז הפגישה שלי עם דרור בבית הקפה והתקרית בגינה. אלא היו גם החודשיים האחרונים של הבגרויות. היום בערב חוגגים למיכל יומולדת ברוזה. היא סוף סוך בת 18 ויכולה לשתות. בגלל הפיגוע הדקירה שהיה אתמול בעיר ומתקפת הגראדים על באר שבע, כולם לחוצים להסתובב בחושך אז קבענו לצהריים. וכמובן, הבוקר סיימנו את הבגרות האחרונה שלנו, "אז אין תירוצים חייבים לצאת לחגוג" קבעה מיכל בנחרצות.

הפציעה של ארז הייתה כנראה יותר חמורה ממה שחשבו וזה החזיר את רינה ואמיר לשגרה של חיי משפחה נורמטיביים, לפחות כלפיי חוץ. הכל סבב סביב ארז. המחשבה של רינה להתגרש נשכחה כלא הייתה.

בחנות תשמישי הקדושה אנו נערכים לעומס תיירות הקיץ ולא תחסר לי עבודה בהזמנת מלאי וטיפול בלקוחות. במיוחד עכשיו שאבא טס לניו-יורק במסגרת הנסיעה השנתית שלו לאזכרת סבא-רבא והעובדת שלנו בדיוק עכשיו לקחה כמה ימים חופש. הכל כביכול הסתדר וחיי חזרו להיות כמו שהיו, עסוקים, משעממים ונטולי דרמות. בדרך הביתה מהבגרות האחרונה הרגשתי את תחושת החופש ממלאת אותי.

יום חמישי היום והמסעדות במושבה עמוסות למרות שהשעה רק 15:00 אחר הצהריים. אני צועדת לכיוון הבית של מיכל, להתארגן ביחד ליציאה. מיכל מנסה לשדל אותי למרוח איפור. היא כל-כך בעניין שאין אפשרות להתנגד לה.

"רק קצת איילינר ומסקרה, זה יבליט את העיניים המהממות שלך, יש לך צבע מזה מיוחד." היא נשמעת כמו מאפרת מקצועית שמתחנפת ללקוחות שלה.

"אומרת גברת עיניים כחולות. ויש לי עיניים חומות, מה מיוחד בזה?" אני אומרת

"זה לא חום. זה דבש/זהב, יותר כמו גוונים של חמאה, ויש לך מסגרת מסביב, את חייבת הדגשה." היא נוטלת בידה עיפרון שחור ומושיבה אותי "זה עמיד במים, אל תדאגי."

"מיכל... אני באמת..." אני מנסה להתחמק

"שקט, זה היום הולדת שלי היום." היא מצווה עליי בקולה העקשני ואני נקרעת מצחוק

אחרי ששטפתי בשירותים שלה את האודם המוגזם שהיא שמה לי, אני מודדת מכנס ג'ינס שחור של איזה מותג שהיא הביאה לי, מפתיע כמה שאני מרגישה בנוח במכנסיים. היא מביאה לי חולצה בצבע ירוק תפוח, דווקא יפה. אני קצת מרגישה כמו מיכל, נשית מידי, בוגרת, אבל שיהיה.

בחדר מיכל מחליקה את השיער "אוף אני שונאת את זה, למה השיער שלי לא יכול להיות נורמלי, איזה כיף לך שהשיער שלך חלק טבעי." היא רוטנת

"דווקא אני אוהבת את השיער שלך עם גלים." אני מציצה בשעון, כבר 16:00.

"אנחנו לא אמורים להיות שם כבר?" אני שואלת אותה

"כן, יש לנו עשר דקות לאיחור אופנתי, שיחכו קצת." היא עונה לי בילדותיות

"אוקיי." אני צוחקת "רק אל תשכחי שהבטחתי להחליף את רינה בחנות ב-18:00."

"כן, מבאסת" היא מסיימת להחליק את השיער ואנחנו יוצאות.

**

ה"רוזה בר" הומה אדם. זאת הפעם הראשונה שאני שם. למרות שהשמש עדיין לא שקעה בפנים יש אווירה של לילה. ספות עור שחורות ואדומות מפוזרות לאורך כל המקום, כוסות יין תלויות מהתקרה בקו שמעל לבר המרכזי. אורות עמומים מגיעים מלמעלה מחוזקים קלות בנרות שפזורים על השולחנות השחורים. לאורך הקירות יש מסכי פלזמה ענקיים שפתוחים על MTV ומשדרים קליפים נועזים של בחורות רוקדות ריקודים זנותיים בביקיני למרות שהמוסיקה ברקע בכלל לא תואמת למה שמשודר. זה גורם לי להרגיש קצת לא בנוח.

אני מזהה את צחי וחבר שלו, נראה לי שקוראים לו אייל, יחד עם עוד שני בנים מהשבט שלנו בשולחן בפינה. אני מזהה גם את אביגיל שקועה בשיחה עם הבנים. טל ואמיתי החליטו לוותר על היציאה כי לא מתאים לאמיתי לצאת לבר גם אם הוא כשר. אנחנו ניגשות לשולחן.

"אה אז את שירה" אומר אייל בעוקצנות. צחי נראה נבוך מסמן לו להירגע.

"נעים מאוד." אני מחייכת ולוחצת את ידו המושטת אליי. מה הוא רוצה? "ואתה אייל, נכון?"

"כן, כן זה אני." הוא אומר בביטחון מוגזם "את יודעת שצחי פה לא מפסיק לדבר עלייך ואני רואה שאת גם לא שומרת נגיעה" הוא אומר ומפנה את מבטו אל צחי בחיוך מרוצה "אמרתי לך!"

מה לעזאזל?

אייל הזה גורם לי לחשוב שאולי כדאי לחזור לשמור נגיעה באופן טוטאלי שוב. אפשר לחשוב מה עשיתי... צחי מגלגל עיניים "אל תתייחסי אליו שירה, הוא מילא את עצמו בבירה בבית כי התקמצן להזמין פה בבר." הוא עוקץ אותו חזרה.

"ברור. שלושים שקל לחצי ליטר שאני קונה בשמונה שקל בסופר, לא חבל?" חוץ מזה שהמשכורת הצבאית לא מספיקה לכלום.

"קמצן" צחי לא שם עליו "מה את שותה שירה?"

"האמת שאני לא ממש אוהבת לשתות..." אני אומרת

"היא תשתה בריזר." מיכל ממהרת לקבוע ומסמנת למלצרית לבוא. "פעם שעברה אמרת שזה נסבל."

"לא יצא ממנה הרבה אם היא תשתה רק בריזר." אייל קורא לעבר צחי "תשכנע אותה גם כמה שוטים, באנו לחגוג, לא?" מה נסגר איתו?

מיכל ממש בעניין של לפרוק עול היום והיא לא מפסיקה לשדל את כולם לשתות. צחי במפתיע זורם איתה ובזמן שאני עוד לא סיימתי את הבריזר הוא כבר שתה ליטר בירה, שוט של טקילה וצ'ייסר אחד. הוא מספר לי שהוא כנראה לא התקבל לקורס טיס וההורים שלו מנסים עכשיו להפעיל קשרים. אני מתבאסת בשבילו, אני יודעת שהוא ממש ממש רצה את זה.

בזמן שאייל מבקש מהמלצרית עוד בייגלה חינם אני שמה לב שכבר 17:30. מזל שאני צריכה להחליף את רינה בחנות כי האווירה פה כבר נהיית לי ממש לא נוחה. אני מוציאה מהארנק שלי שטר של חמישים ונותנת למיכל.

"כבר?" היא קוראת באכזבה.

"מצטערת. אני חייבת ללכת. יום הולדת שמח. אני קמה ומחבקת אותה." אני שמה לב שצחי עוקב אחרי במבטו.

"לאן זה?" הוא שואל

"אני מתגברת בחנות. אבא שלי בחו"ל." אני מסבירה.

"בואי אני אלווה אותך." הוא מיד קם, אני שמה לב שהתנועות שלו מהירות יותר, והטון שלו מלא בביטחון, בניגוד לבדרך כלל. כנראה מהשתייה.

"באמת שלא צריך," אני אומרת "חבל, תהנו." אבל צחי בשלו.

אנחנו צועדים לכיוון הבית שלי לקחת את המפתח ששכחתי וצחי מתחיל לספר לי על אייל והירידה שלו בדת לאחרונה. מסתבר שהייתה לו חברה שממש דרדרה אותו, הם נפרדו וחזרו כמה פעמים ואז שלשום היא עזבה אותו "סופית" והוא ממש שבור מזה.

"נשמע רע" אני אומרת. האמת שמוזר לי לחשוב על אייל בתור אחד שמתאהב חזק, הוא נראה כזה שטוטניק לא רציני..

"לך היה מישהו כזה?" הוא שואל פתאום

"מה זאת אומרת?" אני שואלת, למרות שאני יודעת למה הוא התכוון, אני פשוט לא רוצה לחשוב על התשובה.

"מישהו ששינה את כל העולם שלך, שכל החיים שלך פתאום סבבו סביבו" הוא שואל, מפתיע אותי בישירות שלו.

"צחי אתה יודע שאף פעם לא היה לי חבר." אני אומרת, איך אני מעבירה נושא? אנחנו נכנסים לבית שלי.

"וזה ששלח לך פרחים?" הוא שואל. אני מסתכלת עליו ורואה עליו שזאת שאלה שהוא רצה לשאול הרבה זמן, כנראה האלכוהול החדיר בו אומץ פתאום.

"לא, זאת הייתה אי-הבנה. אמרתי לך." אני אומרת קצת בכעס. אני לא רוצה להיזכר בזה.

"אז לא היה לך אף פעם משהו עם מישהו? ולא היית רוצה שיהיה לך?" הוא ממשיך לשאול בזמן שאני מפשפשת בארון המפתחות מנסה למצוא את המפתח לשער החיצוני של החנות. איזה דפוקה אני! השארתי את זה בבית של רינה.

"שירה?" צחי שואל

"סליחה, מה שאלת?" אני עונה

"שאלתי אם באמת אין לך שום דבר לאף אחד. אם לא היית רוצה מישהו שיהיה קרוב אלייך." הוא שואל שוב

"צחי, אני לא מבינה למה אתה שואל אותי את כל זה." אני חייבת להספיק ללכת לרינה כדי שיהיה לי איך לנעול את השער של החנות בסגירה.

"אל תעשי את עצמך כאילו את לא יודעת." הוא אומר באמפטיות יתר, עם כוונות ברורות. זה מבהיל אותי קצת "אני חיכיתי הרבה זמן להגיד לך את זה."

"להגיד לי מה?" אני שואלת בלחץ

"את יודעת מה." הוא אומר בקול נחוש הפעם, משהו בטון שלו גורם לי להתרכז בו, אני מסתכלת עליו, רואה משהו אחר במבט שלו, לא צחי התמים שאני מכירה. זה קצת מרתיע אותי ואני חוששת ממה שהוא הולך להגיד.

"את יודעת שאני רוצה שננסה להיות ביחד, ואני חושב שגם את רוצה את אותו הדבר." הוא אומר "אל תגידי לי שכל הזמן הזה שבילינו ביחד בחודשיים האחרונים לא גרם לך לחשוב על זה קצת." הוא מתקרב אליי, קצת יותר מידי, ואני קופאת במקום. אני לא רוצה לפגוע בו.

"צחי... אני לא בטוחה..." אני מתחילה להגיד.

"אני יודע שאת לא בטוחה, גם לי זאת פעם ראשונה, אבל אני אף פעם לא הרגשתי ככה עם מישהי." הוא כאילו שופך את מה שהוא שמר לעצמו במשך זמן רב.

"צחי, אתה יודע שאנחנו חברים ממש טובים וממש כיף לי להיות איתך ובחודשיים האחרונים אתה ממש.. הצלת אותי." עזרת לי לשכוח קצת את דרור "אבל אני חושבת שזה יהיה טוב אם זה ימשיך ככה."

"זה יכול להיות יותר טוב," הוא מתקרב אליי פתאום, קרוב מידי. אני מריחה את ריח האלכוהול נודף מפיו. "בואי ננסה שירה, בבקשה."

אני המומה, מה הוא עושה? תתרחק ממני!

פתאום הוא מקרב את שפתיו אל שפתיי ואני בבת אחת מעיפה את עצמי אחורה.

"צחי! לא!" אני אומרת בנחרצות

"למה לא?" הוא כמעט מתחנן "תנסי פעם אחת."

"אני. לא. רוצה." אני מדגישה מילה מילה ובטוחה שאפשר לשמוע את הכעס בקולי.

הוא מסיר את מבטו ממני, חוסר הביטחון חוזר לעיניו והוא נראה מושפל. אני מרגישה אשמה.

"אני מצטערת צחי, אני חושבת שכדאי שתלך עכשיו." אני מנסה לרכך את הטון. והוא יוצא מהבית.

מה זה היה? אין לי זמן להתעסק בזה עכשיו. אני יוצאת דרך הדלת האחורית לכיוון הבית של רינה כדי לא להיתקל בטעות בצחי המסכן.

מה הוא חשב לעצמו? לכפות את עצמו עליי? לנסות לנשק אותי? פתאום אני מרגישה שוב אשמה. אולי אני גרמתי לו לחשוב שאני רוצה? אולי זה שהחלטתי להפסיק לשמור נגיעה גרם לו לחשוב שאני מעוניינת? אולי זה כל הזמן הזה שאנחנו מבלים ביחד. באמת לא יכול להיות קשר ידידותי אפלטוני ביני לבין אף אחד? אולי הרב של האולפנא באמת צדק?

אני מגבירה את קצב ההליכה לבית של רינה. אני מתקשרת לוודא שהיא לא לקחה במקרה את המפתח והיא לא עונה לי. אני מנסה שוב, אין מענה. אני מציצה בשעון ורואה שיש לי עשר דקות אז אני מחליטה בכל זאת לעבור דרך הבית שלה רק ליתר ביטחון.

אני מנסה לצלצל בפעמון ורואה שהוא לא משמיע צלצול אז אני מנסה לדפוק. איזה דפוקה אני, היא הרי בחנות והילדים אצל חברים אז אין אף אחד בבית. למזלי יש לי מפתח גיבוי לבית שלהם בצרור שלי אז אני פותחת את הדלת אבל היא עדיין נעולה. מישהו כנראה בבית נעל את הדלת מבפנים מהרב-בריח שלמעלה. אני מקיפה את הבית לכיוון חדר השינה שלהם, לראות מהחלון אם יש מישהו שיכול לפתוח לי.

מה שאני רואה מהחלון משתק אותי בבת אחת.

אני פותחת וסוגרת את עיניי כדי להיות בטוחה שאני לא הוזה.

אני לא הוזה.

על המיטה של רינה ואמיר שוכבים אמיר, ללא בגדים, ובצמוד אליו גבר ערום נוסף שאני לא מכירה ושניהם מתגפפים ביחד.

עם לב פועם ובחילה בלתי נסבלת אני בורחת כל עוד נפשי בי.

תחושת זוועה מציפה אותי בכל הגוף. כעס אימים מלווה בגועל מחליא והתמונה של אמיר עם מי-שזה-לא-יהיה בועטת בראשי. בא לי לצעוק. בא לי לבכות. בא לי להרוג את אמיר. בא לי לחבק את רינה. לא יכול להיות שהסיוט הזה חזר אליי.

איך יכולת??

ימח שמך!

קללות קשות עולות לי בראש, כאלה שאף פעם לא העזתי לבטא או אפילו לחשוב עליהם. והמראה המזעזע הזה, התמונה המזעזעת מחדר השינה של רינה מייסרת אותי.

כמו חיות.

איך הוא יכול לעשות את זה? עם גבר?? זה כרת! עונש מוות! ועוד בחדר שינה שלהם. אין שום דבר שיכפר על מעשה כזה.

אני הולכת ברחוב כמו מטורפת, רחוק מהבית של רינה. רחוק מהזוועה. בלי לדעת לאן.

אני רוצה להחביא את עצמי, אבל ממה? אני צובטת את עצמי, מנסה להתעורר, לגלות שכל זה אינו אלא סיוט נוראי שמעולם לא קרה. הצביטה מכאיבה. שעת בין הערביים מוציאה אנשים לרחוב. ילדים חוזרים לבתיהם. אורות הבתים מתחילים אט אט להידלק. הכל כביכול נראה כרגיל, אבל שום דבר כבר לא אותו דבר. כבר כמעט 18:30 ועברתי מספיק ליום אחד. קודם צחי, ועכשיו זה... אני צריכה לסדר את המחשבות, להעסיק את עצמי במשהו אבל הבגרויות כבר נגמרו ואין לי הסחת דעת מספקת. אני רוצה לדבר עם מישהו ואין לי עם מי. אני חושבת אולי לכתוב במחברת של אמא אבל אני יודעת שזה לא יספיק... אני מרגישה כל-כך בודדה פתאום. זוהי הפעם הראשונה שלהיות לבד מרגיש כל-כך בלתי נסבל. אני לא יכולה לברוח מזה. אני לא יודעת איך, אבל אני חייבת למצוא דרך לעזור לרינה. אלוקים כאילו קרא את מחשבותיי ולפתע הטלפון שלי מצלצל וזאת כמובן רינה. אני מיד שמה את הטלפון על השתק. אני לא מסוגלת לדבר איתה עכשיו. לא אחרי מה שראיתי. הרטט השתתק ומיד לאחר מכן מגיע ממנה מסרון.

רינה: חיפשת אותי? שכחתי לעדכן אותך שהמפתח לשער אצלי ושבסוף ארז נשאר לישון אצל החברים אז אני כבר אשאר פה עד הסגירה

אני מטמינה את הטלפון חזרה בכיס מיד. אני שמה לב לאוטובוס שמגיע לתחנה שאני במקרה נמצאת על ידה. קו 24 לגבעת רם.

זהו!

היום יום חמישי והספרייה הלאומית פתוחה עד 21:00, אני בטח אמצא שם משהו לקרוא. אולי חומרים על מה ההלכה לגבי בעלים בוגדניים... הומואים. אני מתחלחלת כאשר המילה הזאת עולה בראשי. אני ממהרת לעלות לאוטובוס בהחלטה אימפולסיבית של רגע. באוטובוס אני כותבת לרינה תודה על העדכון ולפני שאני מספיקה לשלוח הטלפון שלי מאותת על ריקון הסוללה ונכבה.

יותר טוב. ככה אוכל לחשוב עם עצמי בשקט.

**

זהו זמן חופשת סמסטר באוניברסיטה והספרייה שקטה יחסית. אני עולה לאולם הקריאה "ישראל ויהדות" העמוס ספרים ומוצאת ספר מודרני על דיני גיטין, מתיישבת ומדפדפת בדפים המבריקים ולאחר כמה דקות מוצאת את מה שחיפשתי:

" אם האישה בגדה – הדבר מהווה עילה מידית לגירושין, באופן לפיו הבעל יוכל לכפות על האישה לקבל ממנו גט. זאת אף אם איננה חפצה בכך, ומעוניינת בשלום בית. במקרה כזה, בית הדין הרבני יחייב את האישה להתגרש, ללא כל אופציה לפיוס ולשלום בית ביניהם. לעומת זאת, אם הגבר הוא שבגד – אזי אם הוא בוחר בכך, הוא רשאי לבקש סליחה מאשתו ולנסות להגיע עמה לשלום בית. בית הדין בדרך כלל לא יחייבו ליתן לה גט ולהתגרש ממנה. "[3]

אני סוגרת את הספר בטריקה.

מה???

בתקווה למצוא משהו יותר טוב, אני מחזירה את הספר ומטיילת לי בין שורות הספרים העמוסות על לתקרה. ספר הלכות שנראה מעניין תופס את תשומת ליבי. אני מתיישבת בשולחן בפינה מבודדת של הספרייה, מוודא שאין אנשים מסביבי שיכולים לראות מה לקחתי ומתחילה לקרוא.

"אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו - עושה. בועל בכל עת שירצה ומנשק כל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה, ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה."[4]

אוקיי..

מספיק.

למה זה נשמע כל כך מזעזע...

כבר ישבתי שעה וקראתי וקראתי. סקרנותי נמשכה לכלל הטקסטים המוסתרים הללו כמו ילדה חרדית שנקלעה לחדר שמודלקת בו טלוויזיה. חשבתי על זה שבכל הבגרות באישות שעשיתי לא היה 5% מהדברים שנתקלתי בהם פה. ואני חושבת לעצמי כמה מנותקים דברים שקראתי מהמציאות של היום, וליבי יוצא אל הנשים שחיו פעם. מצד שני, האם באמת מצבנו היום הוא כל כך טוב... איזה סיכוי לעתיד טוב יש לרינה? איזה עתיד מחכה לי?

אני מניחה את מרפקיי על השולחן וטומנת ראשי בידיי. אני מרגישה ריקה. אובדת עצות. לבד. אין לי את מי לשתף. אודליה בהודו. לספר למיכל זה לא שייך. אני לא אוהבת את ההרגשה הזאת. גורלה של רינה ידוע לי בבהירות עכשיו ואין דרך חזרה. כבר אי אפשר לתקן את מה שנעשה.

בלי שאני רוצה ובלי שהייתי מוכנה לזה דמעות זולגות מתוך עיניי. הזרימה שלהם מתחזקת ובלתי נשלטת. כמו מים שפרצו את הסכר ואף כוח בעולם לא יצליח לעצור אותם. אני מנסה לנשום עמוק, להעביר מסכים בראש. לייצב את עצמי איכשהוא. אבל שום מחשבה משמחת לא מצליחה לעצור את הכאב. הנשימות שלי מאותתות לי שהתייפחויות קולניות בדרך.

דיי!

אני מצליחה לרסן את גל הדמעות הבא ויודעת שהרע מאחורי, אם כי התחושה הכואבת עדיין לוחצת עליי מבפנים. אני מותחת את גבותיי למעלה לנסות לייבש את העיניים ולוקחת כמה נשימות עמוקות אני ממקדת את מבטי בחלון הרחוק כדי להחזיר לעצמי את הבעת פניי הקודמת ומנגבת את עיניי באצבעותיי מהדמעות. הן נצבעות בשחור. לעזאזל עם האיפור של מיכל! אני לוקחת טישו מהתיק ומנסה לנקות כמה שאפשר בלי האפשרות להסתכל במראה.

פתאום אני שומעת מישהו מתקרב לכיווני. אני לא יכולה לראות בוודאות אבל השקט המופתי של הספרייה מאפשר לי לדעת שמישהו מחפש ספרים באזור. בבת אחת אני סוגרת את הספר והופכת אותו אל הצד האחורי, כדי להסוות את הכותרת המסגירה שלו. אני פותחת ספר אחר שנמצא על השולחן, כזה עם נושא קליל יותר על סיפורי תנ"ך ומשתדלת להיראות טבעית, כאילו אני שקועה בקריאה, וכך להסוות את עיני האדומות.

מבעד לריסי אני קולטת נעליים שחורות של גבר, שהגיע לשורת הספרים בה אני יושבת. אני מרשה לעצמי הצצה קטנה. דמות מוכרת מצלבת את מבטי במבטה והלב שלי עובר לפעום בקצב של 300 קמ"ש. עו"ד דרור שדה עומד אל מולי במבט עמוק, שלא ניתן לפענחו. אותו מבט שגורם לדם שלי כמעט לפרוץ החוצה מהוורידים ומניח אותי בעולם אחר, שכולו רגשות סוערים המאיימים להפיל אותי אל התהום.

פרק ו

עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי, קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ. כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ, קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ. (שיר השירים, ב', י'-י"ז)

"היי" הוא אומר בשקט אחרי כמה רגעים, שמרגישים כמו נצח. הקול שלו נשמע כמו מנגינת שיר ערש מוכר ונעים לאוזניי

"היי" אני נושפת אוויר במהירות, קולטת שעצרתי את נשימתי.

"מה את עושה פה?" הוא שואל.

אני בעצמי לא יודעת מה אני עושה כאן...

"מה אתה עושה פה?"

"זה המקצוע שלי" הוא מרים את ידיו האוחזות בספר 'דיני גירושין ומעמד האישה במשפט העברי'.

ברור. איזו שאלה מטומטמת. אני משפילה מבט.

"שירה..." הוא לוחש. קולו מסגיר שהוא רוצה להגיד לי עוד משהו אבל לא מוצא את המילים. אני מרימה את ראשי.

הבעתו משתנה. עיניו גדלות ומבטו חצי אמפתי חצי חסר אונים. "אני מפריע לך? את רוצה שאני אלך?"

"זאת ספריה ציבורית. זכותך הדמוקרטית להיות פה." אני מסננת מבין שיניי החשוקות.

הוא נאנח "את בכית?" שיט. הוא קלט. בגלל זה הוא מרחם עליי פתאום. פעם שניה, אני מרגישה כמו ילדה חלשה ותלותית. אני לא אוהבת את ההרגשה הזאת.

"לא." אני משקרת

הוא מתקרב לשולחן שלי בתנועת גוף אלגנטית וזהירה ומושך אליו את הכיסא שממולי "אפשר?" הוא מצביע על הכיסא. הקרבה הפיזית שלו אליי עושה את שלה ואת המתח בספריה אפשר למשש. הוא נראה בריאה מעולם אחר. עשרה קבין של יופי באו לעולם את כל העשרה קיבל דרור שדה. השיער שלו, שחור כמו של עורב גולש בבלאגן על מצחו. חולצה תכלת מכופתרת עוטפת את פלג גופו העליון ומדגישה את חיטוביו וכתפיו הרחבות, הבנויות. הוא נטול עניבה וז'קט ושני הכפתורים העליונים של החולצה שלו פתוחים. מכנס אפור כהה נתלה על מותניו בצורה מגרה באמצעות חגורה. הוא נראה דוגמן. ואני לא.

האמפתיה בעיניו מרגיעה אותי. אני לא מוצאת את הכוח להתרחק ממנו.

לא שוב...

אני מהנהנת בראשי ולא מסירה את עיניי ממנו. הוא מתיישב מולי ושומר מרחק בטיחות.

"את שקרנית גרועה ביותר. אבל עוד לא ענית על השאלה הראשונה שלי." הוא אומר

"לא ידעתי שתהיה פה, אם לזה אתה מתכוון." אני רוטנת. למה החקירה הזאת?

"לא חשבתי שאראה אותך שוב, אבל אני שמח שאת פה. זאת ההזדמנות שלי להתנצל על התקרית האחרונה..." הוא אומר את שתי המילים האחרונות בזהירות, בוחן היטב את תגובתי.

משהו פנימי מאלץ אותי לצחוק.

"את צוחקת עליי?" הוא מופתע ונעלב בו זמנית.

"כן. יש לך נטייה להתנצל על דברים שלא עשית. זה לא כל-כך מסתדר לי איתך. וזה...די משעשע"

"אני שמח שאני משעשע אותך." חיוך חושף גומות שיכול לכשף כל מי שנקרה בדרכו נמרח על שפתיו "רק תרשי לי לשאול, אם זה בסדר, למה את מתכוונת ב'דברים שלא עשיתי'?" אני בטוחה שזה בדיוק הטון בו הוא חוקר את הצד השני בבתי המשפט. המחשבה מעלה בי חיוך.

"אממ... איך אני אגיד את זה... בהתחלה אתה מתנצל שניסית להיות כנה איתי והרשת לעצמך להגיד דברים כי אני שיקרתי לך ועכשיו אתה מתנצל כי אני... אני זאת שנתתי לזה לקרות... אני פיתיתי אותך." אני משפילה מבט "אני זאת שצריכה להתנצל, אני לא יודעת מה עבר עליי."

הוא מכווץ את עיניו "פיתית אותי?"

"הרשתי לך ללוות אותי הביתה, הכנסתי אותך לגינה. עברתי על איסור ייחוד." אני שופכת בפניו את כל המחשבות המודחקות שלי

הוא מגחך "ואף פעם לא קרה שהיית עם גבר לבד בגינה?"

"בטח שהייתי, אבל אתה שונה." אני אומרת קצת בעצבים. זה לא מובן מאליו?

עיניו נפערות והוא נראה צמא למידע "למה אני שונה?" הוא שואל בתמימות. הוא עושה לי את זה בכוונה.

"אתה יודע בדיוק למה!" אני מטיחה בו. הוא נדרך במקומו בבהלה.

"אפשר לבקש להפסיק עם החקירה הזאת בבקשה?" אני מנסה בטון עדין יותר. הוא פותח את פיו להתחיל לומר לי משהו, אך קול אישה מבוגרת קוטע אותנו.

"סליחה," אני מזהה את הספרנית מהקבלה "פה זה לא כנסת ישראל, רוצים לצעוק, זה ממש ממול." היא אומרת בכעס. אני נשענת אחורה מיידית. פתאום שמתי לב ששנינו הטינו את גופנו קדימה אחד כלפי השני.

"כן בוודאי" הוא מסתכל על התג שלה "ד"ר קינן. אני מתנצל. אנחנו נדבר בלחש" הוא אומר בטון מלא גינונים והספרנית נמסה מיד. הכעס שלה מתחלף בחיוך מתנצל וחצי פלרטטני כשהיא קולטת את היופי המושלם שעומד לנגד עיניה. בא לי לגלגל עיניים.

"תמשיכו ללמוד חמודים, רבע שעה לסגירת הספרייה." היא אומרת והולכת

"אז איפה היינו?" הוא לוחש לי "אה, החקירה הפולשנית שלי. אני פשוט מנסה להבין אותך. את חידה בעיניי. את כל-כך סגורה ותמימה ובאותה נשימה כל כך אמיתית ו...שובת לב."

אני מסמיקה. דרור שדה חושב שאני שובת לב...

הוא נראה מופתע מעצמו על גילוי הלב "תראי, שירה, אני לא רוצה להרוס יותר ממה שכבר הרסתי. אבל אני גם לא רוצה שתתייסרי בגללי. אני נישקתי אותך בלי לוודא שזה מה שאת רוצה ואת לא עשית כלום חוץ מלהיות את. אני נסחפתי ברגע ו..." הוא מנדנד בראשו כמנסה להסיר מחשבה מעיקה "בקיצור, זה לא את, זה אני." הוא מיישר את שפתיו הבשרניות, מוקפות בזיפים קצרים ועבים ומדגישות עוד יותר את סנטרו המפוסל. העיניים שלי מטיילות על עצמות הלחיים הבולטות שלו ולרגע אני לא יכולה להתרכז במה שהוא אומר. "אני מתנצל שנישקתי אותך. שגרמתי לך לבכות" הוא אומר פתאום ברוך, עיניו רציניות וכנות.

הדברים שלו פורקים אותי מנשקי. כל מה שאני רוצה לעשות באותו רגע זה להרגיש את השפתיים שלו על שפתיי שוב. אני מרגישה את גופי הופך לג'לי ופי נפער כלפיי מטה. "תנשמי שירה" הוא אומר במבט מיוסר "לפני שאני אעשה משהו שאני אתחרט עליו."

התשוקה שלי משתקפת בעיניים שלו ואני רואה שהוא נלחם עם עצמו. "אל תתנצל, בבקשה. זה היה אחד הרגעים היפים ביותר בחיי." אני רוצה להרגיע אותו. ותוך כדי שאני אומרת את זה אני מבינה כמה זה נכון, כמה שניסיתי להדחיק את זה. הנשיקה עם דרור הרגישה כל-כך נכונה. עיניו בורקות והירוק בעיניו הופך נוזלי מותך בהיר, עמוק, מסחרר.

"גם שלי," הוא אומר בעצב "אבל אני לא ראוי לך, אני חייב לך לפחות את זה." הלחישה שלו נראית כאילו הוא אומר את הדברים לעצמו. אני המומה מגילוי הלב שלו. למה הוא חושב שהוא לא ראוי לי?

"על מה אתה מדבר? אם כבר זאת אני שלא ראויה לך" אני לוחשת

הוא מכווץ עיניים "את לא יודעת על מה את מדברת." הוא כמעט נוזף בי "אני לא בנוי למערכות יחסים נורמטיביות. אני לא טוב בשבילך."

מה?

פתאום בבת אחת האורות בספריה נכבים.

הספרייה נסגרה.

לא.. זה לא יכול לקרות...

"פאק" הוא קורא וקם מיד, מנסה לגשש את דרכו ליציאה. העיניים שלנו עוד לא התרגלו לחושך והוא נתקל במשהו

"יש לך פנס בטלפון?" אני צועקת לו. כולי אחוזת תבהלה.

"הסוללה שלי מתה לפני שעתיים." הוא צועק בחזרה

"אוי לא... גם אני בלי סוללה" שיט!!! זה פשוט לא קורה!!

המצב לא יכול להיות גרוע יותר. אני מחליטה לקום לנסות למשש את מדפי הספרים כדי להתקדם לעבר היציאה. אני מוצאת את הדלת ודופקת בה בכל הכוח.

"מי-ש-הוא שםםם?" אני צועקת בקול הכי חזק שלי.

אחרי כמה דקות של דפיקות ובעיטות בדלת ללא מענה כבר כואבת לי היד. אני שומעת את דרור מנסה להדליק את המחשב ולהרים את הטלפונים בדלפק הקבלה.

"Fucking Shit" אני שומעת אותו טורק את אחד הטלפונים בחזקה. פעם ראשונה שאני שומעת אותו מדבר באנגלית. המבטא שלו מסגיר שהוא אמריקאי. איך לא ראיתי עליו את זה? אני לוקחת לעצמי רגע לעכל את הגילוי החדש ואז אני רואה את הצללית שלו מתקרבת לעברי.

"כל החשמל מנותק." הוא אומר בהתנצלות. "מחכים לך בבית? אם לא תחזרי בקרוב מישהו ישים לב ויבוא לפה?" הוא שואל אותי בדאגה. הקול שלו רך, מרגיע, מעיד על שליטה.

"אבא שלי בחו"ל." אני אומרת

"ואמא שלך? יש עוד מישהו שגר בבית שיודע שאת צריכה לחזור?"

"אמא שלי נפטרה. אני גרה לבד עם אבא שלי, מה איתך?"

"גם. לבד" הוא אומר את המילה לבד בקול מלנכולי וליבי מתכווץ. אחרי הפסקה קטנה הוא אומר "אני מצטער."

"שוב אתה מצטער? אל תגיד לי שאתה מאשים את עצמך בזה שסגרו אותנו פה גם." אני שומעת את עצמי צועקת עליו. עוד פעם אחת הוא מצטער ואני באמת הורגת אותו.

"על אמא שלך." הוא צועק חזרה בהתגוננות " אסור כבר לבן אדם להביע חמלה?" קולו נשמע מיוסר, ועדיין רך להפליא.

"אה," אני מתרככת, ואיך אפשר שלא. "זה בסדר זה קרה לפני הרבה שנים. אני לא זוכרת הרבה."

"אפשר לשאול איך זה קרה?" הוא שואל בקול רך עוד יותר. אני לא אוהבת את הרחמים כשמגיעים לדבר על אמא שלי. וחוץ מזה מה הקשר עכשיו?

"השתגעת? זה באמת נראה לך מתאים עכשיו? אנחנו תקועים בספריה חשוכה וכל מה שאתה רוצה לדעת זה על אמא שלי?" אני אומרת בלחץ

העיניים שלי התחילו אט אט להתרגל לחושך ואני רואה את שפתיו מתעקלות לחיוך הקסם שלו. איזה יצור מתסכל. הידיים שלי כמהות לסטור לו, להוציא אותו מהשלווה המרגיזה שהוא שרוי בה.

"אני מאמין שיש לנו עד 8:00 בבוקר להעביר פה את הזמן אז כדאי שתתחילי לשפוך" אני שומעת את הזדוניות בקולו.

אני נאנחת ולוקחת לעצמי רגע לחשוב על הסיטואציה, הוא צודק. משהו בתוכי אומר לי לברוח לפינת הספרייה. אם לא, הלילה הזה לא יגמר בטוב, אבל אני חסרת כוחות. חסרת יכולת להתנגד לו. עבר עליי יום כל כך... כל כך קשה לשאת. קודם בגרות ואז צחי, אחר-כך אמיר ועכשיו הוא שהופיע משום מקום. והאמת היא, שאני אסירת תודה על זה שהוא כאן איתי.

"את מפחדת ממני?" הוא שואל ברצינות

אני שוקלת לרגע את שאלתו.

"לא. אני סומכת עלייך. מעצמי אני מפחדת." אני עונה לו בכל הכנות ותוך כדי שאני מדברת אני מבינה כמה אמון יש לי בו, במישהו שפגשתי בקושי לפני 5 דקות.

"יופי. אני מבטיח לא לעשות לך שום דבר רע. אני לא רוצה לפגוע בך שוב." המילים שלו חודרות אל תוכי מעסות בסיבובים את רקותיי הלחוצות.

"אני יודעת. גם אני לא רוצה לגרום לך שוב להתנצל." אני אומרת בסרקסטיות, מנסה להאיר את האווירה ביננו.

הוא צוחק "היית מתה שזה יקרה, אני לקחת סיכונים איתך סיימתי ויש לי הרגשה שפעם הבאה ההתנצלות תהיה שלך" הוא אומר לי בטון של בובה-את-זאת-שרוצה-אותי. וזיק של אכזבה ניצת בתוכי. אני באמת לא רוצה שהוא ייקח איתי יותר סיכונים? אני נאנחת.

"מה שתגיד. אממ.. אני הולכת לחפש לי מקום לשבת." פתאום אני מרגישה נבוכה וביישנית.

"אם זכרוני אינו מטעני יש פה פינת פופים, בואי." הוא פוקד בקול החלטתי ורך, ואני אחריו, סוללת את דרכי באפילה.

אנחנו מתיישבים בפופים. אפילו לא חלון אחד שיעניק לנו מעט אור מבחוץ. ריח הספרים מורגש עכשיו יותר בזכות חושי המחודדים. האוויר נעים הודות לפתחי האוורור שמגיעים מהתקרה הצפה. אני נשענת לאחור, נותנת לכל כובד גופי המתוח לשקוע בפופ ומנסה להרגיע את האדרנלין הזורם לי בדם. החושך עוזר.

"את בסדר?" הוא שואל בדאגה

"ביחס למצב, נראה לי שכן." מה כבר אפשר לעשות "מה איתך? אתה בטח מתבאס על ההפרעה המיותרת הזאת בדרך לפרק עוד משפחה." אני אומרת בציניות מוחלטת

"חה" הוא מגחך "לא הייתי מנסח את זה כך אבל אפשר לומר שאת צודקת." הוא מפסיק לרגע ואז לוחש, כמעט לעצמו" אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט" במבטא יידיש מושלם

מזה היה? עוד גילוי מטלטל על דרור שדה. קודם מבטא אמריקאי, אח"כ יידיש מושלמת.

"האדם מתכנן והאלוקים צוחק" אני מתרגמת, אני זוכרת שסבתא עליה השלום השתמשה הרבה במשפט הזה "מאיפה היידיש שלך? וגם האנגלית, אם כבר מדברים על שפות."

אני לא רואה כמעט כלום אבל נדמה לי שהוא מושך בכתפיו. והוא משתתק.

פתאום אני מרגישה סופר-ערנית, ושאני חייבת לדעת את התשובה, השתיקה שלו עוד יותר מעודדת אותי לגרום לו לדבר. "לפני רגע דיברת ללא הפסקה, קרה משהו? שאלתי משהו לא בסדר?"

"לא. פשוט שום דבר מעניין. ההורים שלי היו מדברים איתי יידיש. ונולדתי בארצות הברית." הוא אומר בחוסר חשק

"היו מדברים?" ועכשיו כבר לא?

"הם לא ההורים שלי יותר מבחינתי, אנחנו לא בקשר כבר שנים."

אוי...

"מה קרה?"

"לא הסתדרנו." הוא אומר והטון שלו מבהיר שהוא לא רוצה שישאלו אותו יותר על הנושא

"מתי עלית לארץ? העברית שלך מושלמת." אני שואלת

"בערך שהייתי בן 14" הוא עונה ביובש

"לבד?" הסקרנות שלי רק מתגברת

"שירה, שירה, שירה... נראה לי שקורה פה משהו לא הוגן. אנחנו פה כבר קרוב לשעה ואת לא ענית על אף אחת מהשאלות ששאלתי וככה את מרשה לעצמך לארגן לי חקירה סובייטית?" הוא מתריס בי ואני מסמיקה בידיעה ברורה שבחושך הזה הוא לא יכול לראות. הוא צודק.

"מה אתה רוצה לדעת?" אני שואלת בשקט

הוא מטה את גופו כלפיי ואני נדרכת במקום. "כל כך הרבה, אני לא יודע מאיפה להתחיל." הוא אומר בעליזות, מצב רוחו השתנה פתאום והוא חזר להיות דרור הכריזמטי, המלא ביטחון "נתחיל בשאלה האחרונה שלי, מה קרה לאמא שלך?"

"נרצחה בפיגוע טרור. לפני הרבה שנים." אני מטה את ראשי אחורה, בוהה בחלל ויודעת שעכשיו יתחילו הרחמים.

"פיגוע? איזה פיגוע?" הוא שואל

"הפיגוע בשוק. במחנה יהודה." אני עונה

"זה באמת היה מזמן, 1997 אם אני זוכר נכון. היית בת 5 או 6 אז. את זוכרת את זה?" הוא שואל בביטחון. ברור לו שזה לגיטימי לשאול, וזה דווקא מרשים אותי. בדרך כלל אנשים לא מעזים לשאול יותר מידי שאלות כשאני מספרת, אלא הם מיד משתתקים. משהו בקולו גורם לי לדבר.

"זה קרה קצת לפני יומולדת 6 שלי. וזה לא משהו שאני אי פעם אשכח, זה כמעט כל מה שאני זוכרת מאמא שלי," דמותה השותתת דם של אמי צפה לי בזיכרון "זה ואת הממתקים שאכלנו שם בפיצוחי מזרחי ממש לפני שזה קרה." אני לוחשת את זיכרונותיי.

"את היית שם שזה קרה?" הוא אומר מזועזע

"כן, אבל רק נפצעתי בקטנה." אני מרגישה צורך להרגיע "או שלא בקטנה, אולי נדפק לי משהו בראש. זה יכול להסביר למה אני לא יכולה לזכור פרט בסיסי כל כך כמו שעת סגירת הספרייה." אני מקטרת לעצמי "בכל אופן, זה הסיפור. עכשיו איפה היינו? עלית לארץ?"

הוא נאנח.

"עליתי עם אחותי" הוא זורק ומיד מעביר נושא "ואני רק התחלתי, גברת קליין. דומני ששאלתי עוד כמה שאלות קודם שנותרו ללא מענה."

אני צוחקת "דומני? אתה אמרת עכשיו דומני?"

הוא מכווץ את עיניו, תווי פניו המושלמים מתחילים להיראות יותר ויותר ברורים "דומני שאת צוחקת עליי." הוא אומר בהלצה

"דומני שאתה צודק." אני עונה עם חיוך מתרחב של ילדה מפגרת

"דומני שרציתי לדעת מה את עושה בספריה ולא אמרת לי." הוא ממשיך בטון העליז

"דומני שרוב האנשים באים לספריה בשביל לקרוא, ודומני שאין זה מתאים לאדם כה משכיל במעמדך לא לדעת את זה."

"משכיל במעמדי? מחמאה ממך, איך קרה שזכיתי?" הוא אומר בטון רך, חושני. אני רועדת.

"זה לא מתלבש עלייך יפה, לשחק אותה צנוע פתאום. כאילו שאתה צריך שאני אגיד לך את זה." ובאותו רגע שאני אומרת את זה, אני לא בטוחה שאני צודקת. אולי הוא דווקא כן צריך לשמוע את זה?

הוא שותק, אחר כך פותח את הפה כדי להגיד משהו ומיד סוגר ואחר כך פותח שוב. "אז אפשר לשאול מה באת לקרוא בספריה? הרי הבגרויות שלך כבר נגמרו אם זכרוני אינו מטעני" לעזאזל. איך הוא יודע?

אני שותקת. לרגע אני שוקלת להמציא משהו אבל אין לי ספק שהוא יעלה עליי. איך אני אגיד לו שבאתי לחפש מקורות על בעלים בוגדים עם גברים... אני נזכרת במראה הבגידה של אמיר ומרגישה את הדמעות המלוחות עולות ומאיימות לפרוץ החוצה, אני עוצרת אותן מיד.

"את יודעת, רוב הבנות שאני מכיר לא מפסיקות לדבר ואיתך צריך להילחם כדי להוציא פיסת מידע פשוטה. איך את מסבירה את זה?" הקול שלו כל-כך רך, כל כך נעים.

מה בדיוק אני עונה על זה? ופתאום אני קולטת שגם הוא, בדיוק כמוני, לא חושף מעצמו הרבה. אני מסתכלת עליו. העיניים שלנו נפגשות בחושך, עיניים עגולות, תמהות, חוקרות. כל זוג עיניים מנסה להבין ולפענח את זוג העיניים השני.

"בקטע הזה אולי אנחנו דומים." אני לוחשת

הוא נאנח ומבטו מתעמק "חשבתי שאמרת שאין בננו אף מכנה משותף." הוא לוחש לאט, שפתיו זזות כמו בהילוך איטי, נוגעות-לא-נוגעות אחת בשנייה. הוא מטה את גופו קדימה לכיווני. עיניו לא זזות מעיניי. צמרמורת עוברת לי בכל הגוף. קצב הלב שלי עולה מעוצמה 1 לעוצמה 1000.

ופתאום אני לא יכולה לשאת יותר את הריחוק ביננו. אני קולטת שאני נשענת קדימה, מצמצמת את המרחק ביננו כמעט ל-0. אנחנו כל כך קרובים, אני יכולה להריח את הנשימה שלו, להרגיש את הנשיפות שלו מלטפות את פניי, והפנים שלנו עדיין לא נוגעים אחד בשני. הריח מעורר את תחושת השיכרון המוכרת מפעם שעברה, שהייתה רדומה יותר מידי זמן. אני מסתכלת לו בעיניים, לפתע הן מתמלאות פחד, אבל הוא לא זז. עיניו רק גדלות יותר ויותר ואפילו בחושך הצבע שלהן כל כך יפה. הפחד בעיניו הופך לחרדה של ממש. הוא נלחם בעצמו. וזה גורם לכל המחסומים שלי להישבר.

אני משליכה את עצמי עליו.

השפתיים שלי נצמדות לשלו, מפחדות להידחות. מתחננות, מבקשות. פרץ של תשוקה עולה מכל נקודה ונקודה של פעימות הלב בגופי, שורף כל מחשבה, כל זיכרון, כל הגיון. פתאום אני מרגישה צורך חזק... לטעום אותו. הוא מצטרף אליי. שפתיו מושכות בעדינות את שפתי התחתונה. הנשימות שלנו מתמזגות, בקצב הולך וגובר. אני שמה לב שאני יושבת עליו, לא זוכרת איך הגעתי מהפוף לחיקו. הוא מערסל אותי עם זרועותיו תוך שהוא ממשיך למזג את שפתיו המחוספסות, הבשרניות, עם שלי. אני מחככת את שפתיי בשלו. הוא מפסק את שפתיו, מכריח את שלי להיפתח ומושך אליו את שפתי העליונה. התחושה עילאית, מפכחת.

פתאום הוא שולח את שתי ידיו אל ראשי ומחזיק את פניי, אגודליו מלטפות לי את הלחיים והוא מנתק אותי ממנו בעדינות.

"שירה," הוא לוחש, מתנשף "את בטוחה שאת רוצה?" הקול שלו לחוץ, מתחנן. חוסר אונים מהול בעצב. והשאלה שלו עוד יותר גורמת לי לרצות אותו.

"כן" אני אומרת בביטחון. כנראה בזכות החושך. אין דבר שאני רוצה יותר ברגע זה "תמשיך, בבקשה" אני. פשוט. רוצה. עוד.

הוא לא מוסיף דבר ושפתיו מתאחדות עם שלי מחדש. עדינות, נזהרות אבל גם מתחננות למשהו, אני לא יודעת למה. אני עוצמת את עיניי לספוג את התחושה. הוא מעביר את ידו הימנית אל אחורי ראשי, תומך בי בעורף ומשכיב אותי אחורה. השפתיים שלנו לא מתנתקות זו מזו לאורך כל הנפילה אל הפוף הרך. ידיו חופרות בשערי, מסרקות ומושכות בעדינות. אני פותחת את עיניי ורואה את עיניו עצומות בחוזקה. לפתע הן נפתחות ומגוון רגשות שונים אינטנסיביים עוברים בהן. פליאה, השתאות, הערצה, תשוקה, חרדה, פחד. אני מרגישה שוב צורך להרגיע, לנחם, לאחות לו את השברים שמשתקפים בעיניו ואני נותנת את כל כולי לנשיקה הזאת. לדרור שדה. האדם היחיד שהייתי רוצה להיות איתו עכשיו. האדם שאני כמעט ולא מכירה ומצד שני אני מרגישה כל-כך קרובה אליו. המגע איתו מרגיש כל-כך נכון.

אני לא מפסיקה לנשק אותו, להרגיש את שפתיו. נסחפת אליו כמו בים סוער בלילה שחור. הוא מחזיר לי נשיקות עדינות, איטיות, נעימות. אני עוצרת מידי פעם רק כדי לנשום אותו, למלא את הריאות שלי בניחוחותיו המשכרים. אני רוצה למחוק את היום הזוועתי הזה ממני. אני רוצה שהוא ימשיך לנשק אותי וינקה את כל הפחדים שלי, את כל הכאב, עד תום.

אנחנו מתגלגלים למטה, לשטיח מקיר-לקיר הפרוס לאורך החדר. הידיים שלי מגיעות אל עורפו, נאחזות בו, מצמידות אותו אליי. דרור שוכב על השטיח, ואני מעליו. לפתע ידיו נשלחות אל מותני מעל החולצה תופסות, מלטפות, מעסות. החולצה מעט עולה לי והבטן שלי מתחככת בבטנו הקשה, החמה. אני רוצה להצמיד את גופי אליו עוד יותר, להרגיש אותו. כל הגוף שלי בוער, נשרף באש, משווע אליו. אבל אני לא יכולה. משהו עוצר אותי. זה יותר מידי.

מה-לעזאזל-אני-עושה??

פתאום, הדמעות החנוקות ממקודם צפות ועולות בלי אזהרה מוקדמת.

לא שוב!

השפתיים שלי נעצרות. אני שואפת ונושפת נשימות קצרות וחנוקות. אני מרגישה את משקל גופי שוקע עליו, ידי אוחזות בכתפיו המוצקות.

"אני לא יכולה יותר." אני משתנקת בחנק

הוא מפסיק מיד, מתיישב תוך כדי שהוא מחזיק בי, מייצב אותי יחד איתו לישיבה. הוא מרחיק את ראשו ממני. ידיו עדיין תומכות בי. הסחרור שלי משתקף גם אצלו. עיניו אינטנסיביות, אישוניו גדלים.

"את בסדר? פגעתי בך?" הוא לוחש לי בדאגה. ידו הימנית מלטפת את פניי.

"לא. ההיפך. אני כל כך רוצה להמשיך. אבל אני לא יכולה. זה לא בסדר." אני נלחמת עם עצמי לא להמשיך לנשק אותו. אני מרגישה כל כך נפשעת, כל כך טמאה... וביחד עם זה כל-כך טהורה.

עיניו מתמלאות הבנה ומשהו שנראה לי כמו רגשות אשמה. אנחנו עדיין על השטיח. הוא משעין את ראשי על קצה הפוף ומביט בי מלמעלה תוך כדי שהוא ממשיך לתמוך בראשי ביד שמאל וללטף לי את הפנים בידו הימנית. הוא מנגב באגודלו דמעה קטנה שזלגה לכיוון אוזני. הוא לוקח את האגודל עם הדמעה ולוחץ לפיו, טועם את הדמעה שלי. הפה שלי נפער.

"אפילו הדמעות שלך טעימות." הוא אומר בטון חולמני. אני מסמיקה. "את בוכה בגללי?"

"ממש לא." אני ממהרת להרגיע "עבר עליי יום קשה. אני מצטערת. תודה שאתה דואג לי." אני סוף סוף מודה לו, הוא כל כך טוב אליי. כל כך עדין איתי. ממתי מישהו התייחס אליי ככה? אני לא מצליחה להבין למה הוא עושה את זה.

"בגלל זה בכית מקודם? תספרי לי למה." הוא פוקד תוך כדי שהוא מסיר לי קצוות שיער סוררת אל מאחורי האוזן. המגע שלו כל כך נעים, כל כך מרגיע, אני מתמסרת אליו, נותנת לו לזכך את כל מערכת העצבים המתוחה מאירועי היום האחרון.

"הייתה לי איזו אי-הבנה עם חבר שלי." אני מחליטה לספר את זה, לפחות זה לא שקר וככה אולי זה יכסה את הנושא השני. עיניו מתקשות.

"יש לך חבר?" הוא כמעט צועק

"לא. לא." למה הוא תמיד מסיק דברים הזויים? "התכוונתי חבר טוב, ידיד. אתה יודע, לא בן זוג. אף פעם לא היה לי חבר ממש."

"אוקיי תמשיכי." לפתע הוא מושיב אותי על השטיח ומזיז אל מאחורי הגב שלי את אחד הפופים כדי שאוכל להישען והוא עושה את אותו הדבר.

"זהו. אין מה להמשיך. יצאנו כמה חבר'ה לחגוג את סיום הבגרויות. בסוף הוא ליווה אותי הביתה וכנראה חשב שמתפתח ביננו משהו ואני לא. היה לא נעים ונגמר." למה אני בכלל מספרת לו את זה?

עיניו מתכווצות "חשבתי שעברנו את שלב השתיקה. את מסתירה ממני משהו, זה לא נגמר בזה." הוא מאשים.

אני מסמיקה.

"הוא ניסה לנשק אותי. הנה מרוצה" אני מתעצבנת

"בן זונה!" הוא מטיח בכעס

"ששש" אני קופצת. ידעתי שאסור לי לספר לו "אל תדבר עליו ככה, הוא ממש אדם טוב." אני מתרחקת ממנו פתאום, מסיטה את גופי הצידה. "זה ממש לא מעודד אותי לספר לך דברים."

" את צודקת." הוא אומר בהתנצלות "אז הוא לא נגע בך מעבר לזה?" קולו אינטנסיבי, דורש לדעת.

"לא!" אני נאנחת בקול "אפשר בבקשה לעבור נושא."

"עוד לא. יש עוד משהו שאת לא מספרת לי. למה באת לספריה לקרוא ספרים?"

אני משפילה מבט.

"שירה אם את לא רוצה לספר תגידי אבל אל תסבני אותי" הוא נשמע עכשיו כועס, מרוחק. זיק של אשמה צומח בתוכי והריחוק שלו מפחיד אותי. אני לא רוצה שיהיה כל-כך קר ונוקשה אליי.

"אתה ממש יודע לקרוא מחשבות, הא?" אני מנסה בטון מתנצל "אני לא רוצה לסבן אותך. פשוט אני חושבת שזה לא יהיה מקצועי מצדי לשתף אותך, כי איכשהוא אתה קשור..." הוא מתמקד בי, כל תשומת ליבו מופנית אליי "וגם אני בעצמי עוד לא הספקתי לעבד את מה שקרה." הכאב עולה בתוך גופי חזרה, מאיים להציף את הדמעות החנוקות.

הוא מתקרב אליי, לוקח את כף ידי ועוטף אותה בשתי כפות ידיו "אז בכל זאת זה בגללי. אני יכול לבקש שתגידי לי מה עשיתי כדי שלפחות תהיה לי הזדמנות לתקן?"

הבקשה שלו ממיסה אותי, איך הוא יכול להיות כל כך דרור שדה העורך-דין- הכריזמטי-יפהפה-וכל-יכול מצד אחד, ומצד שני כל כך עדין ורגיש ופגיע ו..ממיס. אולי ככה הוא מצליח לכבוש עוד הרבה בנות. אולי בכלל יש לו מישהי? המחשבה מעציבה אותי אז אני מסלקת אותה מיד. העיניים שלו מפצירות בי לדבר. הן כל כך יפות וטובות.

"זה לא אתה. זה קשור לרינה, אחותי. אתה יודע... אמיר בעלה..."

"חשבתי שהכל הסתדר." הוא קוטע אותי. היד שלו לא עוזבת את היד שלי.

"כן. כך זה היה נראה וככה רינה חושבת אבל היום הגעתי אליה במקרה הביתה לבקר בלי להתקשר קודם ותפסתי את אמיר בוגד בה במיטה שלהם." אני מספרת, ומשום מה מרגישה טוב לשחרר את המידע הזה, לשתף אותו עם עוד מישהו "רינה עוד לא יודעת."

"אני מבין" הוא מקשה את שפתיו לקו ישר ולוחץ את כף ידי, מעביר את אגודלו על מפרקי אצבעותיי שולח זרמי חשמל מרגיעים לכל גופי "בטח היה לך קשה לראות."

אני משפילה מבט "כן. מאוד."

"את הכרת אותה, את המאהבת?" הוא שואל

"לא. וזה היה מאהב, גבר." התמונה המגעילה צפה ועולה בזיכרוני, אני בטוחה שהוא מרגיש את הגועל שמשתקף ממני בתגובה לסיטואציה.

ציפיתי להלם מצדו. אבל ארשת פניו נשארה אדישה ורגועה. עיניו בהו לחלל. ברור, הוא הרי בטח מתעסק בדברים יותר גרועים. למה שזה יזעזע אותו.

עיניי סורקות את ארשת פניו. הוא שקוע בעצמו כמה רגעים ארוכים, ממשיך לעסות את כפות ידיי בסיבובים עדינים. עפעפיי צונחות באיטיות ואני מתמכרת למגע המתוק. אט אט אני מרגישה את כל גופי רפוי, משוחרר כאילו משהו היה כואב לי מקודם ועכשיו הכאב נעלם. ברגע נוסף של חולשה אני טומנת את ראשי בחזהו והוא לא מתנגד, ההיפך, הוא מאמץ אותי אליו. קצב פעימות ליבו הסדירות דופקות לי באוזניים בקצב מרפא, מזכך. כמו בטרפיה. אני חושבת על נער עזוב שבא לארץ כמעט לבדו. ומנסה לפענח למה ומה קרה לו שהוא כל-כך סגור לגבי העבר שלו ובחר לעשות את מה שהוא עושה היום.

הצללים בחדר אט אט מתחילים להתבהר, עיניי התרגלו לחושך. אני מביטה סביב אל מדפי הספרים העמוסים והמגירות הגדולות המכילים את אוצרות התרבות וההיסטוריה של העם היהודי.

"את עייפה?" דרור שואל תוך כדי שהוא ממשיך לסרק את שערי באצבעותיו המיומנות.

"לא ממש." אני רוצה להיות איתך...

"אכפת לך שאני אסתובב קצת? אף פעם לא הייתה לי נגישות כל-כך קלה לכל מה שיש פה." הוא אומר בקול חולמני. אני רק רוצה שהוא ימשיך את המגע הנעים נעים הזה בשיער שלי אבל הסקרנות שלי גוברת, מעניין מה הוא רוצה לחפש.

אנחנו קמים ומהלכים במקום בו טמונה היסטוריה בת אלפי שנים של העם היהודי, דרור מוצא מנורה ניידת של תאורת חירום ומדליק אותה ואז פונה לכניסה ופותח את המגירות שמאחורי הדלפק הסגור. הוא מוציא קלף ישן בתוך ניילונית ומראה לי.

"תראי, זאת כתובה מ-1617, מאמסטרדם."[5] אני מביטה בקלף שנראה בדיוק כמו כתובה של היום מעוטר בגפנים ופרחים ולמעלה שני מלאכים עמומים מחזיקים בספר תורה.

"נראה קצת נוצרי, לא?" אני מכווצת את עיני

הוא מהנהן "כל הדתות העל-אנושיות, של אלוהי-שמיים, אותו דבר, זה רק מראה את זה."

הוא מחזיר את הקלף למקום ולוקח קופסא לבנה ובתוכה ספר קטן ועב-כרס שנראה כמו סידור ישן מאוד. העיניים שלו בורקות בהתלהבות הוא פותח את הסידור ומעיין בו עד שמוצא משהו ומראה לי

"ברכות השחר?" אני שואלת. מאיפה הוא כל-כך בקיא?

"תקראי פה." הוא מצביע על אחת הברכות

אני קוראת.. 'ברוך שעשיתני אישה ולא איש' אה זה... אני מחייכת.

"אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו כאלה מתקדמים היום שאנחנו מעזים לבקר ולעשות שינויים בחברה הפטריארכלית, אבל הסידור הזה נכתב באיטליה כבר ב-[6]1480, הרבה לפני התנועה הפמיניסטית." הוא נראה כל- כך מלא עניין ולהט במה שהוא אומר. החכמה והידע שלו סוחפים אותי.

"לא חשבתי עלייך כפמיניסט." אני מודה

"כדי לעשות מה שאני עושה, אני חייב להיות" הוא אומר "אבל אני לא בעד כל הנשים, תלוי איזה" הוא קורץ אליי ואני מסמיקה.

אנחנו ממשיכים להלך עוד ועוד במסדרונות הספרייה ודרור מראה לי עוד ועוד גילויים היסטוריים מפתיעים. אני נדהמת מכמות הידע שיש לו והתשוקה שלו להבנה התרבותית נדבקת בי.

אנחנו מוצאים כרזה מלפני 100 שנה שמפרטת את שמות תלבושת האישה בעברית. [7]

"אשתו של אליעזר בן יהודה הוציאה את זה" הוא מעיין בכרזה "היא עשתה את זה כדי לעצבן את הרבנים על שימוש זול בשפת הקודש, ריקה תאהב את זה." הוא מגחך

"ריקה?" אני לא מבינה, הייתי חושבת דווקא שהוא יאהב כל דבר שנעשה כדי לעצבן את הרבנות.

"אחותי, היא בענייני אופנה." הוא מסביר וחיוך חם עולה על פניו שהוא מדבר עליה.

"אה..." אני נדבקת בחיוכו ואז פי נפער לפיהוק רחב.

"עייפתי אותך, בואי, נחזור לפופים." הוא מחזיר את הכרזה למקום ולוקח את ידי בידו.

אני מרגישה כל-כך מותשת פתאום, ועם זאת, אני לא רוצה להירדם, אני רוצה להמשיך להיות איתו, לראות אותו, לשמוע אותו. אני מרגישה בתוך חלום נעים ומפחדת שאם אני ארדם, אני אתעורר והכל יגמר. בידו הפנויה הוא מצמיד 3 פופים ביחד ואז מתיישב, מושך אותי אליו וגופי נטמן בטבעיות בחיקו החם, שעכשיו כבר קצת יותר מוכר. הוא מחבק אותי אליו בעדינות, גבי נשען על ידו והוא מלטף לי את הכתף באצבעותיו המשוחררות. אני מרשה לעצמי לשאוף את ריחו המשכר עמוק עמוק לריאותיי ותוך כמה רגעים העייפות מכריעה אותי, שולחת אותי לשינה מתוקה, רגועה, נטולת כל כאב ודאגות.

**

בחוסר תחושה של זמן, מקום או מציאות אני מתעוררת לפתע.

אני בספריה הלאומית. חושך מוחלט. זרועותיו של דרור שדה מקיפות אותי, הוא לא ישן. אוויר קריר של קיץ ירושלמי מגיע מפתחי האוורור ואני רועדת מעט. אני מרגישה את גופי מתערסל בזרועותיו כמו שמערסלים תינוק. פיו נושק בשערי, גופו חם.

"קר לך?" הוא לוחש בקולו המוזיקאלי, הרך

אני מנידה בראשי אבל הוא מאמץ אותי אליו עוד יותר. עוטף אותי בידיו החזקות. אני מרגישה כל-כך מוגנת, כל-כך בטוחה. הוא מנשק אותי שוב ושוב בקודקוד של ראשי. אני מחייכת מאושר. התחושה כל-כך נעימה.

בפעם הבאה שאני פותחת את עיני הספרייה מוארת, ואני מוצאת את עצמי שוכבת על שני פופים מחוברים, מכוסה בכירבולית. לבד. שעון היד שלי מראה 6:23. אני קמה מיד עם תחושה בושה.

אולי מישהו ראה אותנו?

אין לי זמן לחפור בזה, אני חייבת לצאת מפה. אני הולכת מהר לשולחן שישבתי בו אתמול לקחת את התיק שלי עם הטלפון המת. הדלת פתוחה, מה שמאפשר לי ללכת לשירותים.

במראה מביטה אליי אותה ילדת אולפנה חיוורת, שיער סתור ועיניי דבש גדולות עם איפור מרוח. שכחתי בכלל מהאיפור. מיכל והשטויות שלה. אצבעותיי עוברות בתנועת סירוק על שיערי ומשם אל שפתיי המעוטרות אודם עז טבעי ולא רגיל. אני חושבת שרק לפני כמה שעות השפתיים שלי היו על אלו של דרור וסומק עדין מזדחל לי אל הלחיים. אני ממלאה את נטלת הפלסטיק הפשוטה שמחוברת בשרשרת אל השיש ונוטלת נטילת ידיים של בוקר. ימין ושמאל שלוש פעמים, אני מברכת את הברכה ושופכת את שארית המים אל הכיור, מרגישה צרימה לעשות את מה שאני עושה עכשיו אחרי מה שעשיתי בלילה... אני ממהרת לשטוף את פניי במעט מים קרים למחוק את השינה ואת שאריות האיפור ומיישרת את החולצה הירוקה של מיכל.

רגשות האשמה שהציפו אותי אחרי הנשיקה הראשונה שלנו חבויות עמוק עמוק בפנים ומה שנשאר זאת רק התחושה המתוקה המשמעותית, כזאת שצובעת את כל סיבת קיומי בצבעים חיים של קשת בענן.

ביציאה מהשירותים אני מחליטה להציץ לשירותי הגברים לראות אם הוא שם במקרה. מבעד לקיר אני רואה אותו עומד בכיור, עם הגב אליי. הוא אוחז בנטלה הזהה שנמצאת על השיש ובטבעיות ממלא אותה ונוטל את ידיו, מתחיל ביד ימין ונוטל שלוש נטילות בכל יד לסירוגין. בדיוק לפי ההלכה. הוא מנגב את ידיו ושפתיו ממלמלות ברכה.

וברגע אחד הכל ברור.

דרור שדה היה פעם דתי.

פרק ז

הַגִּידָה לִּי, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, אֵיכָה תִרְעֶה, אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם; (שיר השירים, א', ז')

הוא מסתובב לצאת מהשירותים ואני מיד מתחבאת במסדרון יחד עם רגשות האשמה על המציצנות שלי. הוא מגיע ממולי, מה שמאפשר לי לבחון אותו, ארשת פניו רעננה, עיניו בורקות, שיערו מקפץ בבאלגן-מסודר על מצחו. הוא נראה טוב מתמיד, איך הוא עושה את זה על הבוקר? אני מרגישה פתאום כל כך ביישנית וחסרת ביטחון.

"הנה את" הוא אומר בהקלה "חשבתי שברחת."

"הלכתי רק לשירותים." אני אומרת בהתנצלות מבולבלת ממבטו המבוהל. ראשי נשען אחורה על הקיר, ואני ממשיכה להביט בו מלמטה.

"העיקר שאת פה, האבטחה הגיעה ב6:00 ופתחה. לא רציתי להעיר אותך. איך ישנת באמת?"

אני מסמיקה. הוא מתקרב אליי ומעביר את אחורי אצבעות ידו על לחיי, בקו של הסומק. עיניו חודרות אליי מותירות אותי ללא יכולת לנשום באופן סדיר.

"אני לא זוכרת מתי ישנתי כל כך טוב." אני מחייכת, מתרפקת על מגע ידיו.

"גם אני לא." הוא אומר בקול חולמני. "בואי, אני אקח אותך הביתה." הוא מושיט לי את היד אבל אני מהססת לקחת אותה. הוא קולט מיד את הפחד שלי.

"אל תדאגי, אין פה אף אחד." כרגיל, הוא קורא את מחשבותיי

אני מניחה את ידי בידו, ואנו צועדים בטבעיות לכיוון החניה. ברכב המנהלים המפואר שלו הוא מקרב את כף ידי אל פיו ומנשק את מפרקי האצבעות שלי. "היד שלך מתאימה בדיוק ליד שלי." הוא מחייך "קשה לעזוב אותה, אבל אני צריך לנהוג." הוא משחרר לי את היד.

צמרמורות חולפות בכל אברי גופי. איך הוא יכול להגיד את הדברים הכי רומנטיים ברגעים הכי... הזויים. "חשבתי שאתה לא יודע לתפקד במערכות יחסים." אני עוקצת אותו.

הוא מגחך "אני באמת לא." הוא מתניע את הרכב ומתחיל לצאת מהחניה "את כל-כך תמימה, תמימה מידי. את לא צריכה להיות איתי. אבל אין לי כבר את הכוח לשמור ממך מרחק." הוא אומר בעצב.

הלב שלי נמס "אני לא רוצה שתתרחק ממני. אני רוצה להכיר אותך יותר טוב." אני מפצירה בו. מבטו רחוק בכביש, מלא מחשבות קודרות.

ושוב, אני מקבלת הצצה אל מתחת למסכה שלו. דרור שדה לא חושב שהוא ראוי לי. או, למען האמת, לאף אחת. המילים של הרב אבנר בשיעור אישות נשמעות בראשי "שאתן מדברות בערב שבת עם הבנים בבני-עקיבא, הם לא חושבים על מה שאתן חושבות." אולי הוא מהסוג שמחפש רק מין מזדמן? לזה דרור מתכוון?

אני מעבירה בראשי את אירועי הלילה האחרון, את הפגישה האקראית שלנו בטחנה הקפה ונזכרת בנימוסים שלו, האדיבות שלו, הדאגה הכנה שלו. אני חושבת על גברים אחרים שהכרתי, איתן למשל, אף אחד מהם לא נהג בי בכל כך הרבה כבוד, זה פשוט לא מסתדר.

"אפשר לשאול אותך משהו?" אני מנסה לשאול בעדינות, מפחדת להעכיר את מצב רוחו עוד יותר.

"בטח" הוא אומר ברוך

"אתמול, ש...היה לי קשה להמשיך." אני מגמגמת "למה לא המשכת בכל זאת?" פניו מתעוותות בגועל לנוכח שאלתי.

"זה מה שאת חושבת?" הוא כועס. מאוד. שיט "את חושבת שאני מפלצת שתעשה משהו בניגוד לרצונך?" הוא מעביר את ידו השמאלית בשערו "חשבתי שאת סומכת עליי."

"כן. אני סומכת עלייך. מאוד. לא הייתי צריכה לשאול את זה, אני מצטערת."

הוא נאנח

"תודה שדאגת לי אתמול בלילה." אני מנסה להאיר את האווירה הכבדה שנהייתה באוטו.

"העונג כולו שלי." הוא מחייך את חיוך הגומות שלו, איזה קל לשנות את מצב הרוח שלו.

גלגל"ץ מנגן ברקע שלום חנוך והאווירה ביננו רגועה. פקקי הבוקר מתונים בגלל חופשת הקיץ. העובדה שיום שישי היום והשעה עוד לא 8:00 בבוקר גם תורמת לתנועה הזורמת. בשניות ספורות אנחנו כבר במושבה, כמובן שאני לא צריכה להדריך אותו איך לנסוע, מר-יודע-הכל.

בעמק רפאים הוא עוצר קרוב לטחנת הקפה ויוצא מהרכב. "אני כבר בא." הוא קם באלגנטיות מהמושב, נראה כל-כך... חתיך... השהות לבד באוטו לכמה דקות נותנת לי זמן לבחון את הרכב. רכב יוקרה שחור מבריק, עם כל החידושים שאפילו לא ידעתי שקיימים. מסך מגע עם GPS מובנה, מערכת שמע מתקדמת, תא כפפות ומגש כוסות שנפתחים בלחיצת כפתור ומושבי עור מתכווננים גם באמצעות כפתורים. אני חושבת שזה הרכב הכי מרווח שנסעתי בו.

דרור חוזר ושתי כוסות נייר עם מכסה של שתיה חמה בידו. אני רואה אותו מתקרב לרכב ממרחק כמה עשות מטרים ממני. הוא נראה מהמם, איך יכול להיות שהגבר העל-אנושי הזה ישן איתי מחובק כל הלילה? אני מסמיקה מהמחשבה. אני חושבת בעצב שאני לא באמת מכירה אותו. משהו בו כל-כך מסתורי, אפילו קצת אפל. מה קרה לו שהוא כל-כך סגור? אני נזכרת בנטילת ידיים שלו הבוקר. משהו עבר עליו שגרם לו כל-כך לשנוא את הדת. אבל איך אני שואלת אותו? אני לא יכולה להגיד לו שהצצתי. זה הולך להיות קשה, לגרום לו להיפתח אליי, אבל אין משהו שחשוב לי יותר מלפצח אותו ולדעת עליו כמה שרק אפשר.

הוא פותח את הדלת שלי ומושיט לי אחת מכוסות הנייר החמות "שוקו בשבילך" הוא מחייך. הוא זכר שזה מה שאני שותה, זה מעלה בי חיוך "ומסטיקים במקום מברשת שיניים." ומושיט לי חבילת מסטיקים מנטה. איזו הצלה... "תודה." אני מחייכת בביישנות וממהרת לפשפש בתיק שלי למצוא את הארנק. בזמן שהוא מתיישב חזרה ברכב אני מניחה שטר של 20 על מגש הכוסות "זה בשביל השוקו והמסטיקים." אני לוחשת כמעט בלי קול.

הוא מציץ וקולט מה עשיתי "מה לעזאזל נראה לך שאת עושה??" הוא נוזף בי בקול, ובולם את הרכב בפתאומיות כמה מטרים לפני הצומת, מקפיץ אותי, השוקו כמעט נשפך. מה נסגר איתו? מי הוא חושב שהוא שיש לו את הזכות לצעוק עליי??

"משלמת על השוקו שלי!" אני צועקת בעצבים חזרה "מה אתה חושב שעשיתי?" הוא חושב שרק הוא המחליט בכל דבר, שירד מהעץ שלו. מיד!

"אני קניתי לך את השוקו, אני משלם!" הוא מכווץ את עיניו ותוקע בי מבט של לא-כדאי-לך-להתעסק-איתי.

"אל תצעק עליי!! אני שותה את השוקו, אני משלמת!" שתלטן שכמוהו, אני אראה לו מזה.

הרמזור בצומת התחלף לירוק כנראה לפני כמה שניות כי המכוניות מאחור מתחילות לצפור לנו. אני לוגמת מהשוקו ומתענגת על הטעם. דרור ממשיך בנסיעה הפנים שלו קפואות, מרוחקות, קרות. שיכעס. לא אכפת לי. אף אחד לא צועק עליי!

דקה אחר כך אנחנו כבר בפתח הבית שלי. אני יוצאת בשנייה מהרכב ומתקדמת במהירות לכיוון הבית שלי, אני שומעת אותו רץ אחריי ולא טורחת להסתכל. ייצור מעצבן. פתאום אני מרגישה אותו מושך לי בתיק גב, מכריח אותי לעצור. הוא פותח את הרוכסן של התא הקטן ואני יודעת שהוא דחוף לשם את השטר של ה-20, אני מנסה להתחמק, ולא מצליחה.

"מה אתה עושה?" אני שואלת בייאוש ונועצת בו מבט שיבהיר היטב כמה שאני מתוסכלת ממנו.

"מכניס לך לתיק את מה ששייך לך." הוא אומר בחיוך כאילו-תמים. הוא מהמם. אני נאנחת בייאוש.

"פעם שעברה לא היתה לך בעיה שאני אשלם עלייך" הוא מביט בי ברוך, עיניים ירוקות מדהימות, אמפטיות, מנסה להרגיע את העצבים החייתיים שלי. הוא מצליח, וזה מתסכל אותי עוד יותר. אני יודעת שאין לי סיכוי נגדו.

"פעם שעברה זה גם היה לא בסדר, אבל לא הייתי מרוכזת מספיק." אני מודה בעצבים.

פיו מתעקל לחיוך "למה לא הייתי מרוכזת?" הוא שואל כאילו בתמימות ואני דוחפת את אצבעות שתי ידיי בשערי מרוב תסכול. אני רוצה להרוג אותו. הוא יודע בדיוק מה ההשפעה שלו עליי והוא משתמש בזה.

"הייתה לי הפרעה מייצור מתסכל בטירוף ושתלטן כמו אני לא יודעת מה שבדיוק עבר בסביבה." אני רוטנת, מחניקה את החיוך שבא לפרוץ.

הוא קולט שהתרככתי ומתקרב אליי, כך שאנחנו הכי קרובים שאפשר בלי לגעת.

"מתסכל ושתלטן? אני?" הוא מביט ישר לתוך עיני "לא יותר ממך."

אני רוצה לנשק אותו שוב, ברגע זה, באמצע הרחוב, כבר לא אכפת לי. אבל החינוך הנוקשה לצניעות והסתרה מנצח ואני עוצרת את עצמי. "אתה רוצה להיכנס?" אני שואלת ומפנה את ידי לכיוון הדלת הקדמית של הבית שלנו.

הוא מחייך עם גומות "כבר חשבתי שלא תבקשי. אני אשמח, תודה." המבט שלו חם, עיניים ירוקות יוקדות, טומנות בתוכן ים של הבטחות נעימות.

אנחנו נכנסים בשקט לבית הריק. אני הולכת לספה להניח את התיק שלי. דרור סורק את אזור הסלון בעיניו, הוא מתעכב בארון הזכוכית של תשמישי הקדושה והתמונה הגדולה של אמא.

"את דומה לה." הוא לוחש

"כך אומרים." אני נבוכה

הוא עובר בעיניו אל מדפי הספרים עמוסים ספרי קודש של אבא ומוציא את אחד מספרי הש"ס העתיקים של סבא. הוא פותח ומעיין בהערות. אחר כך מוציא את הספר "נועם אלימלך" המאובק שהיה לדעתי שייך לסבא רבא שלי, הוא נראה מרותק ורגש לא ברור עובר בפניו.

"את באה ממשפחה של חסידים?" הוא שואל

"סבא רבא שלי היה חסיד, סבא שלי היה המזרוחניק הכופר." הוא מסתכל על עוד ספר, 'השפת אמת' נדמה לי

"בעלז?" הוא נראה מופתע

"כן, איך ידעת? אתה מבין בזה?" אפילו אני בקושי ידעתי את זה. הדבר היחיד שאני יודעת זה שבכל קיץ אבא טס לניו יורק לאזכרה של זיידי יוסף גרינוולד, סבא רבה שלי, ומתארח אצל קרובי משפחה מבעלז. הוא לא מדבר הרבה על החלק הזה של המשפחה. אבל אולי זה הזמן להעלות את נושא הדת עם דרור...

"קצת" הוא אומר כבדרך אגב ומיד אומר "אפשר לראות את החדר שלך?" ואני יודעת שהוא רוצה להעביר נושא.

אני מגלגלת עיניים כדי להבהיר לו שאני יודעת היטב שהוא שוב מנסה להתחמק מהשאלות שלי "בטח, בוא אני אעשה לך סיור בבית." ומובילה אותו אל המטבח, חדר העבודה, ובקומה השנייה אני מראה לו את חדר האורחים, המרפסת, והחדר שלי.

"אכפת לך שאני אלך להתקלח? אני מרגישה ג'יפה מהלילה, אפילו לא צחצחתי שיניים..." אני מופתעת מהפתיחות שאני מרגישה איתו כל-כך מהר.

"ברור. אני אחכה פה בינתיים." הוא אומר באמפטיות נימוסית והולך לעבר מדפי הספרים שמעל שולחן הכתיבה שלי.

אני לוקחת מהארון את מכנסי הג'ינס של מיכל וחולצה נקייה וממהרת לאמבטיה. אחרי מקלחת זריזה אני חוזרת לחדר ומוצאת אותו יושב על המיטה, מכוון את הגיטרה הקלאסית הישנה של אודליה, נראה מרוכז מאוד במה שהוא עושה. הוא נראה פתאום כל-כך צעיר, כמו ילד קטן מרוכז במשחק האהוב עליו. המראה שלו שובה אותי.

"אתה מנגן?" עוד גילוי מפתיע. יש משהו שהוא לא יודע לעשות?

"כן" הוא אומר בנונשלנטיות "מאוד צנוע כאן" הוא אומר בקול חולמני. הוא מניח את הגיטרה בצד וקם, חולף על פני המיטה, מציץ מהחלון ואז עובר לשולחן הכתיבה. עיניו קולטות את זר הצבעוני המיובש בתוך האגרטל על המדף. הוא מסתכל אליי כלא מבין. הפנים שלי כמעט עולות באש מרוב סומק.

"אז באמת קיבלת אותם!" הוא נראה מופתע וניצוץ של שמחה עולה בעיניו "ושמרת אותם?"

"הם יפיפיים תודה" אני לוחשת, מובכת "אני מצטערת שלא חזרתי אלייך... לא הייתי בטוחה שזה יהיה... נכון מצדי... אני..." הגמגום שלי מתחזק, אני לא מוצאת את המילים "אף פעם לא התנשקתי, ולא חשבתי שזה יקרה כל-כך מהר... ואיך שזה קרה... לא ידעתי..."

הוא מתקרב אליי פתאום עיניו רכות, מבינות, דואגות. הוא מניח את אצבעו על שפתיי "ששש... זה בסדר." הוא מחבק אותי ומושך אותי אליו, אני טומנת את ראשי בחזהו ברצון רב. הוא נותן לי נשיקה חפוזה בשיערי הרטוב "אני שמח שאף פעם לא התנשקת לפניי." ואני מרגישה את חיוכו. אנחנו עומדים מחובקים מה שנראה כמו הרבה זמן והגוף שלי הופך יותר ויותר לג'לי. אני לא רוצה להתנתק ממנו. אני שומעת את דפיקות ליבו קרובות אליי, הן משככות את המבוכה. פתאום נדמה לי שהרגשתי את בטנו מקרקרת. איזה מן מארחת אני? אני מטה את גופי אחורה, בלי לנתק את ידי ממנו ומרימה את ראשי לפגוש את מבטו "אתה רעב? או שאתה צריך ללכת בקרוב?"

"יום שישי היום, אין לי תוכניות מיוחדות." הוא אומר תוך כדי שהוא מלטף את שערי.

"מה אתה אומר שאני אכין לנו משהו טעים לאכול?" אני אומרת ברעבתנות, ואני בטוחה שזה נשמע כאילו שאני רוצה לאכול אותו לארוחת בוקר. כן, דרור שדה, יאמי. אני מלקקת את שפתיי.

פיו נפער בתדהמה הוא מניד בראשו כלא מאמין למה שעיניו זה עתה ראו ואז הוא מחייך את חיוך הקסמים שלו "רעיון מצוין, אני מת מרעב." הוא משחרר אותי ואנחנו יורדים למטבח.

במקרר אני מוצאת את כל מה שאני צריכה בשביל להכין שקשוקה טובה ואחרי שדרור מאשר לי את הבחירה אני מתחילה לעבוד על הארוחה. אני יושבת לקצוץ את הירקות ובינתיים דרור מתעסק עם הפטיפון הקלאסי של אבא. הוא בוחר את התקליט של ניל סדקה משנות ה-50' או ה-60', שפעם אבא סיפר לי שזה היה התקליט האהוב על אמא.

"בחירה מעניינת, ניל סדקה." אני תמהה על ההחלטה

"ניסים צדקה, את מתכוונת." הוא צוחק

"הא?" אני מכווצת גבות בחוסר הבנה.

"זה השם המקורי שלו, יהודי-אמריקאי." הוא מסביר. גם את זה הוא יודע...

"לא הייתי חושבת שהוא הטעם שלך, איפה שמעת עליו?" אני אומרת ומקפיצה את הבצל המטוגן במחבת. הוא מגיע מאחורי ומקיף את בטני בידיו, השיר "Stupid Cupid" מתנגן ברקע, מתאים למצב בצורה מטרידה.

"זה מריח נפלא." אני חושבת שהוא מתכוון לבצל המטוגן אבל הוא טומן את אפו בשערי שעדיין לא התייבש לגמרי ושואף עמוק, שולח צמרמורות נעימות לאורך כל כולי. הוא מוציא אותי מריכוז כך שלמרות שעוד חידה לגבי דרור שדה תלויה באוויר, דעתי מוסחת מגופו הנצמד לאורך גופי מאחור. אני רואה שהבצל כבר השחיר וזה הזמן להוסיף את העגבניות והפלפלים אבל גופו חוסם אותי, אני מנסה להתחמק, מבוישת, והוא משחרר אותי.

"אפשר לעזור במשהו?" הוא שואל, כולו רשמי ונימוסי פתאום.

"לא מה פתאום, אני על זה, שב בינתיים, כבר מסיימת. חוץ מזה אני חושבת שלא ענית לי על כמה שאלות." עכשיו שהוא יושב כמה מטרים ממני אני יכולה להתרכז במטרה ולהכיר אותו קצת.

"איזה שאלות?" הוא שואל בחוסר חשק.

"מקודם, שראית את הספרים, איך ידעת שזה שייך לחסידות בעלז?" הפעם הוא לא יתחמק.

הוא מושך בכתפיו "הספרייה שלכם מלאה בספרים שלהם."

זה לא יעבוד ככה. על החיים ועל המוות "היית חרדי פעם?"

הוא בוהה בתקרה הגבוהה של ביתנו, מגוון רגשות עמוקים עוברים בעיניו הצלולות אבל ארשת פניו נשארת קפואה "את לא סתם פרצוף יפה שירה," הוא שותק לרגע ואז מוסיף "כן הבנת נכון, לפני הרבה זמן הייתי חרדי."

אני לוקחת רגע לעכל את המידע החדש, מרגישה גאה בעצמי על שהניחוש שלי היה נכון ומדמיינת לי ילד יפהפה עם עיניים ירוקות זוהרות ופאות שחורות גולשות משיערו.

"עד איזה גיל? 14? בגלל זה עלית לארץ?" אני מסיימת למזוג את כל המרכיבים למחבת בזמן שיא ומנמיכה את האש כדי להתפנות לדרור ושאוכל להתמקד רק בו, עד שסוף סוף הוא התחיל לדבר.

"כן, למרות שזה התחיל עוד קודם" הוא עונה ביובש ואני יודעת שהוא מנסה להתחמק מהשיחה הזאת.

"למה?" אני מושכת את הכיסא שלידו ומתיישבת ממש קרוב בוחנת את עיניו.

"זה לא היה בשבילי, לא משהו שאני אוהב לדבר עליו." הוא לא רוצה לדבר, העיניים שלי לא זזות מעיניו מחכות שהוא ימשיך. אני רואה רגש לא ברור במבטו. כעס? אולי פחד? הוא לא ממשיך.

"תספר לי. אני לא יודעת הרבה אבל אני כן יודעת שלא פשוט לעזוב את העולם החרדי, לזרוק את כל החיים שלך ביום בהיר אחד." אני מפצירה בו, המבט הקפוא שלו מבהיל אותי ואני מנסה גישה יותר רכה "בבקשה תדבר. זה חשוב לי לדעת למה אתה לא דתי." קולי הכי רך ועדין שאפשר

"אמרתי לך. אני לא מאמין באלוהים. זה הכל." הוא אומר, כמעט צועק, בטון שמבהיר לי שלא כדאי לי להמשיך לנדנד לו על הנושא. אני לא אוותר הפעם! שתלטן ככל שיהיה, הוא לא יכול להסתיר ממני את זה. לא עכשיו, אחרי מה שעברנו ביחד.

"אל תצעק עליי!" מה שמפריד ביננו זה הדת הוא לא רואה את זה? הוא גונח בתסכול

"לא התכוונתי לצעוק" הוא אומר בשקט אבל הטון שלו כל-כך קר, מרוחק, מאיים. אני כבר מעדיפה שהוא יצעק. לחצתי עליו יותר מידי, ולא הייתי צריכה. אני מרגישה אשמה. אני מרככת את מבטי ומביטה בו בהתנצלות.

"יש משהו שאתה לא מספר לי. עכשיו זה אתה שמשקר לי." אני משרבבת את שפתיי, שידע שאני עצובה ומתוסכלת.

"אני לא משקר. ואם הייתי משקר את לא היית יודעת את זה." המבט השובב חוזר לעיניו. הוא מהפנט אותי.

אני נאנחת ושוב משרבבת את שפתיי, מביטה בו בעיניים ילדותיות, בניסיון אולי להוציא ממנו משהו בכל זאת.

לפתע הוא מתקרב אליי, לופת את פניי בשתי ידיו, מכריח אותי להסתכל לו בעיניים. המבט בהן חצי שובב חצי נזקק ועוד משהו... פליאה אני חושבת. אני מושכת את שפתי התחתונה חזרה אחורה וסוגרת את שפתיי.

"את כל-כך יפה." הוא לוחש. המילים שלו סוללות את דרכן ישר לליבידו שלי. הייצור החכם הזה, ההורס הזה, שנראה כאילו הוא יצא מקטלוג אופנה חושב שאני יפה. במהירות האור השפתיים שלנו נפגשות שוב וכעבור חצי שניה אני כבר יושבת עליו, כפות ידיי נחות על כתפיו, מגששות, ידיו מסתרבלות בשערי. ההרגשה החמימה המוכרת מזדחלת לה שוב לעורקיי. טעם השפתיים שלו... הריח... אוי הריח...

השקשוקה עדיין מתבשלת, עוד רגע כבר יותר מידי ולא אכפת לי, אני רוצה להישאר בדיוק במקום שאני נמצאת בו עכשיו, מכורבלת בזרועותיו, מרגישה אותו, טועמת אותו. הוא מחייך כנגד שפתיי ואני משקפת את חיוכו, שפתינו נוגעות-לא נוגעות. אפיינו נושמים עמוק אחד את השני. הוא עוצם עיניים ושואף עמוק ואז פותח אותן ומביט אליי בחום, בהשתאות.

"פשוט יפה." הוא מלטף לי את הלחי בגב כף ידו ואני מסירה את מבטי ממנו, מבוישת, מסתכלת על מחשוף החולצה שלו. שני הכפתורים העליונים פתוחים וחושפים מעט משערות חזהו המפוזרות פה ושם. אני רוצה לגעת בו, שם, אבל ידיי לא זזות, אני מפחדת לגעת יותר מידי. הוא ממשיך ללטף את פניי.

"אין לך מושג, אה?" הוא לוחש ועובר באגודלו על השפה התחתונה שלי, מעביר בי צמרמורת.

הריח של השקשוקה כבר מתחיל להתגבר. אני קמה ממנו בבת אחת וסוגרת את האש. הוא קם בעקבותיי וכאשר אני מסתובבת אליו שפתיו שוב על שפתיי, ממשיכות את העונג הצרוף של המגע ביננו. הוא לוחץ את שפתיו לשלי, מבקש משהו, אני לא יודעת מה. אני מחזירה לו באותה רמת תשוקה והזדקקות, אני כמהה לקרבתו. כל השאר נשכח. ידיו תומכות בגבי בעדינות, מלטפות. ידיי שמוטות מטה משני צדיי גופי, עיניי עצומות וכל כולי מתרכזת בשפתיו, מתרפקת על מגען הרך ומתענגת על טעמן המתוק, החם. אנחנו מתנשקים כך דקות ארוכות, לאט לאט. העולם כאילו ממשיך בהילוך איטי סביבנו. אני נותנת לו נשיקה חפוזה בפינה של שפתיו והוא עוצר לנשום ומצמיד את מצחו למצחי. אני פותחת את עיני ורואה מטושטש. ראשי מסוחרר מעונג, רמז של חיוך בלתי נשלט עולה משפתיי.

"לא בכית הפעם." הוא לוחש בחיוך מלא הקלה. ניל סדקה ממשיך לשיר לנו ברקע ""You mean everything to me.

"לא. אני מתחילה להתרגל..." אני מרגיעה אותו, שלא ידאג, שלא יפחד. הוא מחבק אותי חזק יותר, מאמץ אותי אליו. ראשי טמון בחזהו. אני מרגישה מוגנת. אין שמץ של דבר רע שקיים עכשיו בעולם. כל הטוב והטוהר בעולם מתנקז למגע ביני לבינו. הוא מגרד את סנטרו בראשי "שנאכל?" הוא אומר פתאום. אני מרחיקה את עצמי ממנו כדי לפגוש את מבטו. "אני צריכה לקפוץ רגע למכולת לקנות לחם טרי." אני אומרת בהתנצלות.

"או.קיי, אני אבוא איתך." הוא מציע. אני מהססת לרגע ואז מחליטה שזה בסדר

הוא בוחן אותי "הכל בסדר?"

"כן... בוא נלך." אני מגמגמת. מה נתן יחשוב? הוא בטח לא ישים לב. הוא מכווץ את עיניו לרגע ואז אנחנו צועדים ביחד לכיוון המכולת.

יום יפה בחוץ, עדיין מוקדם והשמש שולחת קרניים חמימות-נעימות, משבים קצרים של רוח ירושלמית קרירה מלטפים את פנינו. המכולת עמוסה בתושבי השכונה שעושים השלמות לקראת שבת. מזל שאני אוכלת אצל מיכל אז אין לי יותר מידי הכנות.

אני בוחרת שני באגטים טריים מארון הלחמים והולכת לדלפק הקופה. נתן עומד שם, כמו תמיד, מאיר אליי פנים.

"בוקר טוב שירה, אבא כבר חזר?" הוא מתעניין

"בוקר טוב נתן. הוא חוזר בשבוע הבא." אני עונה בנימוס.

"יש לך איפה לאכול בשבת? את יכולה לבוא אלינו, צחי גם יהיה." הוא מציע. לו רק הוא היה יודע מה קרה עם הבן שלו אתמול... אני קולטת מזווית העין את דרור עושה פרצוף מאוד לא מרוצה. יכול להיות שהוא קישר? איך הוא עושה את זה?

"תודה אני כבר מסודרת, אני אוכלת אצל ברקוביץ'." אני אומרת במהירות.

"יופי." הוא רושם בכרטיס שלנו את הבאגטים "רשמתי." עיניו מתמקדות לרגע על דרור ואני מיד נלחצת. למזלי הוא ממשיך ללקוח הבא ואנחנו יוצאים. עוד לא עברנו שני מטר מהמכולת וכבר החשד שלי אושר.

"אז צחי, הבן של ההוא מהמכולת, הוא האידיוט שניסה לגעת בך אתמול בלי שרצית." הוא מסנן בכעס.

אני מסמיקה

"כן. והוא לא אידיוט, הוא בסך הכל שתה קצת יותר מידי ונסחף." אני מחזירה לו בטון עצבני "איך לעזאזל עלית על זה?" הוא צוחק "היית צריכה לראות את הפרצוף שלך כשהוא הזכיר אותו."

לפני שאני מספיקה לנזוף בו על חוסר הנימוסים שלו אני רואה בצד השני של הכביש את לא אחרת מאשר מיכל ברקוביץ'. רק זה חסר לי עכשיו... אני רוצה להסתובב ולברוח לפני שיתחילו השאלות אבל מאוחר מידי, היא כבר קלטה אותי.

"היי," היא מנופפת לי ואני מחזירה לה ניפוף. הרמזור עדיין אדום. דרור מסתכל עליי במבט שואל.

"החברה הכי טובה שלי." אני עונה לשאלה שלא נשאלה במילים "היא לא יודעת עלייך." אני מזהירה. בתקווה שהוא יבין שעדיף לא להגיד לה יותר מידי... האור ברמזור מתחלף והיא חוצה את הכביש לעברנו.

"מה קורה? אני בדיוק בדרך אלייך. חיפשתי אותך אתמול, לא ידעתי לאן נעלמת והטלפון שלך כבוי." אוי... שכחתי בכלל להטעין את הטלפון. הראש שלי לא במקום.

"מצטערת, נגמרה לי הסוללה, אני בסדר פשוט הייתי חייבת לעוף." לפני שאני מסיימת לדבר היא כבר קולטת את דרור, עומד לידי במכנס שחור וחולצה תכלת מכופתרת מאתמול, נראה שלו ורגוע. מיכל לא מצליחה להסוות את ההלם שלה והפה שלה נפער כלפיי מטה. אני רוצה לנער אותה.

"היי, אתם...?" היא מעבירה מבט ממנו אליי כשואלת.

אדמה, תבלעי אותי, בבקשה. עכשיו.

"מיכל תכירי זה דרור. דרור-מיכל."

"נעים מאוד דרור! היא מושיטה אליו את ידה בביטחון והוא לוחץ אותה." העיניים שלה נוצצות מהתלהבות. היא בוחנת אותו מלמעלה למטה, כמעט אוכלת אותה במבטה.

מיכל! שוב היא והחוסר טאקט שלה.

"נעים להכיר אותך מיכל." דרור עונה בנימוס עורך-דין-רשמי-כריזמטי מושלם ומחייך אליה את חיוך הקסם שלו. היא בוהה בו. זה כבר נהיה מביך. הוא מתעלם ממנה וחוזר להסתכל עליי.

"נראה לי שכדאי שנחזור, שירה, לפני שהאוכל יתקרר." הוא אומר כבדרך אגב, לא מסיר את עיניו ממני. מיכל עדיין בוהה בו ועכשיו מכווצת את עיניה. אני מסמיקה. רק שלא תשאל מה הקשר ביננו...

"טוב, אז אני לא אפריע לכם." היא אומרת כביכול בנימוס אבל אפשר לשמוע בקולה שהיא מאוד לא מרוצה מחוסר המידע "שירה, אנחנו נדבר אחר כך. בתיאבון לכם." היא קורצת

"תודה רבה." דרור עונה בנימוס ואני לידו לא יודעת מה לעשות עם עצמי. דרור מתחיל לחצות את הכביש ומורה לי במבטו לבוא איתו. מיכל מאחורינו ממשיכה להסתכל וברגע קטן שדרור לא רואה היא נועצת בי מבט של חכי-חכי-את-הולכת-לספר-לי-הכל. אני מנידה בראשי כמו אומרת זה-לא-מה-שאת-חושבת ומיד ממשיכה לחצות את הכביש עם דרור.

איזה סיבוך מיותר..

מה לעזאזל אני הולכת להגיד לה?

"מה קרה?" דרור שואל תוך כדי שאנחנו מתקרבים לבית. איך אני אגיד לו שזה לא טוב לי שראו אותנו ביחד?

"אממ... אני לא יודעת מה אני אגיד למיכל עלייך." אני משתפת אותו

הוא עוצר, נאנח "תגידי לה שאני חבר של המשפחה." הוא אומר "טכנית, זה נכון. במיוחד עכשיו שאני בטח אכנס שוב לתמונה." הוא אומר בנימה פרקטית. אוי נכון... רינה ואמיר... כבר כמעט שכחתי מזה.

"זה רעיון. אבל זה לא יספיק." זה עדיין חשוד, אני לא יכולה להסביר לו את זה בלי להעליב אותו. בטח לא שאני בעצמי לא יודעת מה קורה ביננו "לא משנה, אתה לא תבין, אולי לא כדאי שנסתובב פה ביחד." אני רוטנת

"מה אני לא אבין? תגידי לי." הוא מפציר בי. עצבני. אני שותקת ומגבירה את קצב ההליכה שלי. שינויי מצב הרוח שלנו מתחילים לעשות לי כאב ראש. לפני רבע שעה התנשקנו מחובקים במטבח ועכשיו זה...

"שירה, מה העניין?" אנחנו בפתח הבית, רחוק משדה הראייה של העוברים והשבים ברחוב. דרור לוקח לי את היד הפנויה בעדינות ומקרב אותי אליו, עיניו דואגות. איך הוא לא מבין?

"תגידי לי!" הוא דורש

"מה יש לא להבין? למה זה נראה מוזר שנערה דתיה מאולפנא שעד לפני רגע שמרה נגיעה מסתובבת עם אפיקורס פורק עול מבוגר ממנה בשבע שנים?" אני פולטת אנחה קולנית בלתי רצונית, מופתעת מהאינטנסיביות שבקולי והמילים שמכריחות אותי להתעמת עם האמת. שוב. הוא נדרך במקום, כאילו תפסו אותו מבצע פשע. הדאגה שבעיניו הופכת לכאב, הוא נראה מתייסר על ההאשמה שלי, כאילו כיניתי אותו במילת גנאי "את צודקת," הוא לוחש "את לא צריכה להסתובב איתי, אני לא טוב."

לא. לא. לא.

"לא לזה התכוונתי. אתה כן טוב. אתה מקסים אליי." אני אומרת בלהט.

הוא מתכווץ "אל תגידי את זה, את לא מכירה אותי." למה הוא כל-כך קשה עם עצמו?

"נכון. אבל אני עדיין יודעת שאתה אדם טוב." אני אומרת בנחרצות "זה פשוט אני, אני מתוסבכת, הכל קרה כל-כך מהר, אני לא יודעת מה קורה ביננו... אין לי ניסיון בדברים האלה ואנחנו באים מעולמות כל-כך שונים." אני כמעט מתחננת אליו.

"גם אני לא יודע..." הוא אומר ומפתיע אותי, הוא בן 26, ולא דתי מגיל 14, בטח יש לו ניסיון עם בנות. המחשבה מדכאת והוא נראה כל-כך מלא רגשות אשם אז אני אשתוק ולא אשאל אותו עכשיו למרות שאני ממש סקרנית.

"שנלך כבר לאכול?" אני מציעה בחיוך פייסני ואנחנו נכנסים הביתה.

***

דרור טורף את השקשוקה בתיאבון אופייני לגברים והמראה ממלא אותי סיפוק. הוא מספר לי קצת על הקמת המשרד עורכי-דין שלו. מסתבר שהכל התחיל מפיתוח טכנולוגיית מצלמות נסתרות שהוא עשה לחברת חוקרים פרטיים מיד אחרי שהוא סיים את הצבא ובמקביל הוא השלים את לימודי המשפטים והחליט להכניס את הטכנולוגיה כחלק מהשירות שהוא נותן במשרד שלו. אני מאשימה אותו שהוא עקב אחריי ובגלל זה הוא ידע איפה אני.

"עם כמה שהדבר היה מפתה," הוא לוקח עוד ביס מהבאגט "אני לא יכול להשתמש בטכנולוגיות שלי מתי שבא לי."

"אז באמת לא ידעת שאהיה בטחנת הקפה? או אתמול בספריה?" אני שואלת

"אולי" הוא מתגרה בי. אני נועצת בו מבט כועס. אבל לא ממש. מה הוא לא אומר לי?

"השתמשת בזה כדי לעקוב אחרי ה...חברות הקודמות שלך?" אני שואלת בזהירות, מופתעת מעצמי על השאלה. ארשת פניו נהיית רצינית.

"לא. אף פעם לא הייתה לי חברה. אמרתי לך, אני לא בנוי למערכות יחסים." הטון שלו עצוב וזהיר אבל המילים שלו כמו סכין ישר לתוך הלב שלי. פתאום אני מרגישה זולה.

"בגלל זה אמרת שכדאי לי להתרחק ממך?" אני שואלת "כי אתה רק רוצה אותי בשביל... לגעת בי." אני אומרת את שתי המילים האחרונות בשקט, קולי כמעט לא נשמע.

"לא, זה לא מה שהתכוונתי." הוא אומר במהירות, בהתגוננות "אני לא רציתי לגעת בך כי לא רציתי לפגוע בך, אבל אז את רצית, ואני לא מצאתי את הכוח להתנגד."

"אז זאת כן אשמתי!" אני מטה את גופי אחורה, ליצור מרחק ביננו, אני מרגישה כל-כך מושפלת.

"לא, זאת לא אשמתך." הוא לוקח את כף היד שלי בשתי כפות ידיו, מעסה במקצועיות את המפרקים שלי באצבעותיו החזקות "תראי שירה, אני לא הרגשתי עם אף אחת כמו שאני מרגיש איתך, את אחרת מכל מישהי שאי פעם הכרתי. אני לא יודע איך להתמודד עם זה."

"בכמה קשרים היית?" אני שואלת בטון שמחייב אותו לענות לי.

"את בטוחה שאת רוצה לדעת?" הוא שואל בלחץ.

לא.

"כן!"

"אבל זה לא משנה. אף אחד מהם לא היה כמו הקשר איתך, את שונה." הוא מתייסר עם עצמו. שונה? ואז פתאום זה ברור. אני מושכת את ידי מידו.

"איך שונה? אני היחידה שלא קופצת ישר למיטה שלך, אני רק אתגר בשבילך כי עוד לא הצלחת להשכיב אותי ואז להיפטר ממני?" אני כמעט בוכה. הוא קם בבת אחת מהכיסא. ברעש. הוא כועס. ממש כועס. המבט שלו כמו של שור זועם.

"איך את מעזה לדבר ככה על עצמך??" הוא מעביר את שתי ידיו בשערו, מנסה להרגיע את העצבים שלו "אני בחיים לא הייתי עושה לך כזה דבר. אני רק רוצה לשמור עלייך!"

מה?

"לשמור עליי? ממה בדיוק?" אני שואלת, מתעלמת מהכעס שלו.

"לא יודע, מאחרים, מהעולם..." התסכול שלו ניכר.

"אני יודעת לשמור על עצמי לבד, תודה רבה." אני מסננת. הוא נשען על השיש של המטבח, משלב את ידיו ואנחנו נועצים מבטים עקשניים אחד בשני במשך מה שמרגיש כמו הרבה זמן.

"את רוצה שאני אלך?" הוא שואל פתאום.

אני מסתכלת עליו, סופגת את מראה פניו המושלמים, הטובים, ואני שבויה ביופיו, החיצוני והפנימי, בעוצמה שהנוכחות שלו משפיעה עליי. ואני מאמינה לו, אני יודעת שאכפת לו ממני. אני רק לא יודעת למה שיהיה אכפת לו ממני...

"אם אני אגיד שכן, זה יהיה שקר. אני רוצה שתישאר." אני עונה בכנות, כל המסכות שלי נעלמו.

הוא מתקרב אליי ומתיישב חזרה על הכיסא מולי. "אני צריך שתדריכי אותי מה לעשות."

אני נאנחת. הוא באמת לא יודע? אני יודעת?

"אתה יודע מה דרור, האמת היא שגם אני לא בטוחה שאני יודעת מה לעשות ועבר עליי יום מאוד קשה אתמול ואין לי כוח לחשוב יותר. עוד שעה יש לי שיעור נהיגה ואז אני צריכה להתארגן לשבת. אז אולי פשוט, לא יודעת..."

"את לומדת נהיגה?" הוא קוטע אותי.

"כן"

"איזה שיעור את?"

"היום זה יהיה השיעור ה-25, אני בשאיפה לעבור את הטסט לפני שאני עוברת לרמת-גן."

"רוצה לתרגל קצת ברכב שלי?" עיניו שובבות.

"נראה לך?" אני בהלם "מי נתן לך רישיון להיות עו"ד?"

"לשכת עורכי הדין בישראל." הוא עונה בפשטות "אז את באה?" חיוך מאוזן לאוזן נמרח על שפתיו.

"לא!" הוא לא נורמלי "לא עכשיו."

"לא עכשיו? זה אומר שפעם אחרת כן?" החיוך שלו מתרחב עוד יותר.

"לא יודעת. אולי. פעם הבאה." אני נדבקת בחיוך שלו.

"פעם הבאה." הוא מתקרב אליי ומושך אותי אליו בבת אחת. "זאת אומרת שתהיה פעם הבאה. זה מרגיע אותי." הוא מצמיד את שפתיו לקדקוד ראשי "ועכשיו אני אעזור לך לארגן פה ואחרי זה, אם אני אצליח, אני אשחרר אותך לשיעור שלך"

דרור, דרור, דרור... מה אני אעשה איתך...

אני מנתקת את גופי מחיקו בחוסר חשק ומסתכלת בעיניו היפות. "זה אם אני אצליח לשחרר אותך, אתה מתכוון." הוא מתכווץ ומסיט את מבטו הצידה ואני יודעת שקשה לו לשמוע את זה. המחשבה על נער בן 14 עולה לארץ כמעט בלי אף אחד מעציבה אותי... אני מרימה גבה והוא עושה את עצמו מתעלם והולך לפנות את הצלחות מהשולחן.

**

סיימנו לסדר את המטבח אחרי שדרור התעקש לשטוף את הכלים למרות שלא הרשיתי לו. כבר נהיה מאוחר ואני יודעת שאני צריכה כבר להתארגן לשיעור נהיגה.

אני לא רוצה שהוא ילך.

היום הזה עבר כל-כך טוב, כל-כך... נעים להיות יחד איתו. כמה טוב שהוא חזר לחיי. כמה דברים חדשים הצלחתי לגלות עליו, כמה הנוכחות שלו מחזקת אותי, מרגיעה אותי.

ביציאה מהבית, לפני שאני פותחת את הדלת הוא מקרב אותי אליו, את ידו השמאלית הוא חופן בשיערי, כרית כף ידו על העורף, מזיז את ראשי הצידה ושותל נשיקות רכות ועדינות על הלחי שלי מקו האוזן עד לפינה של שפתיי. התחושה מענגת, מעבירה בי רטט שמגיע עמוק עמוק מתוך בטני המפרפרת ומתפשט בכל הגוף.

בתוך זמן שיא, מהר יותר ממהירות האור, השפתיים שלי מתחברות לשפתיו. הפה שלו הוא כמו מגנט רב עוצמה, כזה שלא מאפשר לי להתנגד. אני רוצה להישאר במקום הזה, צמודה אליו, טועמת אותו, מריחה אותו. התחושה מרגישה עכשיו יותר מוכרת וטבעית. המוח שלי שולח מסרים לגוף על אוטומט. להצמיד אותו אליי, לפשק את שפתיי, להשחיל את הלשון לעבר שיניו. הוא מנשק אותי באותה עוצמה, באותה נזקקות, באותה משיכה.

וזה כאילו לא הייתי באמת חיה עד עכשיו. כאילו הייתי בתרדמת ממושכת ורק עכשיו אני בהכרה מלאה, חשה את החיים.

אני מעבירה את ידיי ממותניו אל פניו היפות, מניחה את אצבעותיי בעדינות על לחייו המחוספסות מהזיפים הקצרים, מקבעת את שפתיו אליי. הוא משמיע גניחת עונג בלתי רצונית שחומקת מהחלק האחורי של הגרון שלו, זה מדרבן אותי להעמיק את הנשיקה, לכבוש את כל פיו. הלשונות שלנו מתערבלים ביחד. אני לא רוצה להפסיק. אני לא יכולה להפסיק. כפות ידיי נודדות אחורה אל שערו הרך, ממששות, מעסות בחוזקה. השפה התחתונה שלי ננשכת בעדינות על ידי שיניו ואני עוצמת את עיניי, מטה את ראשי אחורה וסופגת את התחושה. אני מרחפת באוויר. מעלה מעלה. ובדיוק כשהורמתי אל מעל העננים הוא משחרר את השפה התחתונה שלי.

"עד הפעם הבאה" הוא לוחש כנגד שפתיי, מתנשף.

ידיי נשמטות לצדי גופי, עיניי נפתחות בכמיהה, מצלמות את פניו היפיפיים. הוא מחייך והולך, משאיר אותי המומה, רועדת ועם חור ענק של ריקנות שנפער בתוכי, משוועת לעוד.

פרק ח

אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי--שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה: (שיר השירים, ה', ב')

"שירה מה את עושה???" צביקה בולם אותי בפתאומיות.

אני פולטת צעקת בהלה, כמעט דרסתי חתול רחוב עכשיו. אני חייבת להתרכז.

"סליחה, לא שמתי לב." אני מתנצלת

"מה יש לך היום? תתחילי לשים לב מה את עושה או שאני ואת נצטרך לבלות עוד הרבה זמן ביחד!" הוא נוזף בי. אני מרגישה כמו ילדה בת 7 שמענישים אותה. מה קורה לו? כל שיעורי הנהיגה האחרונים יש לו כאלה יציאות מוזרות כלפיי...

אנחנו ממשיכים מהכיכר הכפולה בתלפיות חזרה לכיוון המושבה הגרמנית, פקק ענק לפנינו וצ'קלקות מהבהבות של מכוניות משטרה. אוי לא... זה מה שחסר לי עכשיו, להיתקע פה בפקק עם צביקה שעצבני עליי כל השיעור כי אני לא יכולה להתרכז.

שוטר מתקרב לעברנו "להסתובב אחורה, המשטרה במצוד אחרי מחבל שהשאיר מטען חבלה באזור." הוא צועק לנו. זה כבר הניסיון פיגוע השני השבוע, בנוסף לכל המתיחות שיש בדרום. מפחיד. צביקה מורה לי להסתובב ובאמצע שאני מנסה לבצע פניית פרסה הוא מניח את ידו על ידי שמחזיקה את ההגה ומסובב אותו יחד איתי.

כמה לא מתאים!

בשיעור הראשון שלנו כבר רמזתי לו כמה וכמה פעמים לא לנגוע בי. אמנם הוא דתי וכבר בטח בן 40 אבל עדיין... ועכשיו באמת שאין צורך.

"זה בסדר אני מסתדרת" אני מנסה בעדינות לגרום לו לשחרר את היד, זה לא עוזר.

"אני אעזור לך, שנצא מפה מהר מותק, אל תדאגי" הוא אומר בטון מוזר.

מותק?

אני רוצה להעיר לו אבל שותקת. יש לי רק עוד כמה שיעורים עד הטסט, וחוץ מזה שאין עוד מורה נהיגה אחד פנוי בירושלים עכשיו ואני חייבת את הרישיון הזה עד השירות.

בכניסה לבית שלי אחרי שיעור ארוך מידי אני מאחלת לצביקה שבת שלום והוא מחייך אליי בחזרה חיוך קצת יותר מידי גדול לטעמי וסורק את גופי.

"שבת שלום מותק. הבגד שלך חדש? את נראית יפה היום." הוא אומר בנחמדות יתר.

איזו הערה לא במקום!

"לא..." איך אני מתחמקת? "אני צריכה ללכת להתארגן לשבת, תודה על השיעור צביקה."

***

בבית אני הולכת לטלפון החכם שלי שהשארתי בעמדת ההטענה על המזנון. יש לי 6 שיחות שלא נענו מאתמול בצהריים. אחת מאבא, אחת מרינה, 3 ממיכל, ואחת מ... צחי.

חוץ מזה מחכים לי עוד שני מסרונים.

מיכל: שירה, איפה את? קרה משהו עם צחי? הוא לא חזר אחרי שהוא ליווה אותך.

ועוד אחת

מיכל: מי זה היה הדרור הזה??? תתקשרי אליי מיד כשאת רואה את ההודעה הזאת או שאני אבוא לחפש אותך שוב!

אני מתקשרת לאבא, מעדכנת בכל הפרטים לגבי איפה אני בשבת. כמה טוב שאבא אף פעם לא שואל יותר מידי שאלות. אם הוא רק היה יודע איפה הייתי אתמול בלילה ואת מי אירחתי אצלנו היום בבית... אני מרגישה דקירה של אשמה.

"יופי שירל'ה, תמסרי דרישת שלום חמה בבית משפחת ברקוביץ'. אה דרך אגב, אני כנראה אאחר קצת את הטיסה. תוכלי לעזור קצת בחנות? יש לי פה כל מיני עניינים לסדר."

"כן אין בעיה." אני עונה ותוך כדי אני שומעת את הטלפון רוטט ומתריע על הודעה חדשה שהתקבלה.

"תודה שירל'ה, שבת שלום" ואני מנתקת

אני פותחת את תיבת ההודעות. זאת הודעה מדרור. מתי הוא הספיק לקחת את המספר שלי? קצב הלב שלי עולה.

דרור: הגעתי הביתה בשלום. אני מקווה שהשיעור שלך עבר טוב. תודה רבה על ארוחת הבוקר הטעימה, אני כבר מחכה להזדמנות הבאה ליהנות מכישורי הבישול שלך J

אני מחייכת וכותבת חזרה.

שירה: תודה שעדכנת אותי שחזרת לשגרת פירוק המשפחות שלך. עכשיו אני רגועה. הייתי מכינה לך עוד ארוחה בשמחה, אבל אני מפחדת שיותר מידי אוכל כשר עלול לגרום לך קלקול קיבה.

אני נכנסת לאנשי הקשר כדי להתקשר למיכל לפני שהיא תמצא אותי אבל לפני שאני מספיקה להתקשר יש כבר הודעה חדשה מדרור.

דרור: שגרת פירוק המשפחות תצטרך לחכות לכניסת שבת, זה הזמן הכי טוב ויעיל להתעסק בזה. אני מקבל את הערתך לגבי הסכנה באכילת יתר של אוכל כשר, בפעם הבאה אני אקנה נקניק ואפזר על השקשוקה החלבית שתכיני.

נ.ב. מה התוכניות שלך ליום ראשון אחרי הצהריים?

חוצפן! הוא מתעלל בי בכוונה. אבל ההודעה שלו עדיין מורחת לי חיוך מטופש על הפנים. אני כותבת לו בחזרה

שירה: התוכניות שלי ליום ראשון בצהריים תלויות מאוד ברמת הכשרות של ארוחת הערב שאני צפויה לאכול. למרות שעכשיו נזכרתי שיש לי שטר של 20 ₪ שנשאר אצלי בטעות, כך שאוכל לתרום אותו לרבנות הראשית ובכך לעשות כפרת עוונות על אכילת טרף.

אני מחכה כמה דקות הפעם והתשובה לא מגיעה, אני מקווה שלא נסחפתי.. אני והשטויות שלי... אני מתקשרת למיכל.

"שירה!!!" היא עונה אחרי צלצול אחד "סוף סוף!"

"היי מיכל, את ממש מגזימה, הכל באמת בסדר."

"אני רוצה לשמוע הכל, אל תסנני אף פרט." היא אומרת בפול גז

"על מה?" אני מיתממת

"אוי שירה אל תשחקי אותה. מה קרה אתמול עם צחי? הוא שלח לי הודעה שהוא מבטל את שביל ישראל והוא גם לא חזר לבר בכלל. ודרור הזה? מי זה? בחיים שלי לא ראיתי מישהו כל-כך חתיך!!"

אז צחי החליט בחכמה לבטל את ההצטרפות לטיול. זה קצת מרגיע.

"לא קרה כלום. היתה ביננו אי-הבנה. הוא חשב שאנחנו יכולים להיות ביחד."

"ידעתי שהוא דלוק עלייך!! מה הוא אמר?"

איך אני אספר לה בלי לפגוע בצחי... "אמרתי לך, הוא חשב שאנחנו מתאימים. אני לא. הוא קצת נפגע מזה. סוף סיפור."

"צחי המסכן..." היא אומרת ברחמים מזויפים "והדרור הזה שאכלת איתו ארוחת בוקר אצלכם בבית? הוא חילוני נכון? אני מופתעת ממך"

גם אני מופתעת מעצמי.

"הכרתי אותו לא מזמן הוא חבר של חברה של רינה, ונעזרנו בו למשהו."

"נעזרתם בו? מה זאת אומרת?"

"הוא עורך דין והיינו צריכים משהו. זה באמת לא מעניין."

"שירה, אל תמרחי אותי. שורה תחתונה מה את עושה איתו?"

"הכרנו בקטע לגמרי מקצועי ואז הוא הציע לעזור לי במעבר לרמת גן, הוא גר לא רחוק. זה הכל." זה חצי נכון, הוא הרי הציע לי אופניים...

"טוב.. יפה לך. לי אין אף אחד שאני מכירה בצפת." היא נאנחת "אני לא מאמינה שעוד שניה אנחנו הולכות להיות כל-כך רחוקות אחת מהשנייה."

"כן גם אני" אני אומרת בעצב, אבל שמחה שהצלחתי להתחמק מהנושא הבעייתי...

"אז לאסוף אותך בדרך לבית כנסת?" היא שואלת

"כן, זה יהיה מעולה, נתראה." אני אומרת והשיחה מסתיימת

הצג של הטלפון מראה על הודעה חדשה מדרור.

דרור: תרומה לרבנות הראשית היא עוון בפני עצמו, יהיה ניתן לכפר על זה באמצעות ארוחה (בסדר, כשרה) בעיר החטאים אליה את עוברת עוד כמה שבועות, מה שמזכיר לי שזאת תהיה הזדמנות טובה להדריך אותך על הנסיעה באופניים החשמליים החדשות שלך.

שוב זה...

שירה: אין לי אופניים חשמליות חדשות. אבל אני כן אקבל בשמחה את ההצעה שלך לארוחת ערב כשרה בעיר הפשע והרשע, מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך[8].

אויש... יש לי משמרת בחנות ביום ראשון, אני ממהרת לכתוב לו

שירה: אבל אני עובדת ביום ראשון אז לא בטוח שאוכל.

דרור: יש לך את האופניים שלי. לא חשבתי שאת בקטע של הבעל שם טוב, אבל אם כבר, אני מעדיף את הציטוט הזה שלו: אין אדם שלא יכול, יש אדם שלא רוצה. ברגע שהאדם ירצה - הוא גם יוכל.

האם את מנסה להתחמק ממני?

הוא זיהה את הציטוט, כמובן.

שירה: אל תתחיל איתי בציטוטים! יכול להיות שאתה מתחזק בחזרה? להביא גמרא לפגישה הבאה שלנו?

וגם אם הייתי מנסה להתחמק, זה לא היה עוזר לי עם טכנולוגיות המעקב שלך. אני מסיימת לעבוד ב-17:00.

דרור: ההנחה שאני מתחזק בחזרה מביאה אותי להסיק שאת סבורה משום מה שאני מצוי בחולשה כרגע וזה מטריד אותי. מי אמר שזה לא אני החזק ואת החלשה?

אני לא רוצה ללכת לשם... בוא נאתגר אותו קצת.

שירה: הייתי שוקלת את דברייך אבל אין צורך כי אחרי מטעמים נדירים שטעמתי הבוקר, שעד לפני זמן לא רב לא ידעתי בכלל שקיימים אני מרגישה מאוד מחוזקת J

עכשיו תעזוב אותי בשקט, אני חייבת להתארגן לשבת.

אני מחכה כמה דקות, ואין תשובה. יכול להיות שהייתי פעורה מידי? או שהוא לקח את הבקשה שלי ברצינות?

אחרי 10 דקות אני מקבלת ממנו הודעה

דרור: שירה קליין, אני בהלם! (וגם מחייך מסיבה כלשהיא)

שיהיו לך ארגונים נעימים, אני אבוא לאסוף אותך בראשון בשעה 17:00 מהחנות. תוכלי לשלוח לי את הכתובת?

אני שולחת לו את הכתובת של החנות והטלפון מצלצל. זאת רינה. בבת אחת המצב רוח העליז שלי מההתכתבות עם דרור נעלם. איך אני מספרת לה על אמיר?

"היי רינה!" אני עונה אחרי 6 צלצולים.

"מה קורה שירוש? ניסיתי להתקשר אלייך אתמול מהחנות." עוד אחת דואגת...

"אני יודעת, אני מצטערת, הטלפון שלי נכבה מיד אחרי שהודעת לי שאת סוגרת בחנות." אני עונה בהתנצלות

"טוב לא חשוב, רק רציתי להיות בטוחה שאת מסודרת השבת. את בטוחה שאת לא רוצה לבוא אלינו?" המחשבה לראות את אמיר שוב מעוררת בי בחילה.

"כן, אני בטוחה." אבל אני חייבת למצוא זמן לדבר איתה, מגיע לה לדעת כמה שיותר מהר "תגידי, מה הסיכוי שמחר יהיה לך קצת זמן פנוי לדבר איתי על משהו לבד, בלי אמיר והילדים" אני אומרת בגמגום, אני בטוחה שהיא חושבת שאני מוזרה.

"קרה משהו?" היא שואלת

"לא...כן... בערך. זה לא לטלפון אבל זה חשוב." אסור לי אפילו לרמוז

"אוקיי, האמת שאמיר מתנדב מחר מהצהריים במד"א ואני יכולה לשלוח את ארז לכהן בסעודה שלישית." זה היה מהיר... אפילו מהיר מידי. אני רועדת מהמחשבה לספר לה, אבל אין ברירה.

"אוקיי מעולה אז קבענו מחר. אני אגיע מהבית כנסת אחרי מנחה."

"אוקיי... גברת מסתורית. שבת שלום!" היא אומרת בחיוך

"שבת שלום רינה, אני אוהבת אותך!"

"גם אני." היא אומרת בקולה החם והאמהי ומנתקת.

**

נשארו עוד 10 דקות לכניסת שבת. אני לבושה ומאורגנת, מכינה את הנרות במדף הפמוטים של אמא עליה השלום. אני מסתכלת על הפטיפון ונזכרת איך הוא שיחק איתו היום. מי היה מאמין שדרור שדה יהיה בבית שלי. אני חושבת על הנשיקות שלו, העדינות, האצילות. איך הוא פחד לפגוע בי, כאילו אני עשויה מזכוכית דקה ושבירה. האם הוא היה ככה עם כל הבנות? לא נראה לי... או אולי אני משלה את עצמי? מה שבטוח דרור שדה הוא חידה לא פתורה. וכמו רדאר ישיר למחשבות שלי, הטלפון מצלצל ומתריע על הודעה מדרור שדה.

דרור: רק רציתי להגיד לך שבת שלום J

חיוך ענק נמרח לי על הפרצוף.

שירה: תודה רבה לך. הייתי מאחלת לך את אותו הדבר בחזרה אבל אחרי שחשפת לאיזה עיסוקים אתה מנצל את השבת, "שלום" זוהי לא המילה המתאימה.

אני מסיימת לסדר את הנרות ומחליטה לחכות עוד דקה למקרה שהוא יענה.

דרור: תתפלאי לשמוע שיש לי עוד תחביבים לשעות הפנאי חוץ מלהיות הקטגור של הרבנות הראשית, אחד מהם אני אשמח להדגים לך ביום ראשון.

שירה: מממ... נשמע מסוכן. שתהיה לך שבת שלום J אל תחזיר לי הודעה, כי אם תחלל שבת באשמתי אני כבר אצטרך לצום כדי לכפר על זה.

אני מציצה בשעון, עוד שתי דקות לכניסת שבת.

דרור: לא הייתי רוצה להיות הגורם לצום שלך, כבר ראינו מה מחסור של סוכר עושה לך.

ובתור דיירת מדינת תל-אביב לעתיד, כדאי לך לדעת שכאן השבת נכנסת הרבה יותר מאוחר מב"עיר הקודש", כך שיש לי לפחות עוד רבע שעה להציק לך בלי להרגיש ייסורי מצפון.

שירה: מצפון לחילול שבת? באמת יש לך? לא יכול להיות.

עכשיו תפסיק להטריד אותי, אני מדליקה נרות, להתראות ביום ראשון.

הטלפון מודיע שההודעה נשלחה ואני מיד מכבה את הטלפון וניגשת למלאכת הדלקת הנרות.

בעודי מכסה את עיניי לברך אני עוצמת אותן חזק-חזק ומתחילה בתפילה. אף פעם לא התחברתי לתחינות אקראיות נואשות לאלוקים, כאלו שלא רשומות בסידור. ובכל זאת, עכשיו אני לבד ואין לי את מי לשתף בכל מה שעובר עליי. אני אפילו לא יכולה לכתוב את זה דרך שיר לאמא כי שבת כבר נכנסה.

היומיים האחרונים הראו לי שהמצב כבר חזק ממני, אני לא יכולה להתעלם ממנו או להתנהג כאילו הוא לא קיים ובכל זאת רגשות האשמה נוכחים, ואני לא יכולה להתעלם מהם גם. האשמה מהולה בפחד מהלא נודע. לאן ההרפתקה הזאת לוקחת אותי? איך היא תסתיים? המחשבה מתסכלת, אני כל-כך רגילה לשליטה בחיי, לרציונאליות, לפעול מתוך השכל ואילו עם דרור... המוטיבציה שלי להחלטות כל-כך אחרת, וזה מרגיש משחרר וטוב ונכון.

אבל השכל אומר לי לא.

דפיקה בדלת קוטעת את המחשבות הקשות שלי, הדלת נפתחת ומיכל נכנסת לבית מטוקטקת בשמלת מעצבים פרחונית. "הכל בסדר? את נראית... בעולם אחר. הערתי אותך או משהו?" היא בוחנת אותי.

"לא. אני מוכנה, סתם עייפה קצת." רק חסר לי עכשיו שמיכל תמצא סיבה לחקירה נוספת.

"את בטוחה? משהו עובר עלייך? את שקועה במשהו לאחרונה, אני לא זוכרת אותך ככה אי פעם." היא מפצירה בכל זאת. שכחתי כמה טוב היא מכירה אותי.

"כן, הכל בסדר. סתם תקופה קשה עם כל השינויים האלה. אני עוד לא מעכלת שסיימנו את הבגרויות." אני מנסה להיתלות בזה

"כן, הא?" היא מחייכת "אולי עכשיו יהיו לך חיים סוף-סוף. שנלך?"

מיכל ואני צועדות לבית הכנסת השכונתי. כשהיינו ילדות רוב המתפללים היו משפחות שגרו בשכונה ובשנים האחרונות האזור התמלא בסטודנטים רווקים ששוכרים פה דירות. כמובן שזה הפך כל ערב שישי למצוד אחר בנים חדשים בשביל מיכל. אבל כולם היו גדולים מידי בשבילה. אני חושבת שדרור הוא בן 26, בערך בגיל של חלק מהסטודנטים פה, למרות שיש פה כאלה שכבר עברו את ה-30.

אנחנו נכנסות לעזרת נשים בבית הכנסת מעט באיחור ישר למזמור "לכה דודי". בית הכנסת מתמלא נעימה מרגיעה של שבת.

"שכחתי לעדכן אותך, גם המשפחה שלי מגבעת שמואל אוכלת אתנו, נראה לי שהכרת פעם את אורי הבן דוד שלי." היא לוחשת לי.

"אורי, זה שהתארס?"

"כן, וביטל." היא אומרת

"באמת? אוי..."

"כן, והוא כבר בן 28 אז ההורים שלו לחוצים טילים" היא ממשיכה "הם חושבים שאולי הם ימצאו לו פה שידוך בין כל הרווקיאדה בבית כנסת."

"שששששששששש" משתיקה אותנו שכנה שלי שיושבת ספסל מאחורינו.

אנחנו מתאפסות וחוזרות להתפלל. מיכל אפילו לא מחזיקה מעמד עד סוף תפילת שמונה-עשרה החותמת את תפילת ערבית של שבת והיא כבר מוצאת את דרכה החוצה. ביציאה מהתפילה אני מאתרת אותה בין חבורה של רווקים, ואיתה עומד אורי, שלא השתנה כמעט מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. אני מצטרפת אליה באי-רצון.

"היי לך," היא זורקת לעברי "את זוכרת את אורי נכון?" היא מובילה בביטחון הרגיל שלה, גם בחברה של כאלה שמבוגרים ממנה כמעט בעשר שנים היא מתנהגת כאילו ברור שהיא חלק מהם. איך היא עושה את זה?

"כן בטח, היי אורי, נחמד שבאת לבקר." אני מחייכת בנימוס. הוא נראה רשמי וענייני. הוא מצמיד את המשקפיים שלו לאפיו בשתי אצבעותיו.

"תודה, נחמד לנשום קצת אוויר ירושלמי" הוא מחייך אליי בחזרה ובוחן אותי קצת יותר מידי זמן "תזכירי לי מה הקשר ביניכם?"

"שירה היא החברה הכי טובה שלי." מיכל עונה לפני שהוא מספיק לסיים את השאלה "למדנו יחד בבית ספר אבל השבוע סיימנו את הבגרויות אז אי אפשר יותר להגיד שאנחנו חברות מהכיתה, יוואו אני עדיין לא קולטת שזה נגמר. שירה אוכלת איתנו היום, אבא שלה בחו"ל."

"אז את רק בת 17?" הוא שואל, פתאום הוא מרגיש לא כל-כך בנוח

"18" אני עונה.

"היא כמעט בת 19." מיכל מוסיפה "היא הגדולה בשכבה." רק שלא תגיד לו גם שהשאירו אותי שנתיים בגן חובה בגלל מה שהיה עם אמא. מיכל והפליטות פה שלה...

"אני מבין" הוא עונה ביובש.

אני שותקת, כי אין לי מה להגיד, גם ככה השיחה הזאת מוזרה מידי ולידינו יש שתי בנות שמדברות עם בחור אחד ולא מפסיקות לצחקק ממה שהוא אומר. הסיטואציה לא מתאימה לי בכלל.

"מיכל נראה לי שאני אתקדם," אני מתחמקת באלגנטיות "אולי אמא שלך צריכה עזרה להכין את השולחן." מיכל שקועה מידי בשיחה עם הגבר שמנסה להרשים את שתי הבנות אבל אורי דווקא שמע.

"אני גם אלך לראות אם צריך עזרה" הוא אומר למיכל ומסתכל עליי, מסמן לי שנתחיל ללכת. כמה מוזר ללכת איתו לבד... מזל שמיכל גרה לא רחוק. אנחנו יוצאים מרחבת הכניסה של בית הכנסת.

"אז מה התוכניות שלך לעתיד?" הוא שואל בקול רשמי, בלי להסתכל עליי.

עתיד? אני מדמיינת זוג עיניים ירוקות בוהקות.

"כרגע אני משתדלת ליהנות מהחופש." אני אומרת "אני מתחילה שירות לאומי בבית אבות. מה אתה עושה?"

"אני כלכלן בחברה ביטוח בפתח תקווה." הוא מספר "סיימתי לא מזמן תואר שני בכלכלה ומינהל עסקים, ועכשיו קיבלתי קידום." הוא אומר בגאווה

מיכל רצה מאחורינו לצמצם את הפער "מה ברחתם לי?" היא נוזפת בנו

"לא רציתי להפריע לך, חשבתי שאולי אמא שלך תרצה עזרה." אני אומרת

"זה לא היה בשבילי. אתם יודעים שאחת מהבנות שם שמה עין על אורי, נראה לי שהיא גם ביטלה אירוסין לפי מה שחברה שלה אמרה לי." עיניה נוצצות. אורי מגלגל עיניים, נראה שהוא מרגיש לא בנוח.

"את יותר גרועה מאמא שלי." הוא רוטן "לא הייתה שם אף אחת מעניינת גם ככה."

"באמת? דווקא הן היו נראות ממש שוות." מיכל מפצירה בו

"נואשות, את מתכוונת." הוא אומר "לא בשבילי, עזבי את זה מיכל, תמצאי מישהו בשבילך."

"אמא שלך אמרה שאתה בררן, עכשיו אני מבינה למה היא מתכוונת. אתה חושב שאני ילדה קטנה אבל אתה בחיים לא תתחתן אם לא תתן לאף אחת סיכוי מלכתחילה, ואם אתה לא מבין את זה, אז בטח לא אתה זה הבוגר מבננו." את המילים האחרונות היא כבר אומרת שאנחנו נעצרים מחוץ לדלת הבית שלה. לא נעים לי מאורי, מיכל לא שמה שום מעצור על הפה שלה. הוא נראה מעוצבן עליה אבל אנחנו נכנסים ומברכים את כולם בשבת שלום כאילו לא קרה כלום. ההורים של אורי מאוד נחמדים, אמא שלו אפילו זכרה אותי מלפני ארבע שנים שהם באו לפסח.

"איך גדלת, אני זוכרת אותך ממש קטנטונת עם אבא שלך הנחמד," היא מסתכלת על אורי שעומד כמה מטרים ממנה, "נהיית ממש יפיפייה נכון, מה אתה אומר אורי?" היא מחייכת אליי חיוך אמהי. בא לי לקבור את עצמי. הארוחה הזאת נהיית מביכה יותר ויותר והיא עוד לא התחילה...

למזלי, שאר הערב עבר רגוע יחסית, ובחזור מיכל מלווה אותי הביתה, היא קופצת לצחי שהזמין כמה חבר'ה אליו וכמובן שאני לא מרגישה בנוח לבוא. אפילו לא חזרתי אליו בטלפון. אחרי שהשבעתי את מיכל שלא תזכיר אותי אצל צחי, היא מספרת לי עוד על אורי. מסתבר שלטענתו הוא ביטל את האירוסין כי הוא לא הרגיש מספיק מאוהב בארוסה שלו. מיכל מפחדת שהיא גם לא תתחתן עד גיל מאוחר.

"ראיתי היום בבית כנסת, בנות מזה שוות, מצליחות בטירוף. הייתה אחת שהיא רופאה מנתחת נראית ממש טוב, חייכנית והכל והיא בת 32 ולא התחתנה, זה ממש מפחיד. כאילו, מי אמר שזה לא יכול לקרות גם לנו. ותראי את אורי, הוא התארס עם מישהי גם ממש שווה ובסוף ביטל כי הוא לא מרגיש מאוהב בה. אני לא יודעת אם אני אהיה אי פעם מאוהבת עד כדי כך כדי לרצות להתחתן עם מישהו או שמישהו יתאהב בי בחזרה, אף אחד לא מבטיח לי את זה. את רוצה להגיד לי שכל זה בכלל לא מטריד אותך?" היא שואלת אותי בתסכול עמוק.

"אני לא יודעת מיכל, האמת היא שלא חשבתי על זה ממש כי אני מרגישה שאנחנו עדיין צעירות. אני לא חושבת שאת צריכה לדאוג, באמת שיש עוד הרבה זמן ויהיה בסדר. את מדהימה והדאגה שלך צריכה להיות שיותר מידי גברים יתאהבו בך מאשר שאף אחד לא." אני רוצה להרגיע אותה, היא תמיד הייתה חברה כל-כך טובה בשבילי, אבל אני לא רגועה בעצמי. אני מתלבטת אם לשתף את מיכל במה שקורה ביני לבין דרור. אבל אם אני אדבר על זה, זה יהפוך להיות אמיתי מידי, ואני לא בטוחה שאני מוכנה להתמודד עם זה עדיין. כל מה שאני רוצה עכשיו זה להיות לבד ולחשוב... על דרור... מיכל נאנחת.

"את יודעת, לפעמים אני מקנאה בך שזה פשוט לא מעניין אותך. הלוואי ואני הייתי יכולה להיות כל-כך רגועה עם עצמי כמוך. את פשוט לא צריכה אף אחד, אולי בגלל זה כולם דלוקים עלייך, דווקא מי שלא רוצה אף אחד, היא זאת שכולם רוצים."

אני לא צריכה אף אחד? כבר לא.. אני צריכה את דרור...

"עכשיו את כבר ממציאה לעצמך דברים. אף אחד לא דלוק עליי." אני אומרת

"בסדר, שמענו. שאני אתחיל לספור? הרשימה ארוכה מידי. את לא שמה לב?" היא מתעקשת.

"מיכל, את מדמיינת, וכנראה שאת צריכה חבר." אני מחייכת אליה "את לא אמורה ללכת לצחי לבדוק את חברים שלו במקרה? כבר ממש מאוחר."

"טוב הבנתי את הרמז. שבת שלום" היא נותנת לי חיבוק והולכת לדרכה.

הבית שקט, וזה דבר מבורך אחרי הסעודה הקולנית בבית משפחת ברקוביץ'. אני יודעת שלא אצליח להירדם בקרוב אז אני מחפשת לי מה לעשות. עוד לא התרגלתי לעובדה שאין לי איזה בגרות באופק שאני צריכה ללמוד אליה ודווקא עכשיו זה חסר לי. כמה חיכיתי שהכל ייגמר ועכשיו אני מתגעגעת לתקופה שתמיד היה לי משהו ללמוד או להתכונן אליו וככה הייתי יכולה לברוח לתוך בועה יציבה שבה הכל ברור וידוע מראש.

אני ניגשת אל הספרייה שבסלון, מחפשת לי משהו לקרוא. העיניים שלי צדות כמה מהספרים שדרור הוציא היום ממדף הספרים של אבא. אני נדהמת מחדש מכמה הידע שלו עצום. אני מוציאה גמרא אחת מהש"ס הישן של אבא ומדפדפת. חבל שבאולפנא אף פעם לא לימדו אותנו גמרא, אני אפילו לא יודעת איך להסתכל על זה. כל-כך הרבה מילים צפופות בארמית. בלי ניקוד, בלי פיסוק. כמו צופן סודי לאוצר נדיר שטומן בחובו את סוד הקיום. צופן שרק אנשים בודדים יכולים לפענחו. אני חושבת על זה שאם דרור היה פעם חרדי הוא בטח יודע איך לקרוא דף גמרא והמחשבה משעשעת. זה כל-כך נוגד את החזות החילונית הצועקת שלו. לו רק הוא היה פה איתי עכשיו...

ועם ספר הגמרא בידי אני נרדמת על הספה בסלון, מותשת ממחשבות.

**

אחר צהריי יום שבת, השמש לאט נמחקת בשמיים. חום הקיץ הירושלמי נשבר קצת ורוח קרירה מגיעה ממזרח. אני צועדת לבית של רינה, זה הזמן להתמודד איתה. עדיף עכשיו מלעולם לא. אני אף פעם לא אהיה מוכנה לזה גם ככה. אמיר נמצא במשמרת במד"א ולא יחזור עד הבוקר, מה שייתן זמן לרינה לעכל את הדברים לבד. את ארז יחזירו רק במוצאי שבת אז זה חייב להיות עכשיו.

רינה מכינה לי שוקו ומוציאה עוגה שהיא אפתה לשבת ואנחנו יושבות במרפסת. מאז שאמא נפטרה רינה הפכה להיות מעין אמא קטנה. תמיד דאגה לי ולאודליה ועשתה הכל כדי להביא נחת לאבא. רק אחרי שהיא התחתנה היא יכלה להקים לעצמה חיים משלה. היא אפילו הפכה להיות מורה בדיוק כמו שאמא הייתה. אני שואלת בשלומה.

"הכל בסדר. שירה, מה קרה? אני סקרנית, תספרי לי, מה העניין?" היא שואלת בחום האמהי שלה

"זה לא משהו שקל לי לעשות רינה, ואני רוצה שתדעי שלא משנה מה יהיה אני אוהבת אותך מאוד מאוד וכולנו פה בשבילך, אבל אני חייבת לספר לך." רינה מתיישבת ומכווצת את עיניה, מחכה שאתחיל.

"את זוכרת שלשום, שתגברת אותי בחנות ואני הייתי אמורה להחליף אותך?"

"כן..." היא אומרת

"אז התקשרתי אלייך כי לא היה עליי את המפתח לשער ולא הייתי בטוחה שלקחת איתך אותו. בכל מקרה, באתי אלייך הביתה לקחת את הספייר וכשנכנסתי ראיתי את אמיר."

"אוקיי, הוא לא אמר לי, אז מה העניין?"

"הוא לא ראה שראיתי אותו..." על החיים ועל המוות אני פשוט אגיד את זה "הדלת הייתה נעולה מבפנים אז ניסיתי לראות מהחלון מי בבית יכול לפתוח לי וכשהסתכלתי מהחלון של החדר שלכם הוא היה שם עם עוד מישהו. אני ממש מצטערת רינה." אני מתחילה להישמע קצת נסערת "אני מצטערת שאני זאת שמספרת לך את זה." העיניים של רינה נפערות ונשארות קפואות "אני חושבת שאת צריכה לדעת."

"מישהו?"

"כן גבר, לא זיהיתי אותו."

"אוקיי... אני לא מבינה מה הביג דיל, אולי הוא הביא חבר להראות לו משהו" היא מסתכלת לכל עבר, מנסה למצוא מנוס מהאמת.

"לא. רינה. תקשיבי לי. הוא היה איתו, ממש. גופנית. ביחד." אני מסתכלת לה בעיניה החומות, המתגוננות, מדגישה כל מילה.

"אמרת משהו לאבא?" היא שואלת בלחץ

"לא, לא סיפרתי לאף אחד." היא לא צריכה לדעת על דרור...

"יופי. תקשיבי שירה." המבט שלה סוער. נחרץ. "את לא ראית כלום. בטח דמיינת. תשכחי ממה שאמרת לי. גם אני שוכחת."

מה??

"רינה אני מבינה שזה חדשות קשות אבל אני לא דמיינתי. את לא יכולה להתנהג כאילו זה לא קרה."

"זה לא קרה!" עכשיו היא צועקת ואני מטה את הגוף שלי אוטומטית אחורה בבהלה. "את לא ראית כלום. זה טעות. את התבלבלת. ואיך את מעזה להציץ לבית שלי בלי רשות??? את לא הולכת להגיד שום דבר לאף אחד."

"בגלל שאת חשובה לי אני כן אמרתי לך, את חייבת לעשות עם זה משהו, איך את יכולה פשוט להתעלם מזה."

"את לא מבינה שום דבר, את ילדה ואני עכשיו אומרת לך לעזוב את זה."

"אני לא אעשה את זה, לא שזה משהו שהורס לך את החיים." עכשיו הגיע תורי לצעוק "אם את לא תעשי משהו אני אהיה חייבת לשתף עוד מישהו, אולי את אודליה אני לא יודעת אבל אני לא אעזוב את זה. בעלך בגד בך רינה, עם גבר. זה קשה אבל זאת האמת ו..."

"צאי מפה!!!" היא קוטעת אותי בצרחה "אני לא רוצה לראות אותך, ואם אני שומעת שאמרת למישהו משהו..."

"רינה..." אני בהלם

"החוצה!" היא נובחת עליי. המבט בעיניה זועם כמו של חית טרף פראית, מאיים להרוג אותי.

אני קמה בפחד, עצבנית, כועסת, מיואשת. הדמעות פורצות החוצה ואני רצה החוצה מהבית שלה, משאירה אותה נסערת עם כוס השוקו המלאה שהיא הכינה לי.

בבית אני שוכבת במיטה בחדר שלי. כבר חושך בחוץ. מחלון המיטה אני סופרת שלושה כוכבים. שבת יצאה ואני לא מוצאת כוח לקום מהמיטה. איזו טעות זאת הייתה לספר לרינה. כל-כך פגעתי בה... אף פעם לא ראיתי אותה ככה. אף פעם! הטלפון שלי מצלצל, שיחה נכנסת מדרור. אני משתיקה מיד, אני לא רוצה שהוא ישמע אותי ככה עכשיו, אני במצב רוח ממש רע. הטלפון מפסיק לצלצל ודקה לאחר מכן מופיעה הודעה כתובה.

דרור: המצפון שלי ואני התקשרנו לאחל לך שבוע טוב ולעדכן אותך שהיה להם מאוד קשה לא להתקשר אלייך כל השבת J

רטט קל עובר בעורקיי.

שירה: תודה רבה.

אני מתהפכת על הבטן ומחביאה את עצמי בשמיכה. אחרי 30 שניות אני מקבלת עוד הודעה.

דרור: קרה משהו?

כן...

שירה: לא. אני פשוט עייפה משבת.

דרור: סיפרת לרינה?

הוא ניחש...

שירה: כן. אני לא כל-כך במצב רוח טוב עכשיו. בכל אופן תודה רבה על האיחולים, אני מאוד מעריכה את זה. שבוע טוב גם לך. נתראה מחר.

הוא מתקשר חצי שניה אחרי, הפעם לא נעים לי לא לענות.

"היי..." אני אומרת בלחש, מקווה שהוא לא ישמע את היגון שבקולי.

"היי..." הוא אומר בקולו המוזיקאלי, מעביר בי צמרמורת. כל-כך טוב לשמוע אותו.

"את רוצה לספר לי מה קרה? אני לא אהיה רגוע עד שלא תספרי לי." הקול שלו רך, מרגיע, מלטף אותי מבעד לאפרכסת הטלפון. "ואולי אני אוכל לעזור?"

"אני לא רוצה להטריד אותך עם הבעיות שלי. היא פשוט לא ממש רצתה לשמוע את מה שהיה לי לספר... היא כועסת עליי. אני ממש פגעתי בה." אני אומרת לו. אנחנו מכירים כל-כך קצת זמן ובכל זאת אני מוצאת את עצמי משתפת אותו במשהו שאני לא יכולה לשתף אף אחד אחר. "מה איתך? איך עברה עלייך השבת?" אני שואלת אותו. בדרך כלל אני מנסה להוריד את הפוקוס מעליי ככה, אבל הפעם אני באמת רוצה מאוד לדעת. התגעגעתי אליו.

"בסדר. חשבתי עלייך הרבה." הוא מודה. גם אני דרור... גם אני... "ואת לא מטרידה אותי. אני זה ששאלתי." הוא נוזף בי עכשיו "את יודעת, זה הוא שפגע בה, לא את. את רק עשית את הדבר הנכון."

"זה לא משנה עכשיו. תראה, זה באמת לא צריך להטריד אותך. אני אסתדר, זה יעבור, אל תדאג. נדבר מחר, אוקיי?" אני מרגישה כל-כך לא בנוח עם הדאגה שלו אליי. למה הוא עושה את זה?

"את בטוחה שאת בסדר שם לבד?" הוא מתעלם ממני

"כן. לגמרי. יש לי מלא עבודות בית להשלים. מחר אני אהיה יותר מפוקסת." ועכשיו גם נתת לי כוח לקום מהמיטה ולטפל בהררי הכביסה שהשארתי משבוע שעבר.

"אוקיי, מה שאת רוצה. אני פה אם תרצי לדבר." הוא אומר בכנות שממיסה אותי, גורמת לי להתרגש יותר מידי.

"תודה. באמת תודה. שבוע טוב דרור." אני אומרת בהערכה, אני שומעת את הרגשנות בקולי

"שבוע טוב שירה." ואני מנתקת

ערימות הכביסה שמחכות לי בחדר השירות מצליחות קצת להסיח את דעתי. מבט האימה בעיניים של רינה מהיום עולה בזיכרוני ואני נעצבת. אני חושבת לעצמי שהיא לא היתה מופתעת, רק כועסת. כועסת עליי. על שראיתי את זה. יכול להיות שהיא יודעת מזה כבר לפני ולא אכפת לה? אולי לא הייתי צריכה להמשיך להתעקש? אני לא רוצה להאמין בזה. בתוך תוכי אני יודעת שדרור צודק, עשיתי את הדבר הנכון. לא הייתה לי ברירה. ובכל זאת, רינה בוחרת להתעלם להתכחש.

אולי אני באמת לא מבינה בזה שום דבר? יש לי אפס ניסיון במערכות יחסים, מה אני יודעת. אבל עם כל זה, לא יכול להיות שרינה תוכל באמת להיות מאושרת ככה. אולי הוא אפילו לא נמשך אליה אף פעם? אני מבועתת מהמקום אליו הולכות המחשבות שלי. אני צריכה להתייעץ עם איש מקצוע. בטוח יש אנשים שיוכלו לעזור. אני מכניסה למכונת כביסה את הנגלה השנייה והולכת למחשב לעשות חיפוש. אני כותבת בגוגל "ייעוץ זוגי בעקבות בגידה" ונפתחת לי רשימה ארוכה של אתרי ייעוץ. אני פותחת חלק מהמאמרים וכולם מדברים על בגידה חד פעמית בסטוץ. אז אני משנה את החיפוש ל"ייעוץ זוגי בעקבות בגידה הומואים במגזר הדתי" וזה מוביל אותי ישר למאמרים המציעים פתרונות להומואים דתיים, ביניהם טיפולי המרה, שידוך רגיל מבחירה ועוד כל מיני פתרונות אחרים שמזעזעים אותי. אני מוצאת אתרים של שאלות ותשובות מפי רבנים ובוחרת לי רב שהתשובות שלו מוצאות חן בעיני, אולי אני אנסה לפנות אליו, בתקווה שזה יעניין אותו. את השקט העבה בבית הריק קוטע פתאום צליל דפיקות דלת, שמקפיץ אותי בכיסא.

מי זה יכול להיות?

אני הולכת לדלת העץ הגדולה בכניסה לביתנו ומציצה מהחור. חושך בחוץ, ובקושי רואים משהו אבל אני לא צריכה את חוש הראייה בשביל לדעת מי זה. אני מרגישה את זה, חד וברור.

דרור.

אני לוקחת נשימה עמוקה ופותחת את הדלת. הוא עומד שם במכנסי ג'ינס כהים וחולצת טריקו שחורה. עייני נץ עגולות בוחנות כל מילימטר בפניי, ירוקות בהירות מותכות, מודגשות בריסים שחורים ארוכים. פעם ראשונה שאני רואה אותו בג'ינס והוא נראה אפילו עוד יותר מהמם, אם זה בכלל אפשרי. הוא מסתכל עליי, מבטו חם, מתנצל, חודר לתוך עיני הדבש הכמהות שלי.

כל הכובד נשאב מגופי ומתחלף בצמרמורות קלילות וענוגות שחודרות לכל תא ותא בגופי, ממלאות אותי במתיקות. ופתאום, כל הקיום שלי מקבל משמעות מחדש. וזה כאילו כל השבת ריחפתי על מאדים, נושמת אוויר מלאכותי ממסיכת חמצן ועכשיו חזרתי לאטמוספירה, למקומי הטבעי, יכולה לנשום בכוחות עצמי.

"שבוע טוב שירה, אפשר?" הוא שואל בזהירות ומטה את ראשו לחלל הבית.

אני פותחת את הדלת לרווחה, לוקחת צעד אחורה ומאפשרת לו להיכנס.

סוף שירת השירים - מבעד לצמתך לקריאה חינם

לרכישת הספר המלא:

מודפס - ללחוץ כאן

דיגיטאלי - ללחוץ כאן