כיצד המלחמה השפיעה על המיניות הזוגית?

מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ליווינו מאות זוגות במסע התפתחות האינטימיות הזוגית שלהם. כזוג מילואימניקים בעצמנו, ערכנו סקר בקרב עשרות זוגות שליווינו, במטרה להבין את השפעת המלחמה על חיי המין והזוגיות. התוצאות היו מאירות עיניים ומעוררות תקווה.

מהסקר עלה כי אצל רוב הזוגות (70%), איכות האינטימיות נשארה יציבה או אף השתפרה. עבור 25% חלה ירידה מסוימת, ורק 5% חוו ירידה משמעותית.

כשביקשנו מהמשתתפים לדרג את רמת החשק המיני שלהם, גילינו ירידה מתונה בהשוואה לתקופה שלפני המלחמה, אך מה שריגש אותנו במיוחד היה לראות שכמעט כל המשתתפים הביעו רצון לחוות רמות גבוהות יותר של חשק.

ממצאים אלו מלמדים אותנו שני דברים חשובים: ראשית, איכות האינטימיות לפני המשבר היא המנבא הטוב ביותר לאיכותה בזמן משבר. זוגות שטיפחו את הקשר שלהם לפני המלחמה, מצליחים לשמר אותו גם בתקופות קשות. זה מעודד כי בכל שלב אפשר להתחיל לטפח את הקשר והתוצאות יישמרו. שנית, הרצון לחוות אינטימיות ותשוקה נשאר חזק גם כשהמציאות מאתגרת.

בתקופה זו של אבל ושכול, הרצון לדבוק באנרגיית החיים, ובפרט באנרגיה המינית, מתחזק ומתעצם. זוהי תגובה טבעית ובריאה, ביטוי של החיים המבקשים להמשיך ולזרום, גם מול פני המוות.

זוגות רבים מתמודדים עם אתגרים ייחודיים בתקופה זו. פרידות ממושכות בשל שירות מילואים, טראומה ופוסט־טראומה, שינויים בדינמיקה המשפחתית, ואבל על אובדן יקירים – כל אלה משפיעים על האינטימיות הזוגית. מתח ולחץ מתמשכים, חוסר ודאות, ושינויים בסדרי עדיפויות מוסיפים מורכבות נוספת.

אך חשוב לזכור, התמודדות עם אתגרים אלו אינה ייחודית לדורנו. לאורך ההיסטוריה היהודית אנו מוצאים דוגמאות מעוררות השראה של זוגות שמצאו דרכים יצירתיות לשמר את האינטימיות גם בתקופות הקשות ביותר.

רש"י מספר לנו על נשות ישראל במצרים, שהשתמשו במראות כדי לפתות את בעליהן המיואשים מהשעבוד:

"...בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן... כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם..." (רש"י על שמות לח, ח)

אפילו בתקופות האפלות ביותר, כמו השואה, מצאו אנשים דרכים לשמר את האינטימיות. הפסיכותרפיסטית אסתר פרל, בת לניצולי שואה מפולין שגדלה בילדותה בקהילת ניצולי שואה בבלגיה, חקרה את הנושא. בראיונות שערכה עם הניצולים, היא גילתה שאפילו בתוך מחנות הריכוז ותנאי החיים הלא אנושיים שחיו בהם היהודים, היו כאלה שהמשיכו לקיים יחסים.

וכך היא סיפרה בהרצאת הטד המפורסמת שלה "מהי אינטלגנציה הארוטית":

"ראיתי סביבי שתי קבוצות – אלה שלא מתו, ואלה שחזרו לחיות. אלה שלא מתו בדרך כלל היו קשורים למקומם, לא מסוגלים לחוות עונג ולא יכולים לתת אמון, כי כשעומדים על המשמר, מודאגים, חרדים וחסרי ביטחון, אי־אפשר להרים את הראש כדי להמריא ולעוף, להשתעשע, להתנהג בביטחון ולדמיין. אלה שחזרו לחיים היו האנשים שתפשו את הארוטיות כסם־נגד למוות. הם ידעו כיצד לשמור על חיוניותם".

מחקרה של פרל מדגיש את כוח הבחירה שלנו. גם בתקופות הקשות ביותר, אנחנו יכולים לבחור להשתמש במיניות ובארוטיות כ"סם נוגד מוות", כדרך להגביר את החיוניות שלנו ולשמור על חוסן פנימי.

בימים אלה, כשהמציאות מאתגרת ולעיתים מפחידה, חשוב לזכור שהאינטימיות הזוגית היא מקור כוח עצום. היא מחברת אותנו לחיים, לתקווה ולאהבה. היא מזכירה לנו שגם בתוך הכאב והקושי, יש מקום לעונג ולקרבה. 

כל זוג צריך למצוא את הדרך שלו לטפח את האינטימיות בתקופה זו. זה יכול להיות דרך שיחות עמוקות, מגע עדין וניטרלי, או רגעים קטנים של קרבה בתוך השגרה המאתגרת. העיקר הוא לזכור שהקשר הזוגי הוא מקור של כוח וחיות, ושטיפוחו הוא דרך חשובה להתמודדות עם האתגרים שסביבנו.

בחירה באהבה, באינטימיות ובחיים, במיוחד כשהמציאות קשה, היא אקט של אומץ ותקווה. היא מזכירה לנו שגם בתוך החושך יש אור. ושאנחנו, כבני אדם וכזוגות, חזקים יותר ממה שנדמה לנו.

---

הכותבים: דוד ולימור קליינמן, מייסדי "ואהבתם"