למה הוא שופך מהר? ולמה הדבר דומה?

"אז למה הוא שופך מהר?" היא השתגעה כבר. היא שם ממתינה לו בחדר, מצפה כל כך לגבר שיבוא וישפיע עליה. שיחדור אליה באהבה וימיס אותה. שייתן לה להרגיש אישה במובן המתמסר של המילה.

אבל הוא? על קצות האצבעות הוא מהלך, מבקש יותר לאט, נזהר לא להיות נוכח מידי- ומסיט את המחשבה מידי פעם, מבקש ממנה לא לזוז, ולפעמים גם יוצא בחופזה (מה שלא מבטיח שיחזור שוב פנימה..) ואחרי כל זה גם נבוך מעצם העיסוק או הדיבור על הנושא.

האמת שהיא כבר מרגישה כמו מטפלת שלו. שלא תבינו, הוא איש מדהים, מסור ואכפתי ותמיד משתדל לחייך ולהיות אדיב, במיוחד כשהיא מזכירה לו..

הוא גם מאוד מחויב לעבודה שלו, ובסה"כ מפרנס יפה ואבא?! הכי טוב שיכלה לבקש. אבל במרחב האינטימי? שוד ושבר, הם די התרגלו אבל התסכול עמוק מאוד. הוא נבוך ומרגיש אשמה, וגם לא נהנה כמעט מכל המפגש המהוסס הזה, שככל הנראה יגמר תמיד במפח נפש.. והיא? במקום להיות מחוזרת. מוחמאת. ולהרגיש שהוא אוהב אותה היא מוצאת את עצמה בעוד "זמן טיפול" והפעם בגבר שלה.

כן, לעיתים הוא אומר לה בואי נעזוב אותי. זה מתיש אותי כבר ואני אהיה שם בשבילך. זה משמח אותה, אבל היא יודעת שלא זו היתה כוונת המשורר במילים "שכינה ביניהם" היא יודעת שיכול להיות פה מפגש נשמות עמוק ומזין, שבו היא מתמסרת ללידה רוחנית וחווה בשיא העוצמה את כל מה שלא מבוטא אצלה בחופשיות ביום יום.

והוא? הוא ניסה כבר מספר פתרונות.

הוא היה אצל רופא בקופת חולים שאמר לו שיגיד תודה על הדקה שהוא מחזיק בפנים ולא יתלונן. הוא חשב לנסות עוד רופא אבל ויתר מגודל העלבון.

הוא קנה משחה שתאלחש את האזור, ותוריד את רמת הגירוי. זה עלה לו בדמים, (זה באמת לא מתאים לכל אחד) עוגמת נפש של שימוש לא נכון פסלה מכל וכל את הפתרון הזה שכן היא הרגישה או יותר נכון לא הרגישה את הנרתיק שלה(שאולחש גם הוא) זה היה מוזר וזר ומנוכר. הם הרגישו הכי רחוקים בעולם..

הוא קרא ברשת על כמה תרגילים לחיזוק רצפת האגן ושליטה על הסוגרים, הוא דווקא הרגיש שזה כיוון טוב, ואז, לאחר הפסקה שהיתה ביניהם הוא הגיע לרגע האמת מולה, וכל הציפיה ירדה לטמיון. הוא אפילו לא הצליח לחדור אליה.

שוב נבוך, עם תחושת ערך עצמי נמוכה ומסוגלות ששואפת לאפס, הוא התנחם בידיה האוהבות.

הספור הזה הוא אמיתי, רק שהוא מורכב מעשרות סיפורים ששמעתי ומהדהדים בעולם בלבבות רבים, ורובם המכריע לא מגיע לטיפול ולפתרון. לפי המחקרים בלבבות רבים מאוד, שחווים את המרחק והתסכול והתשוקה לחיבור שלא מצליחה להתממש.

בטור הזה, אני רוצה לתת כמה כלים ראשוניים להבנה של מה בעצם קורה שם. ואיך אפשר להתחיל ב"טיפול עצמי" מתוך הבנה של הגורם הרגשי שמשחק פה תפקיד ראשי. וזאת בניגוד לתפיסה שאומרת שיש רגישות פיזית ושהדרך להתגבר עליה היא פיזית גם כן.

אקדים ואומר ש"העולם" מדבר על "בעיות בתפקוד המיני" ובכך מנתק (כמו שהרפואה המערבית רגילה לעשות) את האדם מן הבעיה. להבדיל מהגישה שאציג כאן שבה הרובד המיני הוא ביטוי עמוק ואותנטי לעולם הפנימי שלנו. ושפיכה מהירה בדרך כלל תתבטא גם ברובד הרגשי- נפשי, וגם ברובד המנטלי, וגם ברובד של האמונות שלנו.

בגוף שלנו יש עולם פנימי שמתבטא ברגשות, ואנחנו (הגברים לצורך העניין) לא תמיד מחוברים ויודעים לנווט בתוך העולם הרגשי בצורה מיטיבה.

מצד אחד אנחנו יכולים להתנתק מהרגשות שלנו ומן הצד השני לתת לרגשות לנהל אותנו. שני הקצוות האלו לא מאפשרים לגבר לנהל את ההתרגשות (הדומה להפליא) שמגיעה בזמן הגירוי המיני. הגירוי המיני מפעיל את מערך ההתרגשות הפנימית אצל הגבר, ובתוך הרגשות האלו נמצאים האמונות שלו לגבי המסוגלות שלו לעמוד בלחצים, עמידות שלו בפני ביקורות, יכולת התמדה בזמן שהדעת מוסחת למקומות אחרים.

אם ניקח ילד קטן בתור דוגמא, כאשר הוא נבהל מאוד יכול להיות שיברח לו פיפי במכנסיים. הסוגר הקדמי הוא היכולת שלנו לווסת את מערך הרגשות שלנו. כאשר אנחנו מפחדים, מתרגשים, לחוצים אנחנו תמיד נרגיש את האיום/ הצורך לשחרר את השתן, הסוגר יספר לנו שאנחנו שאנחנו בתוך התרגשות יתירה. ממש כמו בגירוי המיני רק שבזה האחרון מדובר בזרע ולא בשתן. מגיל צעיר אנחנו בונים ולומדים לווסט את העולם הרגשי ןלנהל אותו נוכחות ובטחון. ואם לא אזי הוא ינהל אותנו ובמיוחד במיטה.

לא מזמן ישב אצלי גבר בגיל העמידה שסובל מאז ומתמיד משפיכה מהירה. ביקשתי ממנו לתאר התנהלות של יום טיפוסי שלו ואת האתגרים המתלווים אליו במהלך היום, הוא בתגובה לא הבין מה הקשר אבל הסכים, והתחיל לתאר את שלבי הקימה עם הילדים והכנתם ליציאה למסגרות. ראיתי כיווץ בין העיניים ושאלתי אם יש שם אתגר והוא אמר שכן. בזמן שהוא מכין סנדוויצים לילדים אחד האחים כמעט באופן קבוע מתחיל מריבה עם האח או האחות. וכל מה שהוא ניסה בכדי למנוע את המריבה לא צלח. ושוב ושוב הוא מגיע לכדי צעקות וכעס על הילדים שנמשך פחות או יותר עד ליציאתם מהרכב לכיוון המסגרות.

היות וכבר הכרנו מעט, שאלתי אותו איך כל זה קשור לשפיכה מהירה?

הוא חייך ואמר. חד משמעי, אין לי טיפה סיבולת. בשניהם אני שופך מיד.

נכון, מערכך הרגשות שמופעל שם, מביא התגעשות של רגשות והכעס (שמקורו תמיד במיניות) לא מוחזק ונשפך ושופך את כוחותיו.

הוא נשם עמוקות. כרוצה להבין יותר. לאמץ ולהתחיל בשינוי תיכף ומיד. וזיהיתי שם חלון הזדמנויות. בנינו תוכנית התנהלות והיערכות שלו לקראת הבוקר שכללה שיחה עם הבן מבעוד מועד, התייעצות עם אשתו, נשימות, חיבור לשמחה ולאהבה שלו לילדים, ומבט בעיניים. כל אלו אפשרו לו לחולל שינוי ולהאמין שוב שהוא יכול להשפיע על הילדים שלו גם בלי כעס, איומים או עונשים.

מרחב הבוקר הפך להיות נעים, וכל היום שלאחריו שינהגם הוא את האוירה. הוא הרגיש מסוגלות, הוא רכש בטחון עצמי במרחב שמאוד איתגר אותו- ילדים ורגשות.

הוא חזר מחוייך, ובאחד המפגשים שאחרי כבר סיפר שמשהו עמוק משתנה והוא מוכן לשלב הבא.

למדנו טכניקות נשימה ואת ההבנה שהנשימה היא שער לנוכחות ובטחון

מעבר לתרגילים של חיזוק שרירי רצפת האגן (מהשרירים היותר חשובים בגופינו, והפחות מודעים.) למדנו טכניקות נשימה ואת ההבנה שהנשימה היא שער לנוכחות ובטחון. ותרגלנו את הדבר החשוב מכל- תודעה חדשה. תודעה של שמחה ואהבה. תודעה של אינטימיות ובטחון. וכל זאת ביחס לתודעה קולקטיבית שבדרך כלל נמצאת במרחב האינטימי ובתוכה נמצאים - בושה, אשמה ותסכול.

לסיכום, כאשר מבינים של"בעיות בתפקוד המיני" יש שורשים ברגש ובאמונות שלנו, אפשר לסגל כלים וצורות חשיבה שיאפשרו לנו לרפא גם את המרחב האינטימי שלא תמיד נגיש ופשוט לשינוי.

---