יחסי אישות- מה מותר ומה אסור

בגמרא במסכת חולין מסופר סיפור מרתק (חולין קט:):

אמרה ליה ילתא לרב נחמן: מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה.

אסר לן:

דמא, שרא לן כבדא.

נדה, דם טוהר.

חלב בהמה, חלב חיה.

חזיר, מוחא דשיבוטא.

גירותא, לישנא דכוורא.

אשת איש, גרושה בחיי בעלה.

אשת אח, יבמה.

גויה, יפת תאר.

בעינן למיכל בשרא בחלבא.

אמר להו רב נחמן לטבחי: זויקו לה כחלי.

תרגום ופירוש:

ילתא, אשתו של רב נחמן, אמרה לבעלה: אני רואה שאמנם התורה אסרה הרבה דברים, אבל מתוך הדברים שהיא אסרה, היא התירה דברים דומים ועל ידי כך נתנה לנו אפשרות לטעום מהאיסור. התורה אסרה אכילת דם, אבל התירה אכילת כבד שהוא איבר מלא בדם. אסור לשכב עם נדה, אבל מותר (מהתורה) לשכב עם אישה אחרי לידה אפילו שיש לה דם (שבעה ימים אחרי זכר וארבעה עשר יום אחרי לידת נקבה, הדם שיוצא מהאישה הוא דם טהור והם מותרים) וגם דם בתולין אינם מטמאים מהתורה. אסור לאכול חֵלֶב (שומן מסויים) של בהמה אבל מותר של חיה (כגון: צבי) על אף שהטעם דומה. אסור לאכול בשר חזיר אבל יש דג בשם שיבוטא ולמוח שלו יש טעם של בשר חזיר – ואת זה מותר לאכול ולטעום טעם של חזיר. אסור לאכול דג טמא ששמו גירותא, אבל מותר לאכול לשון של דג שיש להם אותו טעם. אסור לשכב עם אשת איש, אבל מותר לאדם לישא אישה שהתגרשה, על אף שבעלה עדיין בחיים. אסור לשכב עם אשת אח, אבל אם האח מת ללא בעלים, האישה נעשית יבמה, ומתחתנת עם אחי בעלה המת. אסור לשכב עם אישה נכרית אבל מותר עם אשת יפת תואר.

לבסוף מבקשת ילתא לטעום טעם בשר בחלב? אך הרי דבר זה אסור מהתורה. רבי נחמן, בעלה, הלך לטבחים ואמר להם לצלות לה כחל. כחל הוא העטין של הפרה והוא מותר באכילה והטעם שלו הוא כמו של בשר בחלב.

בניגוד לחלק מהנצרות שראתה בפרישות מאישה מדרגה של קדושה, היהדות מעולם לא תמכה בזה

הסיפור של ילתא מספר לנו שאין שום דבר רע בהנאה. אפילו לא הנאה שהיא קרובה לטעם האיסור. אנחנו לא אוכלים חזיר בגלל שה' ציווה. לא בגלל שזה לא בריא או בגלל שזה מגעיל. אין שום בעיה עם הטעם של בשר חזיר, אלא כל עוד זה חזיר – זה אסור. הדוגמא הכי קרובה אלינו היום זה המבורגר עם גבינת טופו פרווה או צ'יזבורגר פרווה עם גבינה צהובה. כל עוד זה לא בשר בחלב, אין איסור.

כמובן, השאלה הנשאלת היא, האם מה שילתא ביקשה זה ראוי? האם אנו צריכים לבקש ליהנות מכל הנאה? הרי התורה אסרה בשר בחלב, אז למה היא מבקשת לטעום את זה?

ילתא היתה תלמידת חכמים בזכות עצמה. היא לבד ידעה להביא את הדוגמאות מהתורה של דברים אסורים ואת המקבילה שלהם המותרת. ילתא טענה בעצם השאלה שלה, שהתורה אינה נגד הנאות. התורה מתרת לאדם ליהנות כל עוד הוא לא נוגע באיסור. ממילא ניתן להבין שאין שום איסור בהנאה מותרת, אפילו שהיא דומה להנאה אסורה, כל עוד שהיא באמת לא אסורה.

ואכן כך מפרש המהרש"א:

ענין זה מפורש כמ"ש דמצוות הקב"ה עלינו גזירת המלך הם בלי טעם בדבר וזה שאמרה כל דאסר לן שרא לן דכותיה ואם כן על כרחך האי דאסר לן גזירת המלך הוא, ומייתי "אסר לן דמא" אל תאמר משום מאיסותיה הוא כדאמרי' ספ"ב דמכות ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה הימנו כו'. הרי שרא לן דם כבד, ואי מטעם מאיסותיה היה לאסור גם דם הכבד. וכן אסר לן דם נדה ואי משום מאיסותיה הרי שרא לן דם טוהר. ואם כן על כרחך איסורא הוא משום גזרת המלך וכן בבשר וחלב, וכן בחזיר, ובכל אינך דמייתי יש לפרש בכהאי גוונא. דאי הוה ביה טעמא אמאי שרא בכיוצא בו, ולזה אמרה דודאי גם איסור בשר בחלב גזרת המלך היא, ומאי שרא לן דכותיה.

המהרש"א אומר שכל הדוגמאות שילתא הביאה הן מצוות שאנו חייבים לקיימן מדין גזירת מלך. כלומר, איננו מבינים בשכלנו למה הם אסורים, ואנו מקיימים אותם כי כך ציוותה התורה. לדוגמא, אנו לא אוכלים דם, לא בגלל שזה מאוס בעינינו, אלא בגלל שזה אסור. כיון שאם הסיבה היא שזה דבר מאוס ודוחה, אזי התורה היתה צריכה לאסור גם אכילת כבד, או לפחות זה היה צריך להיות אסור מדרבנן. אך כיון שזה לא מאוס, וגם לא דם נדה, לכן מותר דברים דומים כגון כבד ודם טוהר. העיקרון הזה הוא נכון רק לגבי מצוות חוקיות שאין בהם היגיון אנוש, ולא מצוות שהשכל מחייבן. אסור לגנוב וגם אסור לרמות גם כאשר זה לא גניבה ישירה. כיון שהדבר אסור על פי השכל. אך דם נדה, או בשר בחלב, אינם אסורים מהשכל אלא בגלל גזירת מלך, ועל כן אין שום חסרון ביראת שמים אם אנו נהנים ממשהו שדומה לזה, ואף טועמים טעם הדומה לאיסור.

כיון שזכינו לדברי המהרש"א, אנו יכולים להבין את הכיוון החינוכי של הגמרא בעניין זה.

התורה אסרה עלינו איסורים רבים הנוגעים בינו לבינה: יחסים עם קרובי משפחה, איסור אשת איש, איסור קריבה לעריות ואיסור משכב עם אשה נדה, אף אם היא אשתו. לאחר ברירת כל האיסורים, התורה התירה קיום יחסים של איש ואישה הנשואים זה לזה כדת משה וישראל. לא רק התירה, אלא אף חייבה מדין שתי מצוות: פרו ורבו ומצוות עונה.

בניגוד לחלק מהנצרות שראתה בפרישות מאישה מדרגה של קדושה, היהדות מעולם לא תמכה בזה. אף משה רבינו, שפרש מאשתו כיון שהוא דיבר בכל עת פנים בפנים עם ה', פרש מאשתו רק לאחר שבא עליה כדרך כל הארץ והוליד ממנה שני בנים. האפיפיור יכול להיות בתפקידו, רק בתנאי שהוא מעולם לא התחתן. היהדות לא מאמינה בזה. אדרבה, על פי המשנה במסכת יומא (פרק א'), כהן גדול לא יכול לשמש בתפקידו ביום הכיפורים (או בכלל) אם הוא אינו נשוי לאישה. כלומר, התפקיד הרם ביותר בקודש הקודשים לא יכול להיעשות אם הכהן לא נשוי ומקיים מצוות עונה ופרו ורבו עם אשתו.

אם כן, יוצא שהיהדות מעולם לא היתה נגד הנאה מינית בין איש ואישה. יש להודות, לאורך הדורות היו וישנם מגמות של פרישות ושאיפה למיעוט ההנאה ואף מיעוט יחסי האישות. כתבתי על הבדלי הגישות ביהדות במאמרים רבים ובספרי "לדעת לאהוב". אני סבור שהנהגות אלו היו נכונות לזמנם ומקומם, אך ההנהגה הנכונה לדורנו היא של הנאה מותרת בתוך מסגרת הנישואין.

אז מה אומרת לנו ילתא?

הספר "לדעת לאהוב" בגרסה דיגיטאלית. מומלץ לקרוא בזוג.

אנו חיים בדור שרבים הם הפיתויים מחוץ למסגרות ההלכה. ולכן, הנאה מותרת בין בעל ואישה, היא לא רק מותרת אלא אף מומלצת כתריס בפני הסטייה. אם איש ואישה מהנים ומענגים זה את זה, אז אין סיבה לחפש בחוץ, או לפחות הפיתוי הוא הרבה יותר חלש.

האם גם לנו יש דברים מותרים שהם מעין איסורים, כפי שביקשה ילתא לטעום טעם של בשר בחלב?

כתבתי בעבר מאמר על פנטזיות מיניות ועל קריאה של ספרות ארוטית. נדמה לי שאלו שתי דוגמאות מצויינות להמחיש את דבריה של ילתא. בפנטזיה אני עלול לחשוב על דברים שהם כמו האיסור, אבל אני טועם רק את ההיתר. ספרות ארוטית אינו דבר פשוט כלל וכלל, כפי שכתבתי במאמר, אבל אם בעל יכתוב לאשתו סיפור ארוטי או להיפך, בהחלט אפשר לראות בזה טעם של איסור, אך בהיתר.

אבל מתי הגבולות מטשטשים?

על כל אחד לבחון את עצמו, האם העיסוק בדברים אלו מקרבים את בני הזוג זה לזה או מרחיקים. האם זה גורם לכם לחשוב על אנשים אחרים שאינם בני זוגכם? אם כן, עברתם את הגבול. אם זה מקרב אתכם וגורם לכם רק לחיזוק האהבה ביניכם, אזי יש לראות בזה דבר חיובי. אם אתם מרגישים שזה מרחיק אתכם מרבונו של עולם ומקודשה, אז תבחן את דרכך וייתכן שעליך לבחור מסללול אחר. אבל אם זה מקרב, אזי הדבר מותר.

בהצלחה!

רפי אוסטרוף

---

המשיב, הרב רפי אוסטרוף, מחנך למיניות חיובית. בוגר ישיבות מרכז הרב והר עציון ומוסמך לרבנות על ידי הרבנים הראשיים לישראל.

מחבר הספר "לדעת לאהוב" אשר פורסם בעבר כ"אברהם שמואל" מסיבות המפורטות בהקדמת המהדורה השישית של הספר.